נקודת המבט של אנה.
"חכי, אנה," אדם מושך בזרועי ועוצר אותי כשאנחנו עומדים ברחוב החשוך והקר.
"את לא באמת נותנת לו לעשות את זה, נכון?" קולו תוקפני כשהוא מביט בי באי אמון.
"מה אתה רוצה שאני אעשה? מה אני כבר יכולה לעשות? אני לא יכולה להכריח אותו, הוא לא ילד בן חמש שצריך לנזוף בו." אני פורצת בבכי.
"אבל... את בהריון ממנו. את לא יכולה להתעלם מהעובדה שהוא מתכוון לטוס למקום אחר."
"אז הנה עובדה-- נמאס לי. זה הספיק לי. כל העניין הזה הגיע לי עד כאן." אני אומרת בכעס ומסמנת בידי קו מעל ראשי. כמו שאומרים; הגיעו מים עד נפש. "נמאס לי כבר מההתנהגות האנוכית שלו. נמאס לי שהוא חושב שאני מוכנה לסבול את כל החרא הזה. אתה לא יכול לצפות ממני להתרפס לרגליו ולהתחנן!" אני מתפרצת והודפת את ידו של אדם הרחק ממני.
"אני לא אומר שתתחנני. אני אומר שתעשי משהו. שניכם נכנסתם למצב הזה, אז שניכם צריכים להתמודד עם זה. את לא יכולה להתמודד עם זה לבד!" אדם כמעט צועק כשהוא מחווה בידו אל אזור הבטן שלי.
"אני מתמודדת עם זה, ונחש מה? אני מתמודדת לבד." אני מסננת בכעס ומתחילה ללכת.
אני מתמודדת לבד טוב מאוד. אני זאת שבהריון וצריכה לסחוב את זה עוד כמה חודשים, ונחשו מה? אני עושה את זה לבד ומסתדרת מצוין.
זה לא כאילו ג'ייק יכול להחליף איתי משמרות בהריון או משהו, כך שאני אסתדר בסדר גמור. רק השאלה היא; האם הלב שלי יתמודד עם כל זה? אני לא חושבת. אני מרגישה כאילו לקחו את הלב שלי ורמסו אותו בידיים שחשבתי שיגנו עליו. בידיים שבהן סמכתי שיגנו, אך הן לא. הידיים האלו, רק רמסו והרסו, הן לא הגנו. וגם אם כן, אז עדיף שכבר לא, אחרת, ההרס הזה לא היה כואב כל כך אחרי תחושת ההגנה. שום דבר לא היה כואב.
***
"את יודעת, היית יכולה לקחת יום חופש, או לפחות לעבוד רק כמה שעות. את לא חייבת להישאר." קרן אומרת בקול רך כשהיא יושבת מול שולחן העבודה שלי.
"זה בסדר. את ודן נוסעים עכשיו, כך שאני לפחות אשאר ואתעסק בזה." אני מאלצת חיוך כשאני מרימה ערימת מסמכים קטנה בידי.
"את יכולה לבוא איתנו. זה רק כדי להיפרד מג'ייק בשדה התעופה. תוכלי לחזור מיד לאחר מכן אם את כל כך רוצה." היא מצחקקת מעט.
החיוך שאילצתי נמחק מיד מפניי. "אני חושבת שעדיף שאשאר." אני אומרת בקול שקט כשאני מעמידה פנים שאני שוקעת במסמכים. אין לי מושג אפילו מה כתוב בהם. המילים והאותיות מסתחררות למול עיניי ויוצרות בלגן שלם. בלגן כמו החיים שלי.
קרן רוכנת מעט לעברי כשמבט מודאג על פניה. "שמעתי שהעניינים בינכם לא הולכים טוב בימים האחרונים." היא אומרת באהדה.
אני מרימה את עיניי אליה ולא יודעת מה לענות, אז אני רק מהנהנת.
לא הולכים טוב זה רק בלשון המעטה. בימים האחרונים התנהגנו כמו שניי זרים לחלוטין. לא ראינו אחד את השנייה גם בזמן שאנחנו בבית הספר. ואם במקרה נתקלנו זה בזו במהלך ההפסקות או בזמן הארוחות, התעלמנו מהקיום זה של זו ולא דיברנו כלל וכלל.
כמו שניי זרים... המחשבה הזאת גורמת לפחד לחלחל בתוך הגוף שלי. ככה זה יהיה מעכשיו? הוא יטוס ובזה זה יגמר? זה נכון שאמרתי שנמאס לי ממנו, אבל אני לא רוצה שהוא פשוט יעלם מחיי. במיוחד לא בשלב הזה. ולא בשום שלב אחר.
