נקודת המבט של אנה.
"אני כל שמחה שחזרת." קרן מחייכת חיוך רחב וקורן כשהיא מושכת אותי לחיבוק.
"מצטערת שנעלמתי. אני מקווה שזה לא גרם לבעיות." אני מחייכת חיוך עגמומי כשאני משתחררת מהחיבוק שלה.
קרן מרימה מעט את ידה ומנידה קלות בראשה. "אל תדאגי. הכל בסדר. דן היה צריך להיות מאופק עד שאסיים את העבודה, אבל הוא ילד גדול כך שהוא הסתדר." היא מצחקקת. "איך היה הביקור שלך בבית?"
"היה נחמד." אני אומרת בחיוך.
חוץ מהקטע שבו נתקלתי בליאה ומה שהיא ניסתה לעשות עם שניי הבחורים האלו, היה נחמד. להיות עם אימא שלי ואדם, וגם ג'ייק, זה היה... מחמם.
"אני מבינה..." קרן מהנהנת ומחייכת. "טוב, אני אשאיר אותך לעבוד. ניפגש בחדר האוכל ונמשיך לדבר שם. מקווה שתסתדרי עם הערימה שעל השולחן שלך." קרן מצחקקת וקורצת לפני שהיא יוצאת מהמשרד שלי ומשאירה אותי לבד.
אני בוחנת את ערימת הניירת שעל השולחן כשאני מתקרבת, ונאנחת בכבדות כשאני צונחת על הכיסא. מביטה בייאוש על העבודה הרבה. "להסתדר? אני לא חושבת." אני ממלמלת לעצמי. אבל אני חייבת לנסות להספיק כמה שיותר. בלי הפרעות ממישהו מסויים שאני מקווה ששקוע עכשיו בלימודים בכיתה.
כשהיום מגיע לסיומו, אני שומעת את התלמידים יוצאים מהכיתות. אני עדיין במשרד. לא הספקתי לסיים הכל וידעתי שזה מה שיקרה, אז בהפסקת האוכל ביקשתי מקרן להישאר שעות נוספות. זה היה משהו שהוא כמעט בלתי אפשרי, אבל היא דיברה עם דן וסידרה לי את זה. זה טוב בשבילי. אני גם אסיים את העבודה כדי שלא יהיה לי עומס למחר, וגם אצליח לכסות מעט מהימים שהחסרתי. זה יכסה אולי קצת יותר מחצי יום אבל זה עדיין עדיף על כלום.
לאחר כמה דקות של שקט אחרי שכולם הלכו, נשמעת דפיקה בדלת. אני מרימה את ראשי מהמסמכים ורואה את הדלת נפתחת ואת ג'ייק נכנס פנימה.
"את לא הולכת?" הוא מכווץ גבות כשהוא רואה שאני לא עושה שום תנועה שמעידה על כך שאני מתכוונת לצאת מכאן.
"לא. אני נשארת שעות נוספות." אני נאנחת מעט וחוזרת להביט במסמכים שעל השולחן. "אתה יכול ללכת. זה ייקח לי עוד שלוש שעות." אני לוקחת כמה מהם ומתחילה למיין החל מאלו שאני אעבוד עליהם עכשיו עד לאלו שלאחר מכן.
"ואיך תחזרי?" הוא שואל.
"ברגל. הדירה נמצאת במרחק של כמה דקות, ואני אסיים בשבע בערב כך שזאת לא שעה מאוחרת לחזור בה."
אני מרימה את ראשי כשאני מרגישה שהוא ממשיך לעמוד ולבהות בי. הוא משפשף את ידו על עורפו ספק בחוסר נוחות ספק בעצבנות. "אבל-"
"זה בסדר. אתה יכול לחזור." אני אומרת בחיוך כשאני רואה את המאבק שמתחולל בתוכו.
הוא לא צריך לדאוג בקשר לזה. הרבה אנשים נשארים שעות נוספות וזה לא כל כך מסוכן לחזור בערב כשהדירה כל כך קרובה. מה כבר יכול לקרות?
"את בטוחה?" הוא שואל באי וודאות, ואני מהנהנת. "טוב, תתקשרי כשתסיימי." הוא הולך אחרי שאני שוב מהנהנת.
אני מביטה בשעה בפלאפון. "עוד שעתיים וחמישים ואחת דקות." אני נאנחת לעצמי.
סוף סוף סיימתי את הכל. אני לוקחת את חפציי ויוצאת מהמשרד ומתחילה ללכת במסדרון אל מחוץ למבנה.
"ביי, ערב טוב." אני אומרת לשומר שמחזיר לי "ערב טוב" בחזרה ויוצאת מחוץ לשערים.
אני מביטה על המבנה שמאחורי השערים. דן כנראה עדיין נמצא שם, אבל לגבי קרן אני לא בטוחה. היו לו כמה עניינים לטפל בהם שהוא גם נאלץ להישאר. אבל אני מניחה שזה בעיקר בגללי. הרי הוא לא יכול להשאיר את המקום פתוח וללכת כשאני היחידה שנמצאת שם. זה לא בטיחותי ואפילו מסוכן. לפתע, אני מרגישה קצת אשמה, אבל רק קצת. כי אחרי הכל, אני לא הסיבה היחידה שגרמה לו להישאר.
