מוכנה לנסות - ready to try

פרק 59

אני מתחיל להתעייף מהמאבק שלי, אבל אין שום סיכוי שאני מוותר. הזקן מושך אותי עוד יותר לאחור. "תירגע. אני אנסה לדבר איתה, אבל אני צריך שתירגע." הוא לוחש לי באוזן.
אני מפסיק להיאבק ומסובב אליו את מבטי, רואה שהוא מחכה לאישור ממני. אני עוצם עיניים ושואף עמוק כדי להרגיע את עצמי, ומהנהן אליו. כשאני פוקח אותן שוב, הוא שולח לי הנהון איטי לפני שמשחרר אותי בזהירות. אני לוקח צעד לאחור כשהזקן לוקח צעד קדימה. "גברתי, אני חושב שזאת החלטה פזיזה. לפני שאת לוקחת אותה איתך, כדאי שקודם נדבר על אפשרויות לפתרונות אחרים."
"איזה עוד פתרונות אתה יכול להציע? אתה בעצמך מודע לכך שהם לא יכולים לגדל ילד לבדם!" היא תופסת את מפרק היד של אנה ומושכת אותה קרוב אליה. "הם בעצמם רק ילדים." קולה רועד ועיניה דומעות.
עד כמה שהאישה הזאת שתלטנית, היא בסך הכל דואגת לבת שלה. עד כמה שאני כועס עליה על כך שהיא רוצה לקחת אותה ממני, אני מבין שזה בגלל שהיא דואגת לה. למרות כל זה, אני לא אתן לה. אימא שלה או לא.
אני מביט בזהירות בזקן ששותק למשך זמן מה.
למה לעזאזל אתה שותק? תגיד משהו!
וכאילו הוא קרא את מחשבותיי, הוא מתחיל לדבר. "אני מבין שהם עדיין רק ילדים. אני מבין שהם לא יכולים לעבור את זה לבד." הלב שלי צונח כשאני שומע את זה. הוא הולך להסכים איתה. הוא פאקינג הולך להסכים איתה!
בדיוק כשאני חושב על לקחת אותה ולברוח מכאן כמו איזה פאקינג רומיאו ויוליה, הזקן מפתיע אותי כשהוא ממשיך לדבר. "אבל זה לא אומר שהם לבד. לג'ייק יש את מרינה ואותי לצידו. ולבת שלך יש אותך ואת שאר המשפחה לצידה. כך שהם לא צריכים לעבור את זה לבד. אם תקחי אותה עכשיו, זה רק יאמלל אותה. אז היא באמת תהיה לבד. וזה משהו שאף אחד מאיתנו לא רוצה. הם לא צריכים להיות לבד." עיניי מתרחבות לשמוע את כל זה. תמיד רציתי לשמוע את זה ממנו. למרות שזה לא המצב שדמיינתי שאני אשמע את זה בו, אבל אני שומע. בהתחשב במצב הדי דפוק עכשיו, זה מרגיש כאילו כל זה קרה לטובתי. כאילו הכל היה כתוב מראש וקרה רק בשבילי. כדי שאשמע את כל הדברים שרציתי לשמוע כמעט חצי מחיי.
פאק, ממתי אני חושב ככה? רק חסר לי שאני אתחיל להאמין בכוכבים ומזלות כמו בחורה חסרת חיים שמחכה ל'האחד' שלה שכתוב בגורל.
הזקן עומד עם הגב אליי ואני לא יכול לראות את פניו, אבל אני מנחש שהוא מביט באנה באהדה. ואולי גם מחייך מעט. אני לא בדיוק יודע כשאני רואה את אנה מחייכת חיוך קטן ועצוב.
אני רואה שהאימא כמעט השתכנעה, אבל אז היא שוב מתחילה לדבר. "אני לא מוכנה שהיא תהיה רחוקה ממני. היא צריכה שידאגו לה. היא צריכה שאני אהיה איתה. אני צריכה להיות איתה. אני לא מוכנה שהבת שלי תעבור את זה מבלי שאהיה איתה כדי לעזור לה ולתמוך בה."
