עכשיו לילה. אני יושב בחדר, קורא סטטוסים ורואה תמונות שהחברים מהכיתה העלו בפייסבוק. זה נראה שכולם עושים חיים בלעדיי. הם ממשיכים בחייהם, לא אכפת להם בכלל שאני לא מגיע. רואה תמונות שלהם ממסיבות ובילויים אחרים. אני מגלגל במסך, כשאני שומע חבטה רמה מגיעה מחוץ לחדר. אני מיד נועל את מסך הפלאפון ומסתתר מתחת לשמיכה.
בבקשה שלא תיכנס לחדר...
אני ממשיך להתפלל בתוכי, אך לשווא.
היא נכנסת בתנופת דלת. אני יכול לשמוע את צעדיה הכושלים כשהעקבים שלה נוקשים על הרצפה, ומריח גל הדף של אלכוהול מגיע ממנה וחודר לאפי דרך השמיכה.
אני שומע את נשימתה העמלה כשהיא רוכנת לכיווני. "חושב שתצליח לעבוד עליי?" מילותיה נבלעות. "אתה חושב שאני מטומטמת, נכון? ממש כמו האבא הבוגד שלך! שניכם חושבים שאני סמרטוט שאפשר לנגב אותו בשקרים!" היא ספק צוחקת ספק צועקת. כשהיא מושכת את השמיכה מעליי היא מביטה בי בעיניים מזוגגות ומלאות שנאה, ומחייכת חיוך אכזרי ושטני שאף אישה שמכנה את עצמה אימא לא תחייך לבן שלה לעולם. אני באינסטינקט מכסה את עצמי בידיי בתנועה מתגוננת.
אני מנופף בידיי בפראות כשהיא שולחת את ידיה לעברי. מנופף בהן כמו ציפור שמנופפת בכנפיה הפצועות ונאבקת כדי לעוף הרחק מהטורף שלה.
"אתה מכאיב לי," אני שומע קול מעומעם כשאני ממשיך להיאבק בה. "ג'ייק!" הצעקה הזאת גורמת לי לפקוח את עיניי בבהלה ולחזור למציאות. אני מתנשף בכבדות. אני מנסה לייצב את הדופק שלי ולהסדיר את הנשימה שלי. אני מביט עכשיו למטה ורואה את אנה שוכבת מתחתיי ומביטה בי באימה ובפחד דרך עיניים דומעות, כשאני אוחז חזק סביב צווארה.
מה לכל ה...
"ג-ג'ייק..." היא אומרת בקול חנוק כשאצבעותיי עדיין לחוצות על צווארה.
אני... אני חנקתי אותה!
אני מתנער במהירות ונסוג הרחק ממנה. אני קם מהמיטה ונעמד בקושי על רגליי. "א-אני... אני מצטער." אני בקושי לוחש במהירות, ומביט בה בבהלה כשאני רואה אותה מעסה את צווארה ומשתעלת מעט. "אני כל כך מצטער." אני מושך את שיערי בין אצבעותיי ומעוות את פניי בכאב. לא מהכאב שבקרקפת שלי. אלא מהכאב על כך שפאקינג ניסיתי לחנוק אותה בשנתי.
היא קמה באיטיות לתנוחת ישיבה כשידה עדיין מעסה סביב צווארה. הלב שלי מתכווץ בכאב חד כשהיא מביטה בי מעט מפוחדת. החדר חשוך, אבל אני עדיין יכול לראות את הפחד בעיניה כשהן נוצצות מעט מהאור המעומעם שמגיע מהחלון לצד המיטה שלה.
היא מתייפחת חלושות ומנסה להחניק את הבכי.
"מצטער, אני באמת מצטער." אני ממשיך לחזור שוב ושוב על המילים האלו. אני יודע שזה לא יעזור. שום בחורה שפויה לא תסלח למישהו שחנק אותה באמצע הלילה.
אני כמעט מתמוטט על ברכיי כשהיא ממשיכה לבכות ויבבות חנוקות יוצאות מפיה.
למה? למה גם כשחשבתי שנפתרתי ממנה, המפלצת הזאת ממשיכה לרדוף אותי?!
ולמה לעזאזל החלום הזה הופיע משום מקום? מעולם לא חלמתי עליה. מעולם לא חלמתי על כל מה שעשתה לי. אז למה דווקא עכשיו?
ברגע שאני חושב על לצאת מכאן, היא עוצרת אותי כשהיא שואלת, "מה זה היה עכשיו?" קולה צרוד.
"א-אני לא יודע." אני אומר ומתרחק מעט לאחור כשהיא זזה במיטה.
"ג'ייק, אתה צעקת בשנתך וזזת בפראות, וכשניסיתי להעיר אותך, אתה... הדפת אותי וניסית ל-"
"אני מצטער!" אני כמעט צועק בייאוש. "לא התכוונתי. אני לא יודע מה לעזאזל קרה." אני לוחש.
"חכה, לאן אתה הולך?" היא שואלת במהירות כשאני פונה לצאת מהחדר.
"כל מקום שהוא לא כאן." אני יוצא במהירות מהחדר. אני לא רוצה להיות כאן. אני לא רוצה לעשות משהו נוסף שעלול לפגוע בה. מי יודע, אולי אנסה לרצוח אותה בפעם הבאה.
