מוכנה לנסות - ready to try

פרק 100

מכירים את הרגע הזה שהמחשבה הזאת חולפת בראשכם; מה אם?
מה אם אבא שלי לא היה נפטר?
מה אם לא הייתי עוברת לכאן?
מה אם לא הייתי פוגשת את כל מי שפגשתי?
מה אם כל מה שקרה לא היה קורה?
איך החיים היו נראים עכשיו? הם היו ללא ספק נראים אחרת, השאלה היא; האם זה לטובה?

אני נכנסת לדירה בסערת רגשות.
"אנה, רוצה לאכול?" מליסה שואלת אותי ממקום מושבה על הספה בסלון כשהיא צופה בטלוויזיה ביחד עם רות.
"עוד מעט. אני אניח את התיק בחדר." אני מסתירה את פניי וחולפת במהירות על פני הסלון.
"אוקיי, אבל תמהרי לפני שיתקרר."
"אוקיי," אני אומרת לפני שאני סוגרת את דלת החדר.
אני משליכה את התיק על הרצפה לצד רגליי כשאני מתיישבת על המיטה בכבדות ולוכדת את פניי בין שתיי ידיי.
יכול להיות שאני הוזה. אני בדוק הוזה. זה לא הוא. זה פשוט לא הגיוני מכל הבחינות. וגם, הגבר ההוא אכן היה דומה לו באופן כמעט חולני, אותן העיניים, אותן תוויי הפנים, אבל הוא הרבה יותר צעיר. בסביבות גיל העשרים אני מניחה.
כשהוא הביט בי, הוא נבהל וברח. זה כאילו שהוא הכיר אותי לפני. אבל אני לא מכירה אותו. הייתי בוודאות זוכרת אם כן הייתי מכירה מישהו שמזכיר את אבי באופן כל כך... מחריד.
אני מרימה מעט את ראשי שנח בין שתיי ידיי. אני מושיטה יד אחת אל התיק ששוכב זרוק על הרצפה ומוציאה מתוכו את הפלאפון. זה טיפשי, אני יודעת. אבל אני חייבת להוציא את זה ממני.
האצבע שלי רועדת מעט כשאני מגלגלת באנשי הקשר, ומתקשרת לאימא שלי.
"הי, מותק. מה שלומך?" היא עונה מיד.
אני שותקת לכמה רגעים. לא מצליחה להוציא הגה. "אנה? הכל בסדר?" היא שואלת בדאגה כשאני לא עונה לה.
אני מרגישה את עיניי הופכות לאגמים מזורגגים. "א-אימא..." אני מצליחה לומר בקול רועד וחנוק.
"מה קרה?" אני שומעת את הבהלה בקולה.
"תקשיבי... אל תייחסי לזה יותר מדי חשיבות, יכול להיות שאני סתם אומר שטויות אבל..."
"תספרי, אני מקשיבה." היא מנסה להישמע יותר רגועה.
"ראיתי קודם מישהו ברחוב. מישהו ש... מישהו שכל כך דומה לאבא." המילה האחרונה חמקה לה ביחד עם יבבה. אני מהדקת את אחיזתי סביב הפלאפון כשאני שומעת שהיא נאנקת. "זה היה כל כך מפחיד. הוא כל כך דומה לו, אימא." אני מושכת באפי כשאני מנגבת את הדמעות בידי.
שתיקה משתררת לה משני צידי הקו, ואז היא שואלת, "פגשת אותו לפני?"
"מה?" אני מקמטת את המצח כשכף ידי משתהה על הלחי שלי.
"המישהו הזה שאמרת ש... פגשת אותו גם לפני?"
"לא."
"אני מבינה..." היא אומרת בקול מהרהר.
"אימא?" אני שואלת כדי לוודא שהיא עדיין על הקו כשיש שתיקה ובודקת את המסך כדי לוודא שהשיחה לא התנתקה. אני מקרבת את הפלאפון שוב לאוזן כשאני רואה שהיא עדיין על הקו.
"תקשיבי... יש לי משהו לספר לך." קולה הופך לרציני ומתוח. אני מרגישה את המתח שבקולה מכה באוזני כמו זרמים חשמליים.
"מה? אל תגידי לי שאבא לא באמת נפטר והוא שינה את השם ואת הזהות שלו ושהוא סוכן מוסד סודי או משהו." אני כמעט מתפרצת כשהיא מושכת את הזמן.
"אל תהיי מגוחכת, אנה." אני שומעת כאב בקולה. אני מרגישה רע עם עצמי.
עד כמה נמוך יכולתי לרדת?
"זוכרת את הדוד מארק?" היא שואלת.
"לא. מעולם לא פגשתי אותו."
"אני יודעת. אבל את זוכרת איך אבא כל הזמן היה מדבר עליו, נכון?"
אני מהנהנת למרות שהיא לא רואה את זה, ואז אומרת, "כן."
דוד מארק היה אחיו התאום של אבא שלי. מעולם לא פגשתי אותו כי מתברר שהוא נהרג בתאונה כשהייתי מאוד קטנה. אבל אבא שלי תמיד אהב לדבר עליו, כך שאני מכירה אותו למרות שלא פגשתי אותו מעולם.
"אני לא בטוחה בזה במאה אחוז אבל... אני חושבת שמי שראית, היה הבן שלו. בן הדוד שלך." קולה של אימי מוציא אותי מזיכרונותיי על הסיפורים שאבא סיפר על דוד מארק.
