מוכנה לנסות - ready to try

פרק 46

אתם בטח צוחקים עליי!
למה הוא, מכל האנשים?
"אנה, תסבירי מה לעזאזל שמעתי עכשיו!" קולו מאחוריי מקפיץ אותי.
אני מסתובבת אליו, ומתכווצת מהמבט שלו. "ז-זה לא מה שאתה חושב."
"לא מה שאני חושב? 'להיות איתי'? 'לשכוח ממנו'? מה כל הבולשיט הזה? את מנסה לברוח ממשהו?"
"אני לא!" אני כמעט צועקת. אני לא בורחת, כבר לא.
"את כן. את בורחת. ולא סתם בורחת, אלא עם הנחש הזה! איך את יכולה, אחרי מה שעשה לך?" הוא צועק כשהוא מצביע לכיוון של רון.
"למה כולם תמיד מתנפלים לפני ששומעים הסבר?" רון נאנח.
"לא צריך הסבר ממך, בן זונה!"
"אתה יודע, אף פעם לא סבלתי אותך." רון מסנן בין שיניו.
לעזאזל, אני יכולה להישבע שאני מרגישה את הברקים באוויר יוצאים משניי אלה.
אם לא ארחיק אותו, זה לא ייגמר טוב.
"אתה יודע, יש לי נשק, ואני לא פוחד להשתמש בו." הוא אומר בהבעה רצינית. לא מתבדח.
אני מביטה בו בהלם, בזעזוע ובאימה כשהוא מחליק את ידו לכיס האחורי של הג'ינס שלו, ומרגישה איך רון נדרך מאחוריי.
הוא מוציא את ידו במהירות ומכוון לרון.
אלוהים, הוא לא...?!
"אדם!" אני צועקת חזק כשאני עוצמת חזק את עיניי ומכסה את אוזניי בידיי.
הוא לא, הוא לא הולך לעשות את זה!
"אאוץ'! מה ל... אתה בטח צוחק עליי!" אני פוקחת באיטיות את עיניי למשמע קולו של רון, ורואה אותו משפשף את המצח שלו בעצבים.
רון מתכופף למטה ומרים משהו בידו. "זה הנשק שלך?" הוא לא נשמע משועשע.
אני מביטה בדבר שהוא אוחז בידו, ורואה שזה... גוגו?
מה לכל הרוחות?
אני שואפת את כל האוויר שיצא ממני ומוציאה אותו באחת כשאני צונחת על האדמה.
"יש עוד כאלה מהמקום שזה הגיע ממנו," אומר אדם.
רון פולט אוויר בכעס. "אנחנו לא יכולים לדבר כשהוא נמצא כאן. אני צריך לזוז בכל מקרה, נתראה." הוא מביט למטה אליי לפני שנועץ מבט באדם, והולך.
"כן; נתראה, גוגו!" אדם צועק לרון לפני שמתקרב אליי.
"את בסדר?" הוא שואל כשהוא עוזר לי לעמוד.
"גוגו? באמת?" אני שואלת ביובש.
"הי, זאת קלאסיקה."
"קלאסיקה לילדים בני שש אולי. חשבתי שתוציא סכין או משהו."
אדם מביט בי המום. "את ממש מטומטמת למישהי בגילך. מה אני נראה לך כאן, רוצח או משהו?"
"אני לא מטומטמת. אם כבר, אתה ממש ילדותי לגילך." אני נאנחת ומתקדמת לעבר דלת הכניסה של הבניין.
"בכל אופן, מה אתה עושה כאן?" אני שואלת כשאנחנו נכנסים למעלית.
"שכחתי את הדיסקיט שלי כאן."
"ובשביל זה נסעת מהבסיס לכאן?" אני מכווצת לעברו גבות.
"לא. טוב, כן. אבל זה רק על הדרך. אני נוסע לבית." הוא נשען על קיר המעלית.
"למה בכלל משחררים אותך הרבה?"
לאחרונה, הוא משתחרר הרבה. אני מקווה שזה לא יגרום לו לבעיות.
"יש לי קשרים." אדם מחייך ביהירות ומקפיץ גבה.
