מוכנה לנסות - ready to try

פרק 52

נקודת המבט של אנה.

בן זונה, בן זונה, בן זונה!
"בן זונה!" אני צועקת בתסכול כשאני מעיפה את הכריות והמצעים מהמיטה על הרצפה.
אני לא מאמינה איך הוא יכל להגיד את זה.
"זאת פאקינג אשמתך!" אני שוב צועקת כשאני זורקת כמה ספרים מהכוננית.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומאלצת את עצמי להירגע. אני משתהה כמה רגעים ומביטה בספרים מבעד לעיניים דומעות. אלו הם הספרים של מליסה. אני מרגישה עכשיו רע עם עצמי שהשלחתי אותם בזלזול על הרצפה. אני מוחה את הדמעות במהירות בגב כף ידי ומתכופפת כדי להרים אותם ולהחזיר למקום.
כשאני מחזירה את כולם, עיניי קולטות אלבום תמונות שנפל לצד הכוננית. אני מתכופפת ומרימה אותו. אני לא יכולה להתגבר על הסקרנות שלי, ופותחת אותו. עיניי ננעלות על התמונה הימנית העליונה. שלושה ילדים קטנים בני חמש בערך עומדים משלבים זרועות לפני בית גדול עם גינה. מימין עומדת ילדה קטנה בעלת שיער חום ארוך וחלק, לבושה בשמלה פרחונית ורודה ומחייכת חיוך גדול. ברגע שאני רואה אותה, אני מיד יודעת שזאת מליסה.
היא כמעט לא השתנתה...
משמאל עומדת ילדה עם שמלה חלקה וכחולה. שיערה קצת קצר משל מליסה אבל לא פחות יפה משלה. היא גם מחייכת אבל חיוכה קטן משל מליסה. זאת ליזי.
שניהן משלבות זרועות סביב ילד קטן שעומד באמצע לבוש בחולצת כפתורים לבנה ומכנסיים שחורות ומחוייטות, מחייך חיוך רחב בעל גומות עמוקות שמגיע עד עיניו הירוקות והנוצצות. שיערו מעט בלונדיני אבל לא לגמרי, כמעט חלק אבל גם לא לגמרי. הלב שלי מחסיר פעימה כשאני מביטה בילד שבתמונה. גם אם אני לא אמורה, אני מיד יודעת מי הוא. זה ג'ייק.
הוא כל כך לא דומה למה שהוא היום. הילד שבתמונה נראה כל כך, מאושר. כל כך תמים. שזה גורם ללב שלי להתכווץ.
מחשבה לא רצויה חולפת בראשי.
האם ככה יראה הילד שלנו?
אני עדיין לא בטוחה בזה, אבל אם אני כן בהריון, אז אני מקווה שהילד יהיה דומה לג'ייק.
עם עיניים ירוקות ושובבות, עם תלתלי נחושת פרועים, וחיוך בעל שתיי גומות חן עמוקות.
דמעה זולגת במורד לחיי וצונחת על התמונה. אני מנגבת אותה וסוגרת במהירות את האלבום ומחזירה אותו למקומו.
אני צועדת בחזרה למיטה, מסדרת אותה ומחזירה את הכריות למקומם.
אני מתיישבת על המיטה וקוברת את פניי בידיי. "מה אני אמורה לעשות?" אני מתייפחת לתוכן.
***
נקודת המבט של ג'ייק.

אני טורק את דלת הכניסה כשאני נכנס לבית.
הבית הזה גדול בהגזמה בשביל בקושי שלושה אנשים שגרים בו, והדלת משמיע צליל מהדהד בחלל הגדול.
אני מאלץ את רגליי לשאת אותי בצעדים כושלים לעבר המטבח. אני חייב כוס מים. אני בדרך כלל רגיל לשתות; אני די אוהב את זה. לתת לאלכוהול לזרום לי בורידים ולגרום לי לשכוח את החיים שיש לי. אבל הכמות ששתיתי, השאירה טעם מר ובערה בגרון שאני חייב לשטוף ממני.
אני צועד לעבר המטבח החשוך והשומם.
"פאק," אני ממלמל כשרגלי פוגעת במשהו והוא נופל על הרצפה בחבטה.
