מוכנה לנסות - ready to try

פרק 33

"מה קרה שחזרת כל כך מאוחר?" אני שואלת את מליסה שמתיישבת ליד אי השיש במטבח.
עכשיו כבר מאוחר בערב, היא נעלמה להרבה מאוד זמן.
"סתם וויכוח משפחתי, לא משהו רציני." מליסה משלבת ידיים על אי השיש ונאנחת בעייפות כשהיא משעינה את ראשה על ידיה.
וויכוח משפחתי? זה קשור לג'ייק?
משום מה, יש לי הרגשה שזה כן רציני.
"אני מבינה..." אני רוצה לשאול אותה, אבל זה לא ענייני.
אני עדיין מרגישה כאבים בזרוע כשאני נזכרת במה שג'ייק אמר, לא להתערב בעניינים שלא שלי.
אני מתנערת מהמחשבה המכאיבה הזאת, ומחממת במיקרו קערת ספגטי וכמה חתיכות של חזה עוף שהכנתי מוקדם יותר, מוציאה צלחות וסכום וניגשת לערוך את שולחן האוכל בפינת המטבח.
"אנה, את יכולה להביא לי את האוכל לכאן?" אני שומעת את קולה העייף של מליסה ממרכז המטבח.
אני מסתובבת להביט בה, ורואה שראשה עדיין מונח על ידיה. לא משנה על מה הוויכוח היה, זה מאוד התיש אותה.
"בטח." אני אומרת כשאני אוספת בחזרה את הצלחות והסכום, מסדרת אותם על אי השיש ומוציאה את האוכל מהמיקרו, ממלאה לה צלחת ומניחה אותה לפניה.
"תודה." היא מרימה אליי חיוך קטן ועייף.
"בבקשה," אני מחייכת בחזרה.
מליסה מתחילה לאכול, ואני מתיישבת מולה.
"מאוד טעים." מליסה אומרת כשהיא אוכלת את הספגטי, מוצצת אותם בקול עד שזוויות פיה מתלכלכות מעט מהרוטב.
זה מצחיק עד כמה היא וג'ייק דומים בעניין הזה, בהתחשב בזה שהם אפילו לא אחים אמיתיים.
"תודה." אני אומרת כשאני גם מתחילה לאכול, אבל כשאני לועסת ובולעת אני לא מסוגלת להרגיש את הטעם של האוכל.
כנראה בגלל מה שרון אמר, והוויכוח שמליסה אמרה שהיה הראש שלי מסתחרר ממחשבות על שניהם שאני לא מרגישה שום דבר, הכל מרגיש לי חסר טעם עכשיו.
"תראו את מי מצאתי בדרך."
מליסה מסתובבת בכיסא לכיוון הקול, ואני רואה מאחוריה את ליזי ורות עומדות בפתח המטבח.
"מצאתי את הכלבלב הנטוש שברח לנו לכמה שבועות." ליזי מצחקקת כשהיא מתקרבת לכיווננו, ורות נשארת לעמוד במקום.
"אל תקראי לה ככה." מליסה נוזפת בה.
"מה, היא באמת ברחה לכמה שבועות." ליזי מושכת כתף כשהיא מתיישבת לצד מליסה. "דווקא נהניתי להיות לבד בחדר." היא מזעיפה פנים.
"ליזי!" מליסה מטיחה בזרוע שלה.
"בשביל מה זה היה?" ליזי רוטנת ומשפשפת במקום שמליסה הכתה אותה.
אני מרגישה כעס כשאני רואה את רות משפילה את ראשה.
"זה לא כאילו שהיית פה בשביל ליהנות להיות 'לבד בחדר'." אני מסננת לעברה, "בטח היית עסוקה לטייל ברחוב בלילות כמו כלבלב נטוש וחסר בית." אני מחזירה לה באותו המטבע.
אנחנו נועצות אחת בשנייה מבטים. אם מבטים היו יכולים להרוג אז מישהו היה כבר מת, וזאת לא הייתי אני.
אני שוב מביטה לכיוון של רות, ורואה שהיא מחייכת חיוך אסיר תודה קטן.
