מוכנה לנסות - ready to try

פרק 1

Edited:

אני מסיימת לארוז את כל החפצים שלי והחדר שלי נראה ריק פתאום. כל מה שנשאר זה הסדינים שעל המיטה והבגדים שאלבש מחר.
אני מזיזה את התיקים והמזוודות לפינת החדר, במקום שבו לא יפריעו.
מחר היום הגדול. מחר, אני הופכת לעצמאית ועוברת לגור לבד בעיר אחרת. טוב, לא לגמרי לבד. אני הולכת לגור עם שותפות.
מצאתי מודעה באינטרנט על דירת שותפים להשכרה ונסעתי לראות אותה. ברגע שראיתי אותה, כל כך הוקסמתי ממנה, שמיד הסכמתי וחתמתי על החוזה. הדירה נהדרת, ודי זולה בהתחשב במחירים של הדירות בימינו.
בעלת הדירה היא אישה אדיבה ונחמדה מאוד. יצא לי לדבר איתה על הרבה דברים.
למשל, גיליתי שיהיו לי שלוש שותפות, ושתיים מהן הן הבת שלה והאחיינית שלה, שגם שוכרות את הדירה.
בעלת הדירה סיפרה לי שהבת שלה שוכרת את הדירה משום שהיא לא רוצה להסתמך על כספם של הוריה, מה שמעציב את בעלת הדירה כשהיא אמרה שלא חסר לה ולבעלה כסף לתמוך בבת שלה. אבל היא מבינה את הרצון של ביתה לעצמאות, וזה מה שגרם לי לחבב ולהעריך אותה יותר.
היא סיפרה גם שהאחיינית שלה באה לגור לבדה בארץ בזמן שהוריה נשארו בלונדון, שבאנגליה, אז היא נתנה לה מקום לגור בו. אבל ההורים של האחיינית שלה לא מוכנים שהיא תחיה על חשבון דודתה אז הם משלמים את שכר הדירה ושאר ההוצאות.
הפרש הגילאים של הבת והאחיינית הוא חודשיים בלבד. אני חושבת שזה נהדר שיש לך קרובת משפחה בגיל שלך. זה כאילו שיש לך אחות, וזה משהו שהיה חסר לי בזמן האחרון, אחות שאפשר לדבר איתה ולחלוק איתה סודות.
אם הבת שלה והאחיינית שלה דומות לה באופי, אפילו קצת, אני חושבת שנסתדר מצוין. אני רק מקווה שאסתדר עם השותפה השלישית.
"אנה, סיימת לארוז כבר?" קולה של אימי מוציא אותי ממחשבותיי על המעבר, ואני רואה אותה עומדת בפתח דלת חדרי.
"כן, אימא." אני עונה בחיוך.
אימא שלי סורקת את החדר הריק ומתקרבת אליי. היא תופסת אותי לחיבוק חזק ומתחילה לבכות. אני יודעת, כשאני מרגישה את הדמעות שלה נספגות בחולצה שלי.
"אני לא מאמינה... הילדה הקטנה שלי כבר גדלה ועוזבת את הבית." היא מתייפחת לתוך החולצה שלי.
אני כורכת את זרועותיי סביבה ומחבקת אותה בחזרה. "אני עוזבת רק מחר אחר הצהריים. יש לנו עוד זמן עד אז. אז תשמרי את הדמעות לרגע בו אעלה לאוטובוס." אני אומרת בצחקוק קל, והיא מצחקקת אחריי. "חוץ מזה, אני אבוא לבקר בשבתות ובחגים." אני מחייכת חיוך שובב.
"חסר לך שלא גברת צעירה." הבעתה רצינית כשהיא מניפה אצבע לעברי, כמו לילדה קטנה שנותנים לה אזהרה.
אני מנסה להחניק חיוך שמאיים להתגנב. "כן גברתי!" אני אומרת.
היא משחררת את אחיזתה סביבי ומנתקת את החיבוק כשהיא מנגבת את הדמעות. "חבל שאבא שלך לא כאן כדי לראות אותך. הוא בטח היה מתהפך בקברו אם היה יודע שהילדונת הקטנה שלו עוברת לגור לבד... בעיר אחרת."
אני מגלגלת את עיניי אליה. "אני כבר לא ילדה קטנה, אני בת תשע-עשרה עכשיו. וחוץ מזה, אני לא אגור לבד, יהיו איתי שותפות."
"אני יודעת. אבל בשבילי, את תמיד תישארי הילדה הקטנה שלי. וחוץ מזה, עדיין לא פגשת אותן. חתמת על החוזה עם בעלת הדירה מבלי לפגוש את השופות שלך קודם. ואם אלה בכלל שותפים? אני לא רוצה שתגורי לבד עם בנים." היא מתחילה להיכנס לפאניקה.
"אימא, תירגעי. בעלת הדירה אמרה במפורשות שיהיו רק בנות. אל תדאגי, אני אסתדר איתן מצוין." אני מנסה להרגיע אותה, ואת עצמי באותה ההזדמנות. הכל יהיה בסדר. אני מקווה.
"אני מקווה שאת צודקת, ומקווה שהכל יסתדר לך שם ושתמצאי חברים טובים ועבודה טובה, ואולי גם תלמדי משהו."
"תודה, אימא. אני גם מקווה." אני אומרת בכנות.