אני הולכת לצד חומת האבן הקטנה. שורקת ומזמזמת לעצמי מנגינה. אני שומעת צעדים מאחוריי וזזה מעט הצידה כדי לאפשר לאדם לעבור. אני מרגישה קצת מטומטמת כשהוא לא עוקף אותי וממשיך ללכת מאחוריי. אני בכוונה הולכת באיטיות כדי שתהיה לו את ההזדמנות, אבל הוא לא מנצל אותה.
בזווית העין אני רואה שהוא מתקרב מעט אך נשאר ללכת בקצב שלי, הולך מעט לידי.
אני מגניבה אליו מבטים זהירים. הוא לבוש בג'ינס בלויים כשפוטר עם קפוצ'ון שחור מכסה את ראשו. ידיו תחובות בתוך כיסי הפוטר השחור. המראה המסתורי הזה, שבו אני לא רואה את פניו, מתחיל להלחיץ אותי. יותר מדי כשאני מגבירה את קצב ההליכה שלי. הגבר הגבוה הזה מתחיל להדביק את הקצב שלי.
הלב שלי מתחיל להיכנס לפאניקה. אין מצב שאנס רודף אחריי בשבע בערב באמצע הרחוב הכמעט ריק, נכון?
אני מביטה סביב ורואה שיש אנשים. חלק מהפאניקה נעלמת כשאני יודעת שהוא לא ינסה לעשות דבר מולם, אבל חלק עדיין נשאר כשהאנשים חולפים להם והוא נשאר ללכת לצידי.
הוא ממשיך להדביק את הקצב שלי עד שהוא הולך ממש לצידי. אני מגניבה אליו בהיסוס מבט נוסף, רואה עיניי ענבר מביטות בזווית אליי מבעד לקפוצ'ון שממשיך לסתיר את פניו.
אני נעצרת באחת ועיניי מתרחבות כשאני מביטה באיש שעוצר לידי מהעצירה הפתאומית שלי.
עיניי הענבר נפערות בהלם לא פחות משלי. מביטות בי בכל כך הרבה הלם ופחד, ועוד הרבה רגשות שמסתחררות בתוכן.
עכשיו אני מצליחה לראות את פניו, וההלם מכה בי כמו מכת ברק.
"חכה," אני צועקת אליו כשהוא מתחיל לרוץ ולהתרחק ממני. אני מתחילה לרוץ אחריו אבל הוא יותר מדי מהיר בשבילי. "בבקשה, חכה," אני צועקת ומרגישה את הריאות שלי בוערות ומתחננות לאוויר. רגליי מתחילות לכאוב ולהתעייף. אני מרגישה את הבערה בריאות מתגברת כשאני מתנשפת בכבדות. העולם הופך למטושטש מבעד למסך הדמעות שמתחיל לעלות. הכל הולך ומתמוטט סביבי. העולם לפתע מתפרק. שובר אותי.
"חכה!" אני צועקת בכאב ומפסיקה לרוץ כשהדמות המסתורית בעלת עיניי הענבר המסתחררות נעלמת לה משדה הראייה שלי.
אני מתנשפת ומנסה להסדיר את הנשימה המקוטעת שלי. נשענת עם גבי על חומת האבן ומביטה אל הכיוון בו נעלם בין הבניינים הרבים כשאני מתייפחת בבכי מר.
אין מצב... זה לא יכול להיות הוא. אני יודעת. אבל הוא כל כך דומה לו. כל כך, שזה ריסק אותי. לרגע, איבדתי את עצמי. איבדתי את הזיכרון הכי כואב בחיים שלי כשראיתי אותו.
אבל הזיכרון הזה עכשיו חוזר יותר כואב מתמיד כשאני מבינה שדמיינתי. שאין מצב בעולם שזה יהיה הוא. זה לא הוא...
אני מנגבת את הדמעות במהירות אחרי שאני חוזרת לעצמי ומתחילה ללכת לכיוון הדירה שנמצאת במרחק בניין אחד ממני.
זה לא הוא... הוא לעולם לא יחזור.
אני חוזרת על המנטרה הזאת שוב ושוב בראשי. מנסה לגרום לעצמי לחשוב בהיגיון. אבל עיניי הענבר ששרפו חלק מהנשמה שלי מסרבות להימחק מזכרוני.
למה? למה שהוא יביט בי בכל כך הרבה הלם ופחד ואז יברח? למה הוא היה נראה כל כך... אשם?
למה הוא היה כל כך דומה לאבא שלי?
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
משהו מתבשל פה? ;)
YOU ARE READING
מוכנה לנסות - ready to try
Romanceאנה בלום היא בחורה טובה שרוצה להפוך לעצמאית ולהצליח בחיים. היא עוברת לגור בדירה עם שותפות בעיר אחרת, הרחק מבית אימה. היא תכננה את הכל. למצוא עבודה טובה, חברים חדשים וכמובן אהבה. עד מהרה היא מגלה שלא הכל הולך כפי שהיא תכננה. השותפות שלה הן לא מה שהי...