"רוצה לאכול?" אני שואלת את רות מהצד השני של אי השיש.
רות פותחת את פיה כדי לדבר,
"קדימה, למה את מחכה? אני גוועת." ליזי עונה במקומה.
מליסה שוב מטיחה בה.
אני מתעלמת ממנה, קמה מהכיסא ומוציאה צלחת נוספת, ממלאה אותה ומניחה אותה לצד הצלחת שלי. "בואי שבי לידי." אני אומרת כשאני מתיישבת בחזרה.
רות מהנהנת לפני שהיא צועדת קדימה, עוקפת את האי ומתיישבת לצידי.
"הי, ומה איתי?" ליזי רוטנת.
"אני מאמינה שאת יודעת איפה הצלחות נמצאות." אני אומרת כשאני מביטה בצלחת ומתחילה שוב לאכול.
אני שומעת את רות מצחקקת חלושות לפני שהיא גם מתחילה לאכול.
"אני כבר לא רעבה, ואני בטוחה שאם היית ממלאה גם לי, היית מרעילה אותי." ליזי מסננת. 
"אולי זה לא רעיון רע," אני מרימה את מבטי אליה,  "רוצה לאכול?" אני שואלת בחיוך מזויף.
מליסה צוחקת אחרי שהיא מסיימת את הביס האחרון, משאירה צלחת ריקה.
ליזי מצקצקת בלשון ומגלגלת עיניים. "אז, הדרמה בבית שלך נגמרה?" ליזי שואלת את מליסה, לגמרי מתעלמת מהנוכחות שלי ושל רות.
אני מציצה מעט מעל לצלחת שלי, ורואה את מליסה נעה באי נוחות בכיסא ומגניבה מבט מהיר לכיוון שלי ושל רות.
"אני... אני לא יודעת, אני מקווה." היא עונה.
"לעזאזל, הזקן הזה ממש עקשן, וג'ייק לא פחות ממנו." אומרת ליזי. "למה שג'ייק פשוט לא יסכים שאימא שלו תבוא לבקר לכמה ימים?"
"אני לא יודעת. אם את רוצה, אז תשאלי אותו ולא אותי." מליסה פולטת אוויר לפני שהיא קמה ומפנה את הצלחת שלה.
ליזי צוחקת בקול, "ממש, אם אשאל אותו, הוא יתפוצץ מעצבים."
"אז מה את רוצה ממני?" מליסה כמעט צועקת מאחוריי, "אני לא יכולה לענות לך על זה, אני בעצמי לא יודעת מה הסיפור שלו." אני יכולה לשמוע את הכאב בקולה.
אף אחת לא מדברת ויש שתיקה במטבח.
"את יכולה לשאול אותו, לפחות לך הוא מספר דברים." ליזי מתחילה לדבר אחרי כמה רגעים של שתיקה מעיקה. "אין לך מושג איך זה הרגיש כשכולם עברו לגור כאן, ורק אני והוא נשארנו בלונדון. גם כשחשבתי שאני הכי קרובה אליו, זה לא היה נכון. הוא היה בקשר יותר טוב איתך ועם האחרים יותר ממני, למרות שאני הייתי שם איתו. הרגשתי שאני מחוץ למעגל המשפחה והחברים שחשבתי שהיינו. הרגשתי לא שייכת." היא צועקת לקראת הסוף ועיניה מתחילות לדמוע.
היא שותקת לרגע לפני שהיא ממשיכה שוב לדבר, "הוא היה כל כך סגור ומרוחק ממני בזמן שהייתי הכי קרובה אליו. ואיתך, שגרת במרחק של אלפי קילומטרים מאיתנו, הוא היה יותר קרוב ופתוח." הכיסא נופל לאחור כשהיא קמה ממנו במהירות.
"את יודעת שהוא אפילו לא סיפר לי למה הוא היה מאושפז בבית החולים?" היא נכשלת מלעצור את הדמעות, ושבילים שחורים נוצרים במורד לחייה מהאיפור שנמרח.