"טוב... בינתיים החסכונות של אביך יספיקו לך לכמה חודשים עד שתמצאי עבודה מסודרת. לפחות הוא חשב קדימה בעניין הזה, הוא תמיד היה פרד עקשן בכל הנוגע אלייך." היא צוחקת קלות ומנגבת דמעות נוספות שהחלו לעלות בעיניה. אני מרגישה צריבה קלה בעיניי, והדמעות כבר זולגות במורד לחיי.
אני מאוד אוהבת את אימא שלי. היא הקריבה כל כך הרבה למעני ואני לא רוצה לעזוב אותה כאן, לבד. אבל אני רוצה לצאת מהעיר הקטנה שבה אני גרה ולהצליח בחיים כדי שאוכל לגמול לה על כל השנים שהקריבה אחרי מות אבי. ובשביל לעשות זאת, אני צריכה לצאת מפה.
"טוב, בואי לא נבזבז את היום בבכי. יש לנו עוד הרבה דברים שאנחנו צריכות להספיק לעשות." היא אומרת, ואני מרימה לעברה גבות.
"כמו מה? כבר ארזתי הכל והכל מוכן."
היא מחייכת אליי את החיוך הממזרי שלה. "את צריכה לקנות כמה דברים לדירה החדשה שלך." היא עונה בהתרגשות. עיניה ממש זורחות כשהיא אמרה את המילה 'לקנות'.
"אימא, זה בסדר. אני אקנה הכל כבר שם אז--" היא קוטעת אותי לפני שאני מסיימת לדבר.
"היום זה היום האחרון שלך בבית איתי, אז את באה איתי לקניות וזה סוף הסיפור." היא מנופפת באצבעה. שוב, התנועה שמכוונת להזהיר את הילדה הקטנה של אימא.
אני נאנחת בתבוסה ושומטת את כתפיי. "טוב... אבל לא קונים שטויות, רק את מה שצריך." אני מזהירה.
"כמובן. את כבר מכירה אותי." היא אומרת בתמימות.
"בגלל שאני מכירה אותך, אני יודעת שברגע שניכנס, נצא עם חנות שלמה בידיים."
היא צוחקת בקול העליז שלה. "אל תגזימי... מקסימום עם חצי חנות." היא שולחת לי חיוך רחב ומלא חיבה, ואני מגלגלת את עיניי ולא מצליחה להתאפק ומחייכת בחזרה.
אנחנו פונות לצאת מהחדר, ואני שולחת מבט מהיר לאחור לחדר הריק שלי. זה היום האחרון שבו אשן כאן. זה די מעציב אותי לעזוב את החדר הקטן והאהוב שלי, אבל באותו הזמן, זה מלהיב אותי.
אני סוגרת את דלת החדר כשאנחנו יוצאות, והנה, מסע הקניות לדירה החדשה שלי מתחיל. אני רק מקווה שלא יהיה מתיש.
***
אחרי יום שלם של שיטוטים בין חניות למוצרים לבית, אנחנו חוזרות מאוחר הביתה בידיים מלאות בשקיות. אומנם קנינו רק את מה שצריך, ובכל זאת יש כל כך הרבה דברים שלא חשבתי שאצטרך, ואלו הם אכן דברים חיוניים ונחוצים בכל בית.
אני מסדרת את כל הדברים שקנינו, ואין לי מושג איך אצליח לסחוב את כולם.
"אימא, קנינו יותר מדי. אין לי מקום לכל זה. אני בחיים לא אצליח לסחוב את כל זה לבדי." אני מתלוננת.
היא מסתובבת להביט בי מהשקיות שעזרה לי לארגן. "אל תהיי מגוחכת, אנה. אני אסע איתך ואעזור לך לסחוב ולפרוק הכל."
עיניי מתרחבות בהלם. "לא. זה בסדר, אימא. אני אסתדר לב--"
"אני נוסעת איתך. אני רוצה לראות איפה הבת שלי תגור, ועם מי. ואני לא רוצה לשמוע מילה נוספת בעניין הזה!" והנה שוב הבעת הפנים והאצבע שנועדו להזהיר את הילדה הקטנה.
אני מאוד אוהבת את אימא שלי ותמיד עשיתי כל מה שאמרה. אבל אני לא רוצה שתתייחס אליי כאל ילדה.
"בסדר," אני מצמצמת את עיניי אליה וחורצת לה לשון.
היא נאנחת בעייפות. "את אומרת לי שאת לא ילדה יותר, והנה, את מוציאה לי לשון כמו ילדה בת חמש... מה אעשה איתך?" היא מנידה קלות בראשה.
"אני לא ילדה קטנה," אני אומרת בקול ילדותי בכוונה ומעמידה פנים שנעלבתי.
אימא שלי צוחקת צחוק מתגלגל. "את לא. את רק הילדה הקטנה שלי."
טוב, הפסדתי בקרב הזה ואין לי כוח להמשיך, אני עייפה מהיום המתיש הזה אז אני פשוט אוותר לה הפעם.
***
עכשיו כבר מאוחר. אני אחרי מקלחת טובה ואחרונה בבית שלי. כל מה שנותר זה ללכת לישון. אומנם אני נוסעת אחר הצהריים, אבל בכל זאת אני צריכה לקום מוקדם מחר. מחר יהיה ללא ספק יום ארוך. ויש לי הרגשה טובה. שהכל יהיה בסדר. אני מקווה...
ועם התקווה הזו בליבי, אני שוקעת לשינה אחרונה במיטה שלי.