מוכנה לנסות - ready to try

פרק 105

"מה אני אעשה איתך?" ג'ייסון נאנח בתסכול כשהוא רוכן אל הספה שהוא עומד מאחוריה ומשעין על המשענת את ידיו.
"בקשר למה?" ג'ייק שואל באדישות ממקום מושבו על הספה שליד.
"בקשר לעובדה שאתה שותה כמו גבר בן ארבעים ויושב בין פחים כמו חסר בית. איזו סיבה יש לך להטביע את עצמך באלכוהול ולבייש את עצמך ברחוב? חשבתי שפתרנו כבר את הכל." ג'ייסון אומר בקול קשוח אך אני אני יכולה לראות את העצב משתקף בעיניו.
"אין לי מושג מה קרה, אבל אני שמח שהוא עשה מקלחת. חשבתי שהשערות באף שלי יעלו באש." אדם לוחש לצד האוזן שלי כשאנחנו עומדים בקצה חדר המגורים.
"זה לא מצחיק." אני נוזפת בו בלחישה.
"לא אמרתי שזה כן."
"אתה מטומטם."
"לא אמרתי שלא."
אני מתעלמת מאדם ומנסה להתרכז בשיחה שמתנהלת לפניי.
"באמת פתרנו את זה, לפחות חלק. אבל זה לא אומר שלא עברתי את השנים האחר-"
"אל תתחיל. בבקשה." ג'ייסון מתחנן.
"אתה יודע מה, אני לא מתחיל. זה כבר התחיל. ואני חושב שיש לי כל זכות לטבוע במשקאות טובים ולנסות לשכוח את שמונה השנים הארורות של חיי!" ג'ייק מתפרץ ומטיח את רגלו על שולחן העץ הקטן. "אתה יודע מתי יום ההולדת שלי, נכון? בעוד שבועיים מהיום. היום בדיוק לפני שמונה שנים עזבת אותי, ושבועיים לפני יום ההולדת שלי. אתה יכול לתאר לעצמך איך הוא היה?" ג'ייק צוחק ללא הומור. אני מרגישה כאב כל כך חזק בחזה מהמילים שלו. אבל הכאב הזה הוא כלום לעומת שלו.
"ג'ייק, זאת לא סיבה. אתה לא יכול ללכת ולשתות מתי שמתחשק לך, ואני לא מדבר רק על הגיל. אתה הולך להיות אבא. אתה לא מתבייש שהבחורה שנושאת את הילד שלך נאלצת לחפש אותך ברחובות בשעה מאוחרת כשקר בחוץ? קח קצת אחריות על מעשייך." קולו של ג'ייסון נהיה תקיף יותר ויותר כשאצבעותיו מתחפרות בעור הספה.
יש לי הרגשה רעה כשאני רואה את פניו של ג'ייק מאדימות מכעס. אני רוצה להגיד משהו כדי להגן עליו, אבל אני יודעת שמה שג'ייסון אמר נכון. אני אוהבת אותו ומוכנה לקבל את כל השריטות שלו, אבל אני לא מוכנה שהוא יצא בכל פעם מבלי להודיע ולמצוא אותו שיכור בין פחים. הפעם זה בין פחים, פעם הבאה עלולה להסתיים לא רק במקום רע, אלא גם במצב רע. ואני לא רוצה את זה.
"אני מצטער על הכל. אני מצטער שלא הייתי לצידך כשהיית צריך אותי. אני לא יכול לעשות דבר כדי למחוק את מה שקרה לך, וזה הורס אותי." ג'ייסון אומר בקול חנוק. "אבל אתה רק בורח. אתה רק מחפש תירוץ כדי לברוח מהמציאות כשכל מה שאתה צריך לעשות זה להתמודד איתה."
"אבל אני מתמודד איתה. בדרך שלי!" ג'ייק צועק כשהוא נעמד במהירות על רגליו.
"למה אתה עושה את כל זה?" ג'ייסון שואל בעצב כשהוא מתייצב ונעמד לפני ג'ייק.
ג'ייק מעביר את ידו על עיניו האדומות ומשפשף. "כי אני לא יודע מה הולך. אני לא יודע באיזה שלב בחיים אני נמצא. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי."
"כל מה שחסר זה פופקורן." אדם אומר לצידי. אני סוטרת לו קלות בזרוע ושוב מתעלמת ממנו.
"זאת עדיין לא סיבה. אם אתה לא יודע, אז תשאל. אל תנסה לברוח מהלא נודע."