אני מסתובב ומגשש עם ידי על הקיר בחיפוש אחר מתג האור. אני מרגיש כמו איזה פאקינג גשש בלש עד הזמן שאני מוצא את המתג הארור ומדליק את האור. עיניי מתכווצות מהבהוב הפלורוסנט המסנוור שנדלק.
אני משפשף את עיניי ומרגיש כאילו חצים נורו אליהם. "לעזאזל, לא יכולתם להשיג מנורה נורמלית?" אני רוטן ביני ובין עצמי בזמן שאני מתקדם לעבר השיש. אני מועד מעט כשרגלי שוב פוגעת במשהו. אני רואה שזה כיסא בר ששוכב על הרצפה. כנראה זה הדבר שפגעתי בו קודם. אני ממלמל קללה ובועט בכיסא וממשיך להתקדם לעבר הכיור. אני פותח את הברז וממלא לעצמי כוס מים. אני מסיים את המים בבת אחת. אני מנסה שלא להחמיץ את הכיור כשאני מניח בו את הכוס. הראש שלי כל כך מסתחרר. אני לוקח נשימה עמוקה כשאני מרגיש את הקיבה שלי מאיימת לרוקן את תכולתה. איזה מין אדיוט נותן לנער לקנות אלכוהול בלי לבקש תעודת זהות; לא שאני מתלונן. וגם ככה, נשאר לי רק קצת מחודש לפני יום ההולדת שלי.
הולדת... הריון, לידה. ילד.
פאק, המחשבות מסרבות לצאת מראשי גם כשאני שיכור מהתחת. בשביל מה שתיתי כל כך הרבה אם לא רק כדי לשכוח.
אני מסתובב לאחור ונאחז במהירות באי השיש כדי לעצור את עצמי מליפול כשאני שוב נתקל בכיסא הארור.
הפעם אני לא רק בועט בו. אלא אני מניף אותו באוויר ומפרק אותו לחתיכות כשאני מטיח אותו על הרצפה בחבטה שמרעימה בכל הבית הזה.
אני שומע צעדים מהירים מגיעים במורד המדרגות מחוץ למטבח.
"ג'ייק?" מרינה מופיעה בפתח המטבח לבושה בחלוק לילה, מביטה בי מבוהלת.
"מי עוד?" אני מסנן.
"ח-חשבתי שזה פורץ." ידה מתחילה לרעוד מעט ואני רואה שהיא מחזיקה בה מנקה אבק.
"ואם זה באמת היה פורץ? חשבת שתוכלי להביס אותו עם הנוצה הענקית הזאת?" אני צוחק צחוק צולע, חסר רגש.
"אולי, הייתי מדגדגת אותו למוות." היא מנסה לצחוק ללא הצלחה.
"איפה אב-- הזקן? מה, הוא לא נמצא בשעה כזאת כדי להגן על אישתו האהובה?" אני אומר בסלידה.
"הוא עובד." מרינה מתקרבת ומניחה את מנקה האבק השעיר על אי השיש.
"אוחח, כמה צפוי." אני מלגלג, המילים שלי נבלעות.
"אתה שיכור," היא ספק עונה ספק שואלת.
"ומה גרם לך לחשוב ככה? ההאיבקות שלי עם הכיסא?" אני לא מסתיר את הציניות בקולי.
"מה מטריד אותך?" היא מפתיעה אותי כשהיא מתיישבת בכיסא שזהה לזה שיפרקתי ומביטה בי במבט רציני.
מה מטריד אותי? אה, כלום. רק עצם העובדה שכנראה הכנסתי בחורה שאני לא בטוח מה היחסים בנינו להריון, ושאולי אני אהיה אבא. וכל זה הספקתי לעשות לפני יום ההולדת השמונה-עשרה שלי.
אין מצב שאני אומר לה את זה.
"ומה גורם לך לחשוב שמשהו מטריד אותי?" אני מגחך ביובש.
"ג'ייק," היא נועצת בי מבט רציני. "עברתי כמה וכמה דברים בחיי, אז אני יכולה לזהות מתי יש משהו שמטריד מישהו. ושלא נדבר על עצם העובדה שאתה נער שיכור שמחריב את הבית. אני לא רוצה להתערב בחייך, אבל אני גם לא מוכנה שתהרוס לי את הבית."