מה? הוא היה מאושפז? מה כבר קרה שהוא הגיע למצב הזה?
אני מביטה בה בהלם. לא היה לי מושג מכל זה, ולא היה לי מושג שהיא הרגישה ככה.
היא כנראה הרגישה מאוד בודדה.
"ה-הוא סיפר לי שזה בגלל שהוא רב מכות עם כמה ילדים משהכונה שלו." אני שומעת את קולה הרועד של מליסה מאחוריי.
כנראה גם לה לא היה מושג שליזי הרגישה ככה.
"זה לגמרי שקר," ליזי מגלגלת עיניים. "אבל לפחות לך הוא סיפר משהו. לי הוא פשוט אמר שזה לא ענייני ושאני לא צריכה להתערב." היא מסננת בכאב.
אני פשוט לא מאמינה שהוא אמר לה את זה, ועוד במצב שהוא היה בו.
גם אם זה באמת לא היה עניינה, אני חושבת שהוא היה יכול לומר את זה בצורה אחרת.
כרגע, גם אם קצת, אני מבינה איך היא מרגישה.
"ליזי," מליסה מנסה לדבר, אבל ליזי קוטעת אותה.
"אל... אל תעזי להגיד שזה כנראה בגלל שאבא שלו נשוי לאימא שלך, שנינו יודעות טוב מאוד שזה לא זה." היא מוחה את הדמעות בידיה לפני שהיא יוצאת במהירות מהמטבח.
"ליזי!" מליסה קוראת בשמה ומתחילה ללכת אחריה.
אני ורות נשארות לשבת במטבח, לא מסוגלות לעכל את מה שקרה כאן הרגע.
"אני חושבת שכדאי שאלך עד שמליסה תצליח להרגיע אותה." אומרת רות.
אני מפנה את מבטי אליה. "את יכולה להיות איתי בחדר עד שזה יקרה, אחרי הכל זאת גם הדירה שלך."
"תודה, אבל אני מעדיפה להיות קצת בחוץ עד שזה יקרה." היא מחייכת חיוך שבקושי שמים לב אליו כשהיא קמה מהכיסא.  
"תודה על האוכל, הוא היה מאוד טעים." היא אומרת לפני שהיא מפנה את הצלחת הכמעט מלאה ויוצאת מהמטבח, ואז מהדירה.
אני נשארת לבד במטבח ונועצת עיניים בצלחת שלי, שגם כמעט מלאה.
אני עדיין מנסה לעכל את כל מה ששמעתי עכשיו, אבל פשוט לא מצליחה.
הראש שלי מסתחרר משאלות שמציפות אותי; למה ג'ייק לא רוצה שאימא שלו תבוא לבקר?
למה הוא היה מאושפז בבית חולים?
למה הוא לא סיפר כלום לליזי ולמליסה - גם אם ליזי טוענת שזה שקר, הוא כן סיפר?
מה העבר שלו?
ומה לעזאזל הסיפור שלו?
הראש שלי ממש כואב עכשיו. כל מה שאני צריכה זה לשתות כדור ולישון.
אחרי ששתיתי כדור, אני הולכת לכיוון החדר. אני שומעת במעומעם את הצעקות של ליזי מהחדר שלה כשאני נעמדת מול דלת החדר שלי ושל מליסה.
הפעם אני לא מצוטטת ונכנסת לחדר, צונחת על המיטה ונאנחת בעייפות.
לעזאזל, היום הזה יכול להיות יותר מתיש ממה שהוא כבר?
אני בוהה בתקרה עד שאני מרגישה את עיניי הופכות לכבדות.
כשאני עוצמת אותן אני רואה מבעד לחשכה שעוטפת אותי את העיניים הירוקות שלו מביטות בי בזעם.
אז, הזעם מתחלף ב...
בכאב.
אני נותנת לשינה להשתלט עליי, ונרדמת כשהעיניים הירוקות והמלאות בכאב צרובות בראשי, מסרבות להיעלם.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הפרק הזה קצת קצר, אבל אני מקווה שאהבתם. :)
תגיבו מה אתם חושבים.