"לברוח, לברוח, לברוח, זה כל מה שאתה אומר! מה שעוד יותר מצחיק זה שאומר את זה האדם שברח! אתה לא ניסית לפתור את קשיי הנישואים שלך והתגרשת ואז ברחת למדינה אחרת. אז איך אתה יכול להגיד שאני זה שבורח?!"
"מספיק!" אני צועקת כשג'ייק התקרב לג'ייסון ודחף אותו מעט לאחור.
"הדרמה נגמרה, והאקשן מתחיל..." אני שומעת את אדם ממלמל כשאני לוקחת צעדים לכיוונם.
"מה קרה לך פתאום? חשבתי שכל זה נשכח." אני אומרת כשאני נעמדת בינם.
בכנות, אני יודעת שהוא לא יכול לשכוח את זה, אבל חשבתי שהוא ימשיך הלאה.
"נשכח? איך אני יכול לשכוח כשבימים האחרונים אני מקבל שיחות מהמכשפה? גם אם הייתי מנתק לה ברצוף, ברגע ששמעתי את הקול שלה קיבלתי סיוטים!"
גם אם אני יודעת שהוא מרים את קולו בגלל הכעס אליה, אני מתכווצת כשהוא מכוון את זה אליי.
"אבל היא לא כאן יותר. היא לא יכולה לעשות לך דבר עכשיו." אני מנסה להרגיע אותו. הוא עדיין לא פיכח, כך שאין טעם להיכנס לריבים מיותרים.
"את חושבת שאת מבינה, נכון? את לא. את לא יודעת איך זה לגדול בלי אבא ועם אימא שלא ראויה להיקרא כך."
"הי!" אדם נוהם מקצה החדר ומתקרב במהירות אלינו. "אתה נכנס למקומות מסוכנים." הוא מסנן בין שיניו לג'ייק.
הוא לא פיכח. הוא לא מתכוון לזה.
זה מה שאני מנסה לשכנע את עצמי כשאני מנסה להתגבר על הצריבה בעיני ועל הכאב החד בחזה. לעזאזל. פיכח או לא...
"לא יודעת מה זה לגדול בלי אבא? אז אתה טועה. אתה לא יודע מה זה לראות את אבא שלך גוסס לך מול העיניים. אתה לא יודע מה זה לגדול עם אימא שמתאבלת על מות בעלה. אתה לא יודע מה זה לגדול עם נתק של שנים מהקרובים שלך. אתה לא יודע כלום כי אתה פרחח שחושב רק על התחת שלך עצמך!" אני מתפרצת.
"את לא תגידי לי מה אני יודע או לא יודע. לך לפחות הייתה- ועדיין יש אימא אוהבת. לי לא היה לא את זה ולא אבא!" ג'ייק צועק.
אני מביטה בו באי אמון כשאני רואה בזווית העין את ג'ייסון נסוג מעט ומשפיל את מבטו.
"אני פשוט לא מאמינה עליך. איך אתה יכול להגיד את כל זה ולא להרגיש טיפת אשמה? אבא שלך צודק. אתה רק מחפש תירוץ לברוח." אני אומרת בכעס, אבל מעל לכל, בכאב.
"זה מספיק." ג'ייסון מניח את ידו בעדינות על כתפי כשהוא מביט בי בהתנצלות, לפני שמפנה מבט רציני לג'ייק. "אני מתכוון לטפל בעניין עם ג'יין בעצמי, כך שבעיה אחת כבר יורדת ממך,"
"כמה מתחשב." ג'ייק מעיר בעוקצנות ומגלגל את עיניו.
"אבל אתה... אתה תטפל בעניין שדנו עליו."
"אתה יודע מה, אני מסכים. אתה לא צריך לחזור על זה פעם נוספת. גם ככה אין לי סיבה להיות כאן בזמן הקרוב." ג'ייק אומר באופן קר. מבטו כל כך מקפיא כשעיניו פוגשות בשלי, ואני פשוט לא מזהה את הבחור שעומד לפניי.
"מה זאת אומרת אין לך סיבה להיות כאן בזמן הקרוב?" אדם שואל בקול רציני את מה שאני רציתי לשאול, אבל המילים פשוט תקועות בגרוני ומסרבות לצאת. חונקות אותי.
אני מרגישה את משקל ידו של ג'ייסון יורד מכתפי, אך תחושה שאני לא יכולה לתאר רק מכבידה עכשיו על כתפיי. כמו אלפי סלעים שנופלים עלי וקוברים אותי תחת משקלם.
מבטו החודר של ג'ייק לא יורד ממני כשהוא מוציא את המילים מפיו שמזעזעות ומטלטלות את עולמי.
"אני מתכוון לטוס מפה."