לעזאל, אישה. כמה תלותית את!
אני יודע שהיא בסך הכל דואגת, אבל אנה יכולה לדאוג לעצמה. אני יכול לדאוג לה. לעזאזל, אני לא. אבל זה לא אומר שלא אעשה כל מה שצריך כדי לדאוג לה. ולילד.
עדיין לא סיימתי לימודים ואין לי עבודה. אבל לזקן יש הרבה כסף כך שלא יחסר לה כלום. וכשאני אסיים לימודים אני אמצא עבודה כך שלא אצטרך להסתמך רק בכסף שלו. ואני מספיק חזק כדי להגן עליה. הדם שעל הפרצוף של החלאה מעיד על כך. כך שלמען האמת, אני יכול לדאוג לה ממש בסדר גמור.
הסבלנות שלי פוקעת כשהם ממשיכים לדבר. בכל פעם שאני חושב שהיא משתכנעת, היא שוב משנה את דעתה.
לעזאזל, היא ללא ספק אישה עקשנית.
אני מרגיש שוב את הדחף לזנק ולפוצץ לחלאה את הפרצוף עד שלא יזהו אותו כשהוא שולח לי חיוך ניצחון, אבל מתגבר עליו כדי לא לגרום לבעיות נוספות שעלולות להכשיל את הזקן מלשכנע את אימא שלה.
"הי, ילד הגוגואים. תגיד, למה שלא תכסח לו את הצורה?" אני לוחש לאחיה כשאני מתקרב אליו מעט ומחווה בראשי לעבר החלאה.
אם אני אכה אותו, זה יסבך אותי. אבל מי אמר שמישהו אחר לא יכול לעשות את זה בשבילי?
"השם שלי אדם. ותאמין לי, הייתי רוצה." הוא מסנן בלחש.
שנינו נועצים בו מבטים ומתלחשים.
"אז למה אתה לא?" אני לוחש.
"כי הוא בן זונה שמסבך אנשים. לך תדע, אם אכסח אותו, הוא עלול להפיץ שמועה שהכנסתי אותו להריון."
אני מנסה להחניק צחוק. "ואנחנו לא רוצים שזה יקרה. אחרי הכל, אתה רוצה אותי, בייב." אני יודע שזה לא הזמן המתאים עכשיו לבדיחות, אבל אם לא אסיח את דעתי, אני באמת עלול לזנק על החלאה.
אני כמעט נכשל להחניק את הצחוק כשאני רואה את ההבעה המזועזעת שלו.
"אתה דפוק על כל הראש." הוא נאנח. "בכל אופן, מה אתה מתכוון לעשות?"
"לא יודע. אם אימא שלך תיקח אותה, אני אהפוך אותו לשק החבטות שלי." אני מסנן ומסמן בראשי לחלאה.
"ואם היא תישאר?"
"אני בכל זאת אהפוך אותו לשק חבטות." אני אומר בקול מספיק כדי שרק הוא ישמע.
אנחנו ממשיכים להתלחש ולהעלות דרכים שאפשר לכסח אותו מבלי להסתבך. אני חייב להודות, שהאח שלה מאוד יצירתי.
"רגע, אני לא מאמין שאני בכלל מדבר איתך." הוא לפתע אומר.
"אתה לא מדבר, אתה לוחש."
הוא מגלגל עיניים. "אני לא מאמין שיהיה לי אחיין מאחותי הגדולה. והאבא שלו יותר קטן ממני." הוא משפשף את סנטרו בידו.
"פחות משנה, אז אל תתלהב." אני אומר ביובש. "חוץ מזה, יש לך כבר אחות גדולה עם ילד ועוד אחד בדרך." אני אומר כשאני נזכר בביקור שלה, ובדרך שהיא הקיאה עליי אחרי שאמרה שהיא שוב בהריון. זה ללא ספק דרך דוחה לשמוע בשורות כאלה.