דפיקה נשמעת על דלת המשרד אשר מקפיצה אותי ומוציאה אותי מהמחשבות הכואבות האלה. כשאני מפנה את עיניי לדלת אני רואה את דן עומד בפתח. "הגיע הזמן שנזוז. הטיסה תהיה עוד מעט וכדאי שנספיק להיפרד ממנו." דן אומר ומזרז את קרן כשהוא מביט על שעון היד בידו.
קרן מניחה את ידיה על השולחן וקמה מהכיסא כשהיא רוכנת מעט אליי. "את בטוחה שאת לא באה?" היא מביטה בי בשאלה, ואני מהנהנת.
"טוב, אם כך, אנחנו נחזור עוד שעה בערך." היא אומרת בחיוך קטן לפני שהיא מסתובבת לאחור והולכת לכיוונו של דן שמחכה לה בפתח.
דן כורך את זרועו סביבה. "אני מקווה שהלימודים שלו יסתיימו מהר והוא יחזור לכאן בטיל." הדלת נסגרת מאחוריהם, ולפני שאני מספיקה לעכל את מה ששמעתי, הם כבר נעלמו.
אני בוהה חסרת תחושה בדלת הסגורה.
לימודים? הוא לא אמר דבר בקשר לזה. הוא אמר הרבה דברים קשים אבל לא את הסיבה לעזיבה שלו. למעשה, גם לא שאלתי אותו. לא הרגשתי את הצורך לשאול אותו דבר. הגאווה שלי לא איפשרה לי זאת.
אהבה, רגש כל כך מסובך. בלעדיה אדם לא יכול לשרוד ולבנות חיים, אך עם זאת, האהבה הורסת כמעט הכל. אפילו את החיים עצמם.
"מקווה שהחיים שלך יהיו יותר קלים." אני ממלמלת כשאני מעבירה את ידי מעל הבד המעט מתוח של החולצה באזור הבטן, ומרגישה את החמימות הנוזלית של הדמעות על לחיי.
אני קופצת בבהלה בכיסא כשדלת המשרד נפתחת בתנופה חזקה.
"קומי, עכשיו!" ליזי צועקת כשהיא מתקדמת בצעדים מהירים אליי.
אני מביטה בה מבולבלת כשהיא מושכת אותי ומאלצת אותי לקום, ובאחרים נכנסים זה אחר זה למשרד.
"מה הבעיה שלך?" אני אומרת בכעס כשאני מנסה למנוע ממנה לגרור אותי מחוץ למשרד.
"את," היא כועסת לא פחות ממני. ליזי נעצרת בפתאומיות לפני כולם ואני מיד אחריה.
"את לא באמת מצפה שניתן לך לשבת פה סתם ככה, נכון?" מליסה מרימה גבה ומחייכת חיוך ענק כשהיא משלבת ידיים על החזה.
אני מביטה בה, במייק, לירוי, ליאון, ניק ורות שלא מפסיקים לחייך כמו ליצנים מקרקס אימים, ובליזי שנועצת בי את עיניה כשאחיזה שלה בי מתהדקת.
"טוב, הנהג המהיר והעצבני מחכה בחוץ. קדימה." ליזי שוב מושכת אותי ומובילה אותי מחוץ לשערי בית הספר כשכולם באים אחרינו.
כשאנחנו בחוץ, אני רואה את אדם יושב במושב הנהג במכונית כשאנחנו מתקרבים.
"אמרת את מה שביקשתי?" הוא שואל כשראשו מציץ מהחלון לכיוון שלי ושל ליזי.
"כן; כן. מהיר ועצבני." ליזי מגלגלת את עיניה.
ליזי מאלצת אותי להיכנס למושב הנוסע הקדמי כשהיא, מליסה ומייק נכנסים מאחור.
"אנחנו ניקח מונית." לירוי אומר כשהוא רוכן לכיוון החלון של אדם.
אדם מהנהן אליו, לליאון, ניק ורות, ולאחר מכן אומר לכולם ברכב לחגור. "טוב, אנחנו נוסעים." הוא אומר כשכולם-- כולל אני, חגרו ומתחיל לנסוע.
"לאן נוסעים?" אני שואלת כשאני מפנה את מבטי לאדם. אני מסובבת את מבטי לליזי שיושבת מאחור כשהיא אומרת, "לשדה התעופה, לאן עוד?" וחיוך עולה על שפתייה.
YOU ARE READING
מוכנה לנסות - ready to try
Romanceאנה בלום היא בחורה טובה שרוצה להפוך לעצמאית ולהצליח בחיים. היא עוברת לגור בדירה עם שותפות בעיר אחרת, הרחק מבית אימה. היא תכננה את הכל. למצוא עבודה טובה, חברים חדשים וכמובן אהבה. עד מהרה היא מגלה שלא הכל הולך כפי שהיא תכננה. השותפות שלה הן לא מה שהי...