לפני שאני מספיק לקחת צעד נוסף מחוץ לדלת, אני מרגיש יד נכרכת סביב זרועי.
אני לא נאבק ונותן לה למשוך אותי חזרה אל תוך החדר. היא מסובבת אותי בעדינות להביט בה וחופנת לי את הלחי בידה. "לא ענית לי לשאלה." היא לוחשת בקול נמוך ומביטה בי כמחכה לתשובה.
"עניתי לך. אני לא יודע." אני מנסה להתחמק מקשר עין אבל זה קשה כשהיא חופנת לי גם את הלחי השניה בידה.
היא מביטה בי במבט רציני לכמה רגעים נוספים, לפני שהיא מורידה את ידיה וכורכת אותן סביב מותניי וקוברת את פניה בחזה שלי. "זה בגללה, נכון? היה לך סיוט עליה?" היא מהמהמת מבעד לחזה שלי.
"מה, זה עד כדי כך צפוי?" אני צוחק צחוק חרישי וללא שום הומור.
היא לא עונה, רק מחככת את פניה עליי כשהיא מהנהנת. היא לוקחת נשימה עמוקה. "אבל כל הפעמים שישנו ביחד זה לא קרה. אז למה אחרי שהיא כבר לא יכולה לעשות כלום אתה חולם עליה?" אני מרגיש את ידיה רועדות כשהיא מאגרפת אותן בחולצה שלי.
אני מניח את ידיי על שלה ומונע מהן לרעוד. "אני נשבע שאני בעצמי לא יודע. זה פשוט דפוק." אני מאלץ אותה בעדינות לשחרר את אחיזתה בחולצה שלי ומרחיק אותה מעט ממני. "בכל מקרה, כדאי שתחזרי לישון. אני אלך ל-"
"על מה אתה מדבר?" היא קוטעת אותי ומביטה בי מעט כועסת. "אתה נכנס למיטה איתי." היא מכריזה.
אני מביט בה המום ומבולבל. "את נורמלית? מה לא בסדר איתך? איך את יכולה לרצות לישון עם מישהו שניסה לחנוק אותך?" אני כמעט מתפרץ עליה.
"זה לא היה בכוונה. וחוץ מזה, אני לא מתכוונת לישון לבד. או שאתה ישן איתי באותה המיטה, או שתישן במיטה של מליסה. הבחירה שלך, אבל כך או כך, אתה נשאר בחדר."
אני מרים לעברה גבה כשהיא מניחה את ידיה בהפגנתיות על מותניה ורוקעת ברגלה.
"ואיפה מליסה?" אני מקמט את המצח כשאני מביט לעבר המיטה הריקה, וללא המזרון?
"בזמן שישנת היא נכנסה ולקחה את המזרון והמצעים שלה והלכה לישון עם ליזי ורות בחדר." היא אומרת. אני מפנה את מבטי בחזרה אליה כשהיא שוב מתחילה לדבר. "עכשיו, או שאתה ישן על הקרש של המיטה שלה, או איתי. אני לא אגיד את זה שוב, אז תגיד כבר את הבחירה שלך." היא אומרת בחוסר סבלנות.
אני מעביר את ידי בשיערי ונאנח. "את לא שפויה." אני מניד בראשי.
"אתה לא הזן הנדיר היחיד כאן." היא מחייכת חיוך חצוף.
אני שוב מניד בראשי ומנסה להסתיר את החיוך שמאיים להתגנב אך נכשל. "אני מעדיף את המיטה הנוחה." אני אומר כשאני מתקרב לעבר המיטה ונשכב עליה. "אני חושב שכדאי שתקשרי אותי." אני אומר כשהיא נשכבת לידי.
היא מביטה בי כלא מאמינה למה ששמעה. "אתה באמת אבל באמת לא שפוי יותר ממני." היא מנידה בראשה, ואני צוחק.
אני מסתובב עם הגב אליה כדי שהידיים שלי יהיו רחוקות ממנה. היא נאנחת באי שביעות רצון, כורכת את ידיה סביבי ומתקרבת אליי.
"אם תנסה להרחיק אותי, אני באמת אקשור אותך כדי שלא תוכל לזוז." היא רוטנת ומתנשפת מעט באוזן שלי.
"כן, המפקדת." אני אוחז בידה ומקרב אותה עוד יותר אליי.
"אני אוהבת את איך שזה נשמע." היא אומרת בקול עייף ומפהקת.
אני מגחך מעט ועוצם את עיניי.
הבחורה הזאת באמת לא נורמלית...
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרק קצר אבל מקווה שאהבתן ;*
YOU ARE READING
מוכנה לנסות - ready to try
Romanceאנה בלום היא בחורה טובה שרוצה להפוך לעצמאית ולהצליח בחיים. היא עוברת לגור בדירה עם שותפות בעיר אחרת, הרחק מבית אימה. היא תכננה את הכל. למצוא עבודה טובה, חברים חדשים וכמובן אהבה. עד מהרה היא מגלה שלא הכל הולך כפי שהיא תכננה. השותפות שלה הן לא מה שהי...