"אבל זה לא אותו הדבר. היא כבר נשואה עם חיי משפחה יציבים. מה אתה יכול להגיד בקשר אליכם? אתה יכול להגיד לי שאתה מוכן להתחתן איתה כשתהיו בגיל המתאים?" הוא שואל במבט רציני.
להתחתן? מאיפה הוא הביא את זה?
פאק, אני מוכן שהיא תביא את הילד ולגדל אותו, אבל אני לא חושב שאני מוכן... להתחתן!
אני לא, נכון?
הראש שלי מתחיל כבר להסתחרר.
שיט, כל המצב הזה הולך ומסתבך מרגע לרגע.
"לא חשבתי אחרת." הוא אומר ביובש אחרי שכנראה הבחין בהלם בפניי.
לפני שאני מספיק להגיב, אני שומע את קולה של אנה. "אימא, בבקשה. אני לא רוצה לעזוב. אני רוצה להישאר." היא בוכה.
"אני לא רוצה לשמוע מילה נוספת." האימא אומרת בחדות.
פאק... הייתי כל כך עסוק בלדבר עם אחיה שלא שמעתי מילה ממה שהם אמרו.
היא הולכת לקחת אותה...
"רוז," הזקן מנסה לשכנע אותה. לעזאזל, הם אפילו הספיקו לעשות היכרות. "עכשיו כבר נורא מאוחר בלילה. בואי נעשה כזה דבר, את והבן שלך תישארו. יש אצלי בבית חדרי אורחים שבהם אתם יכולים לישון. מחר נשב ונדבר על כל העניין הזה כמו שצריך."
עיניי מתרחבות בהלם. מה ל... הוא רוצה שהם ישארו לישון אצלנו? מה לעזאזל הוא חושב?!
"אימא..." אנה מתחננת.
"אני לא--"
"אני חושב שזה רעיון טוב, אימא." אדם קוטע את האימא. "אני חושב שאת צריכה לחשוב על כל העניין ברצינות לפני שאת פועלת."
אני מביט בו מופתע. לא חשבתי שהוא יהיה לצידי בעניין הזה. חשבתי שהוא לא סובל אותי. ילד הגוגואים הזה ללא ספק מפתיע.
"בבקשה..." היא מסובבת את מבטה לאנה שמושכת באף ומתחננת. אני יכול לראות את הקרב הפנימי שמתחולל בתוכה.
"רוז, אל תקשיבי. את צריכה לפעול לפי ההגיון כאן." הקול של החלאה צורם לי באוזניים.
"ההגיון היחיד שצריך לפעול בו, זה לשבור את הלסת המזדיינת הזאת שלך!" אני נוהם.
אני מרגיש את ידו של אדם עליי כדי לעצור אותי מלהסתער עליו. "אם תעשה משהו עכשיו, שום דבר שאגיד כבר לא יעזור לך." הוא לוחש לי.
אני משחרר את האגרופים שלא שמתי לב שקימצתי אחרי שאני מרגיש את ציפורניי מתחפרות בעורי. "בסדר." אני מסנן כשאני מסיט את מבטי מהחלאה. הדם שעל הפרצוף שלו נראה לי לא מספיק. אם אמשיך להביט בו, פאקינג אגם יצא ממנו.
"רון, אתה יכול לחזור לדירה שלך." האימא אומרת בקול תקיף.
כרגע, זה הדבר הכי טוב שאמרה עד עכשיו.
אני נועץ בו מבט נוקב ומהדק את הלסת כשהוא מתחיל ללכת לכיוון הדלת, שומע שהוא ממלמל כמה קללות עסיסיות, ויוצא.
אני מוציא ממני את כל האוויר שלא ידעתי שהיה בתוכי.
פחות אחד יותר נחמד...
"תודה." אני אומר כשאדם מוריד ממני את ידו.
"זה לא היה בשבילך, זה בשביל אנה. היא מאוד אוהבת את אימא שלנו אבל נראה שהיא באמת לא רוצה לחזור. אם אני לא אדאג לה, אז מי כן?"