אנחנו יוצאים מהמעלית, כשאני פותחת את דלת הדירה, עיניי מתרחבות והלסת שלי נשמטת. אני רוצה לדפוק לעצמי את הראש בקיר כדי לדעת אם אני מדמיינת.
ג'ייק מענטז לעברי מהמטבח לבוש רק בתחתוני בוקסר ומנענע את החזה שלו כשידיו מתנופפות בצדדים, ומשהו שנראה כמו חמאת בוטנים מרוחה לו על הפטמות וקצת מסביב לטבור בקו שיורד כלפי מטה עד לרצועת התחתונים.
מה בשם כל האלוהים... אני בדוק מדמיינת, דמיון מחריד למדי!
"מה לעזאזל..." אדם נחנק מהמילים שלו.
ג'ייק נעצר כשהוא מבחין באדם, מבט מופתע על פניו.
"חשבתי שתהיי לבד," הוא מוריד באיטיות יד אחת, ונאנח כשהוא מעביר את ידו השנייה בשיערו.
"גם אני," אני ממלמלת כשאני מביטה בו המומה, ומזועזעת.
"הו, נהדר. מישהו מת? שניי תולעים ביום אחד. אני פשוט לא מאמין." אדם רוטן.
"ומי התולעת השנייה? חוץ ממך, כמובן." ג'ייק מתגרה באדם.
אלוהים, אתם בטח צוחקים עליי!
זאת כנראה איזושהי בדיחה קוסמית על חשבוני.
"תיזהר. יש לי נשק," אדם מאיים, ואני לא יכולה שלא לצחוק כשאני נזכרת בגוגואים שלו.
"מה זה? גלעין אפרסק?" ג'ייק מקמט את המצח כשאדם מוציא את הגוגו. "מה הצעד הבא שלך? לדחוף לי גלעין אבוקדו לתחת ולגרום לי לצעוק בייסורים?"
"גוגו זה קלאסיקה!" אדם מתגונן. "בכל אופן, מה נסגר עם ההופעה שלך?"
"למה? אתה אוהב?" ג'ייק מרים גבה כשהוא מעביר את אחת מאצבעותיו על הפטמה שלו ואז על לשונו כשהוא מלקק ממנה את חמאת הבוטנים.
אני מתפרצת בצחוק חזק יותר עכשיו.
אוי אלוהים, הוא פשוט לא יודע מתי לעצור!
"זה לא מצחיק! זה מעוות, בכל כך הרבה דרכים." אדם נוזף בי.
"מצטערת," אני אומרת בין פרצי הצחוק.
"אתה מוזמן לנגב את חמאת הבוטנים הדוחה הזאת ולהתלבש, ולעוף לי מהעיניים!" אדם מרים את הקול.
"או, שאני יכול להישאר ולתת לאחותך לנקות ממני את חמאת הבוטנים, ולהוריד את זה." ג'ייק אומר כשהוא מושך מעט את רצועת התחתונים שלו ומשחרר כשהוא מחייך בזחיחות.
עד כמה שאני אמורה להילחץ מהתגובה שלהם, אני לא יכולה. זה פשוט יותר מדי מצחיק כשאני חושבת שאני רואה את הילות המלחמה שלהם מתפרצות מהם.
"אתה מעוות, חולני ושרוט." אדם מסנן לפני שהוא נעלם במסדרון לכיוון החדר שלי.
"ג'יז... מה הבעיה שלו?" ג'ייק שואל בתמימות מזוייפת.
"אתה... ואני חושבת שגם חמאת הבוטנים עכשיו." אני מצחקקת.
ג'ייק מרים גבה ומחייך בשובבות וברשעות כאחת. "לפחות אני יודע שאני יכול למנוע ממנו את טעם החיים." הוא אומר כשהוא מעביר את האצבע שלו על הפטמה השנייה ושוב מלקק.
אני מנידה בראשי, ולא יכולה להפסיק לצחוק.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
כן, זה פרק קצר מאוד. מקווה שאהבתן :)
וכפי שכנראה הבנתן, אני אוהבת חמאת בוטנים! ;) LoL