"אז את אומרת שלא אכפת לך ממני, ושאת לא רוצה אותי בבית שלך?" אני צוחק. זאת כבר ממש בדיחה. בדיחה עלובה.
פניה מתרככות. "זה לא מה שאמרתי. אני לא רוצה להתערב לך בחיים כשאני יודעת שאתה יכול להיות נער אחראי, ובוודאי שאני לא רוצה שתהרוס ותשבור כל מה שאבא שלך עבד קשה למענו. אבל הדבר היחיד שאני רוצה, זה להבין אותך ושתוכל לסמוך עליי, בכל דבר."
"לסמוך עלייך את אומרת?" אני נועץ בה מבט כשאני הולך לעבר אי השיש, נאבק לייצב את עצמי כשאני מתיישב מולה.
"כן, בכל דבר,"
"איך אני יכול לסמוך על מישהי שברחה עם האדם שהיה אמור להיות לצידי ולגדל אותי למדינה אחרת?" אני מסנן בזעם. אני מהדק את ידיי על השיש עד שפרקי אצבעותיי מלבינים.
היא ברחה איתו, והוא איתה. השאיר אותי לבד להתמודד עם הרבה חרא בחיים שילד בגילי לא היה אמור לעבור ולהתמודד איתו, כשהוא חי חיים מאושרים עם אישה אחרת והבת שלה. שלא תבינו לא נכון; אני מאוד אוהב את מליסה ומרינה, אני מכיר אותן מאז שאני זוכר את עצמי. אבל זה מרתיח אותי שהיא חושבת שאני יכול לסמוך עלייה אחרי שעזבה איתו.
אני יודע שהיא אישה טובה ואין לה שום כוונות רעות, אבל היא ללא ספק לא בראש רשימת האנשים שהיו לצידי. אם אפשר לקרוא לזה רשימה כשזה רק אני שנמצא בה.
היא מניחה את ידה בעדינות על ידי. "תנסה אותי. אני יודעת שזה יעזור לך להרגיש טוב יותר אם תשתף איתי את מה שמטריד אותך."
לשתף אותה? כדאי שאני אשתף אותה במה שמטריד אותי? היא תוכל להיות לצידי ולעזור לי?
אני מרפה את ידיי מהשיש כשאני מתחיל להרגיש את הדם אוזל מפרקי אצבעותיי.
ידה של מרינה עדיין עליי, לוחצת מעט במחווה מעודדת ומחייכת חיוך קטן כדי לעודד אותי לדבר. החיוך שלה חם ואמיתי, לא מזויף.
"איך הרגשת כשגילית שאת בהריון?" אני פולט.
ממש דרך מצויינת להתחיל. אני מעיר בציניות בראשי.
"מה?" היא מביטה בי מבולבלת.
"כשגילת שהיית בהריון, איך הרגשת? שמחה? עצובה? מפוחדת?" אני ממטיר עלייה שאלות.
"למה אתה שואל?" עינייה מתרחבות.
"גיליתי שאני בהריון," אני אומר בעוקצנות ומגלגל עיניים.
ידעתי שלא הייתי צריך לשאול. ידעתי שהיא לא תוכל לעזור לי. היא כנראה רק תתחרפן כשהיא תבין למה אני מתכוון ותרוץ לספר לזקן. שגם ככה כנראה לא רוצה אותי כאן, וסביר להניח שיעיף אותי בבעיטה בתחת חזרה ללונדון.
"ג'ייק, אתה..." היא בקושי לוחשת ועינייה עוד שנייה יוצאות החוצה מההלם.
יופי, היא גילתה. אני תמיד יכול להכחיש, אבל זה נראה לי דבר לא נכון לעשות. עכשיו היא תרוץ להתקשר לזקן.