"מה?" אני פולטת בהלם.
יש לי בן דוד שמעולם לא ידעתי עליו?
"מה זאת אומרת בן הדוד שלי? איך יש לי בן דוד שלא שמעתי עליו מעולם?" אני נעמדת במהירות על רגליי. זאת כבר ממש בדיחה. בדיחה גרועה מאוד.
"אני מבינה שאת נסערת, אבל תקשיבי עד הסוף. אמרתי שאני לא בטוחה בזה. וכן, יש לך בן דוד כמעט בגילך. את יודעת את ההיסטוריה שהייתה עם סבתא שלך. היא כל כך תיעבה אותי. היא לא רצתה שאהיה עם אביך. היא ניסתה להפריד בנינו ולא הצליחה. היא אפילו ניסתה..."
"לדחוף אותך במדרגות כשהיית בהריון איתי." אני משלימה בקול שקט את המשפט שלה.
"כן. מזל שאביך היה שם ועצר אותה בדיוק כשהיא התכוונה לעשות זאת. אני לא אומרת שאני סולחת לה או משהו כזה, אבל אני מניחה שהיא לא רצתה לאבד את הבן השני כשאיבדה כבר אחד." קולה של אימי רגוע אך עם זאת רועד. "בכל מקרה, לדוד מארק היה בן. ובגלל שהוא ואביך היו תאומים זהים, אז הבן שלו יצא דומה לאביו, ועם זאת לאביך. לכן אני אני מניחה שמי שראית היה הוא."
"אבל איך זה שמעולם לא פגשתי אותו? לא, איך זה שבכלל אפילו לא שמעתי עליו?" אני משפשפת את מצחי בידי בפראות.
"בגלל הנתק עם סבתא שלך. אחרי שהוריו נהרגו בתאונת הדרכים הוא עבר לגור עם הסבתא. ובן הדוד שלך כנראה כל כך הזכיר לה את שניהם שהיא לא רצתה לאבד גם אותו בכך שתפגשי אותו. ומי כמוך יודעת ש..."
"שהיא שונאת אותי כי אני דומה לך." אני שוב משלימה את מה שאימא שלי לא הצליחה לומר.
היא שונאת אותי. כל הפעמים המעטות שהייתי אצלה עם אדם, היא הסתכלה עליי בכל כך הרבה תיעוב. ידעתי שהיחסים בינה ובין אימא שלי לא... למען האמת לא היו להן יחסים.
את אדם היא אהבה כי הוא יצא דומה לאבא שלנו אבל תמיד העירה על העיניים האפורות שירש מאימא שלנו. לי היא לא העירה דבר, רק הביטה בי בסלידה.
אני עד עכשיו מנסה להבין איזו מן סבתא תתנהג בצורה כזאת לנכדים שלה.
אני לא שונאת אותה, אבל קיוותי שאחרי הנתק היא תהיה על כך בודדה שהיא תתחרט על זה.
"איזו זקנה מרירה." אני אומרת בזלזול.
"זה מספיק. את לא יכולה להאשים אותה. היא איבדה שניי בנים ובעל. צריך להבין אותה קצת. אני מבינה אותה. הבנתי אותה ברגע שאיבדתי את אבא שלך."
"איך את יכולה להגיד את זה? היא ניסתה לדחוף אותך במדרגות כדי שתפילי אותי! היא שנאה אותך ושנאה אותי כי אני דומה לך! את אדם היא לא שנאה אבל היא שנאה את העיניים שירש ממך. היא תמיד הייתה עוקצת אותנו ואומרת דברים רעים עלייך, אז איך את יכולה להגיד שאני צריכה להבין אותה?! זה נכון שזה כואב. גם לי זה כאב כשראיתי את אבא גוסס לי מול העיניים ומקיא את הדם ואת הנשמה שלו, אבל התגברתי והמשכתי, ואני לא שונאת אותה בגלל זה. היא זו ששונאת את כולנו!" אני צועקת בכאב כשהעיניים שלי שורפות מהדמעות והנשמה שלי שורפת מהזיכרונות.
אני באמת לא שונאת אותה, אבל אני גם לא אוהבת אותה. היא אדם זר בשבילי. אני לא מכירה בה בתור הסבתא שלי. אם היא באמת הייתה כזאת, אז היא הייתה מתנהגת כמו אחת כזאת.
"אנה..." אימא שלי אומרת בקול שבור ומלא בכאב. אני יכולה לשמוע שהיא מנסה שלא לבכות.
"מצטערת," אני נאנחת בייאוש ובתסכול. "תודה שסיפרת לי. לרגע חשבתי שאני משתגעת." אני מצחקקת צחקוק עצבני כדי לשנות האווירה ומנגבת את לחיי הרטובות.
"כולנו משוגעים. כאלה אנחנו." אימא שלי מצחקקת מעט בחזרה ומושכת באפה.
"טוב, נדבר כבר, ביי." אני אומרת אחרי שדיברנו עוד קצת, ואנחנו מנתקות את השיחה.
"בן דוד, הא?" אני ממלמלת לעצמי כשאני מביטה במסך הקטן בידי שנראה מעט מטושטש.
אני צריכה למצוא אותו. אני צריכה לראות אותו שוב ולשאול למה הוא ברח בפתאומיות.
הוא ללא ספק ידע מי אני לפי התגובה שלו.
אבל איך? אני הרי לא ידעתי שהוא בכלל קיים.