מוכנה לנסות - ready to try

פרק 70

במהלך השבוע שבו ג'ייק נעלם, כולם היו נורא מודאגים אליי. יכולתי לראות את הדאגה והאהדה בעיניים שלהם, אבל הם חייכו וצחקו במטרה לעודד אותי.
אני יושבת בספה בסלון וצוחקת כשליאון מנסה לעשות מופע חשפנות קטן עבורי, וניק זורק עליו את כרית הספה, כשלירוי צועק. "תשלוט בעצמך. יש כאן אישה בהריון!"
אם להיות כנה עם עצמי, אני לא יודעת למה הם כל כך משתדלים עבורי. אנחנו מכירים זמן קצר, והם, למרות שהם חברי ילדות של ג'ייק, הם מגנים אותו בזמן שהם עומדים לצידי.
הלוואי ויוכלתי לדעת לאן הוא עזב. אבל מעל לכל, הלוואי ויכולתי לדעת למה. המחשבה על כך שהוא נמצא במקום שאני לא יודעת איפה, מבהילה אותי, הרי לאן הוא כבר היה יכול לעזוב? ומה שעוד יותר מטריד אותי זה;
למה?
בזמן שכולם צוחקים, אני רואה את ליזי מביטה בי במבט מוזר, לפני שהיא קמה מהספה והולכת לכיוון החדר שלה.
"לאן זה?" ליאון שואל אותי, ואני שמה לב שאני כבר עושה את דרכי לעברה.
"אני כבר חוזרת." אני אומרת וממשיכה ללכת. אני נעמדת לפני דלת החדר של ליזי ורות, נוקשת כמה פעמים לפני שאני פותחת בהיסוס את הדלת ומציצה מעט פנימה. "אני יכולה?" אני שואלת כשאני רואה את ליזי יושבת על המיטה ובוהה בחלון.
"איך שאת רוצה." היא אומרת מבלי להביט בי.
אני סוגרת מאחוריי את הדלת כשאני נכנסת ומתיישבת במיטה של רות ממול ליזי. ידיה שלובות בין ברכיה כשהיא שוקעת כנראה במחשבות.
"למה הלכת?" אני שואלת כשהיא לא מדברת.
"איך את יכולה?" היא שואלת כשהיא ממשיכה להביט בחלון.
"מה?" אני שואלת בבלבול.
היא מפנה את מבטה אליי, ואני רואה את הכעס בתוכה. "איך את יכולה לצחוק ככה? הוא נעלם ליותר משבוע ואף אחד לא יודע לאן. איך את יכולה להעמיד פנים שאת שמחה מבלי לחשוש שאולי קרה לו משהו? חשבתי שהוא חשוב לך. לרגע, חשבתי שאכפת לך ממנו או לפחות יהיה, אבל אני רואה שאת לא שמה שיט עליו. את צבועה. לא אכפת לך ממנו, את רק מפחדת להיות לבד. לבד עם הילד שלו!" היא צועקת ובוכה באותו הזמן.
אני נשבעת שאני מבינה אותה. אני יודעת שהיא דואגת לו. אבל מה שאמרה, מכעיס אותי. יתר על כך, מכאיב לי. כל כך, שאני מרגישה את עצמי נשברת ומתפרקת.
"את טועה! מה את רוצה שאגיד לך? שזה נכון? שלא אכפת לי ממנו כי הוא זה שנעלם מבלי לומר דבר? שאני כועסת וזועמת עליו כי הוא היה אמור להיות איתי והוא לא עשה זאת? שאני מפחדת להיות לבד?" כבר מאוחר מדי. אני כבר נשברת ומתפרקת כשאני מרגישה את הדמעות זולגות על פניי. מכתימות אותי ומשאירות טעם מלוח ומר על שפתיי. "אבל את צודקת בדבר אחד. אני באמת פוחדת להיות לבד. זה אולי אנוכי מצידי, אבל אני רוצה שהוא יהיה איתי, כי אני אוהבת אותו! אבל השאר בכלל לא נכון. הוא חשוב לי. כן אכפת לי ממנו. אני כן דואגת לו. אני כועסת עליו לא בגלל שהוא נעלם, אלא כי אני לא יודעת לאן או אם הוא בסדר. אני צוחקת רק כדי לשכוח את הלילות שבליתי בבכי. אבל זה לא עוזר, כי כל שנייה שעוברת, אני בוכה בתוך עצמי. נשברת ומתפרקת לאלפיי חתיכות!" כשאני מסיימת לצעוק את הכל, אני מתנשפת כדי להסדיר את נשימתי. ליזי מביטה בי מופתעת עם עיניים רחבות. אני מושכת באף ומנגבת את הדמעות, מנסה להרגיע את עצמי. "אני יודעת שאת דואגת לו. אני יודעת שאתם מכירים הרבה זמן. אבל זה לא אומר שאכפת לי פחות ממך. מהבחינה הזאת את צודקת שאני צבועה. אנחנו מכירים מעט זמן, לא; למען האמת, אני לא מכירה אותו. אבל כרגע, הוא האדם החשוב לי ביותר. אני לא יודעת מה הסיבה בדיוק. את יכולה להגיד שאולי זה ההריון, או כל דבר אחר, אני לא יודעת מה, אבל זה ככה. אני לא יכולה לשלוט בזה." אני קוברת את פניי בידיי כשהדמעות שוב יוצאות, מוציאות את כל העצב, הכאב, הדאגה, הכעס והתסכול אל פניי השטח.
אני עצובה שהוא לא לצידי.
אני כואבת להרגיש את המגע שלו.
אני דואגת שאולי קרה לו משהו.
אני כועסת שעזב מבלי להודיע.
ואני מתוסכלת שאני לא יודעת לאן.
כל כך הרבה רגשות מציפים אותי, שאני מרגישה שאני משתגעת.
אני שומעת את ליזי מושכת באפה. "בן זונה אנוכי. הוא תמיד עושה את זה. לא מספר שום דבר וגורם לאנשים סביבו לדאוג כמו מטורפים. אם הוא באמת היה רואה אותי בתור משפחה, אז הוא היה מספר!" אני שומעת משהו מתרסק על הרצפה.
אני מורידה את ידיי ורואה את הפלאפון של ליזי שבור לחתיכות על הרצפה.
"לא היית צריכה לעשות את זה." אני אומרת כשאני מנגבת את הדמעות, שוב.
"אל תדאגי. ההורים שלי יקנו חדש." היא מתיישבת יותר לאחור במיטה ונשעת על הקיר, מביטה בי כמה רגעים. "מניאק." היא מתחילה לצחוק. "אני לא מאמינה איך לא חשבתי על זה קודם." היא מניחה את ידה על מצחה ומנידה בראשה.
"מה קרה?" אני שואלת לחוצה ומבולבלת לנוכח הצחוק שלה.
היא מורידה את ידה ומביטה בי בחיוך שאני לא מצליחה לפענח. מרוצה? יודע סוד? סביר להניח ששניהם.
"אני צריכה לעשות שיחה להורים שלי. אבל מאחר ושברתי את הפלאפון, זה יחכה מעט." החיוך שלה מתרחב.
אני ממשיכה להביט בה מבולבלת עד שההבנה מכה בי.
הוא...