אבל היא מפתיעה אותי כשהיא מנערת מעט את ראשה בניסיון להתעשת ומתחילה לדבר, "טוב, איך אני יכולה להסביר? זה... זה לא משהו שאפשר לעכל. זה לא משהו שאפשר לקחת בקלות ראש. הרבה מחשבה ורגשות מעורבים בזה. זה תלוי גם במצב ובאישה שמעורבת. אם היא מרגישה כעס, אז זה כנראה כעס על איך היא נתנה לעצמה להיכנס לזה. אם היא מרגישה עצובה, אז זה כנראה על כך שזו לא הסיטואציה שהיא דמיינה לעצמה ולבן הזוג שלה. אם היא מרגישה מופחדת, אז זה כנראה כי היא לא מרגישה מוכנה. אם היא מרגישה דאגה, אז זאת דאגה לילד; שהיא תוכל לתת לו את כל העולם בשבילו. ושמחה; שמחה על כך שיש בתוכה חיים שנוצרו כתוצאה מאהבתה לבן הזוג. חיים שגדלים בתוכה, רק מחכים לצאת כדי לפגוש את האיש והאישה שיצרו אותם."
אני מנער את ידה ממני. "איך את יכולה להגיד את כל זה? אהבה? שמחה? ומה אם זאת טעות? מה אם אף אחד מהשניים לא מוכן לזה?" קולי רועד לקראת הסוף, אבל המילים שנבלעות מסתירות את זה.
היא מביטה בי ומחייכת באהדה. "אף אחד לא מוכן לזה. גם אם הוא יגיד שכן, אז סביר להניח שהוא משקר לעצמו. זה משהו שנותנים לזמן לעשות את שלו. וגם אם זאת טעות, אין סיכוי שאתה לא תאהב את הילד שלך ותשמח כשהוא יגיח לעולם. אולי החיים לא יסתדרו כמו שציפית, אולי לא תסיים את חייך בזוגיות מאושרת עם אותה האישה, אבל אתה ללא ספק תקריב הכל בחייך כדי שלא יחסר לה ולילד שלכם דבר."
הראש שלי מתחיל להסתחרר הרבה יותר ממה שהוא עכשיו מכל הדברים שאמרה.
לשמוח? לאהוב? להקריב? כל זה בולשיט.
אם כך, אז למה האיש שיצר אותי ברח למדינה אחרת? ולמה האישה שהייתה אמורה להראות לי את כל זה לא עשתה זאת? היא לא שמחה, היא לא אהבה, ובטח ובטח שהיא לא הקריבה דבר למעני. אולי רק את הבתולים שלה, שכנראה גבר אחר לפני הזקן לקח.
פאק, אני מבולבל, מבוהל, ומפוחד.
מה אם לא אוכל לתת לילד שלי את כל הדברים האלו? מה אם יהיו לו חיים דפוקים כמו שלי?
אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה שהוא יסבול בגלל אבא שלא יודע מה זה אבא. אני לא רוצה להיות אבא. אני רוצה שקודם יהיה לי אחד כזה.
"מה אני אמור לעשות?" אני לא מצליח להסתיר עכשיו את הרעידות בקולי ואת הדמעות שמתחילות לעלות. אני פאקינג בוכה עכשיו.
מרינה מעבירה את ידה מעבר השיש ומנגבת את הדמעות שלי באגודלה. "אם אתה כל כך מבוהל, כל כך מפוחד, אז רק תחשוב על הבחורה, על איך היא מרגישה. היא כנראה כל כך מפוחדת עכשיו. היא זאת שצריכה לשאת את החיים האלו בתוכה ולשמור עליהם. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות, זה להיות לצידה ולעבור את זה ביחד."
אנה...
היא כנראה כל כך מפוחדת, ונמצאת עכשיו לבד ובוכה. בגללי.
"אתם צריכים לדבר על זה ולפתור את זה, ביחד. אני כאן בשבילך בכל רגע שתרצה לדבר ותצטרך אותי. גם יש לך אנשים נוספים סביבך שיהיו איתך. אני יודעת שזה מפחיד אותך, אבל תמיד יש פתרון. אתה לא לבד, ג'ייק." קולה כל כך רך, כל כך מנחם, כל כך אימהי. שאני לרגע מרגיש שהיא רואה בי בתור בן שלה. אני מרגיש שאני יכול למצוא נחמה ולשכוח מכל הדאגות.
גם אם זה רק לעכשיו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
וואההה! אני בוכה פה! ;(
מקווה שאהבתן את הפרק להיום. ;)
וכן, הוא מכיל את נקודת המבט של שניהם.
למרות שזו של ג'ייק יותר משמעותית :)