אני מביט בו במבט שאומר 'אני ממש כאן אתה יודע.' הוא מתעלם מהמבט שלי וחוזר להביט בדרמה שלפנינו.
האימא נאנחת ועוצמת עיניים, כאילו חושבת מה לומר. כולם מחכים במתח למה שתגיד.
לעזאזל, אני מרגיש כאילו אני מחכה לגזר דין בבית משפט...
"בסדר," היא אומרת אחרי כמה רגעים של שתיקה, ופוקחת שוב את עינייה. "עכשיו נורא מאוחר ואני לא חושבת בהיגיון. אני אסכים לעצתך לישון בחדר האורחים, ומחר נדבר על הכל."
כולם פולטים אנחות הקלה. אני מרגיש שאבן גדולה נגולה לי מהלב, ושגוש המועקה נעלם.
גם אם זה לא אומר שאנה תישאר, לפחות זה אומר שיש סיכוי קטן שכן. ואני מוכן להיאחז בסיכוי הקטן הזה כמו שאדם נאחז בקצה הצוק כדי לא ליפול.
"תודה, אימא." אנה משתחררת מאחיזתה בידה ומחבקת אותה, מתייפחת לתוך החולצה שלה.
"שלא תביני לא נכון. אני עדיין אעשה הכל כדי לתמוך בך. את הילדה הקטנה שלי וזה לעולם לא ישתנה." היא מלטפת ומנשקת את ראשה.
"אני יודעת. אני כל כך מצטערת." אנה מהמהמת מבעד לחיבוק שלה.
הזקן מתקרב אליי ומניח את ידו עליי. "אם כך, זה סוכם. מחר נשב ונדבר על הכל, ונמצא פיתרון שמתאים לכולם. אני אלך לקרוא למרינה ונחזור לבית." הוא אומר ומוריד ממני את ידו.
"רגע, אני יכול להישאר כאן?" אני שואל.
כולם מביטים בי מופתעים. "מה? זה לא כאילו שגם אני אכנס להריון אם אשאר כאן." אני מגחך ביובש ומגלגל עיניים.
"נכון. לפחות אני מקווה בשבילך שלא." האימא אומרת בציניות, ואני חושב שהיא שלחה לי חיוך מהיר אבל אני לא בטוח.
"ואיפה תישן?" אנה שואלת בבלבול כשהיא משתחררת מהחיבוק. כנראה לא חשבה שארצה להישאר כאן הלילה.
"אני יכול להגיד למליסה לחזור איתנו ולישון בחדר של ג'ייק. וג'ייק יוכל לישון ב..." הזקן מפסיק לדבר כשהוא מבין מה הוא הולך להגיד.
"מה נסגר איתכם? זה לא כאילו זה כבר לא קרה. אז הם ישנו ביחד, מה הסרט?" אדם מניף ידיים באוויר ומגלגל עיניים.
לעזאזל, אני ממש מתחיל לחבב את הבחור.
האימא נאנחת בתבוסה. "אני מניחה שאתה צודק." היא אומרת לאדם ומתקרבת אליי. "אני מצטערת שהרמתי עלייך יד. אבל אני מקווה שתצליח להבין באיזה עמדה הייתי." אני רואה את החרטה בעינייה האפורות והמוצפות.
אני לא יכול להכחיש את העובדה שאני כועס עליה על זה, אבל אני באמת מבין אותה.
"אז אני מניח שאנחנו יכולים לזוז." הזקן לפתע מופיע בפתח המסדרון כשמרינה ומליסה מאחוריו.
מתי הוא הספיק לקרוא להן?
"כן." האימא אומרת ומסתובבת להביט באנה. "תשני טוב, מתוקה. ואני מצטערת על הכל." כשהיא מסתובבת בחזרה ומתחילה ללכת עם אדם לעבר הדלת, אני רואה שהיא מוחה בידה דמעות במהירות.
"אנחנו גם נלך עכשיו." הזקן טופח קלות על כתפי ומתקדם עם מרינה ומליסה לעבר הדלת.
"תודה לך, זקן." אני בקושי אומר, לא בטוח שהוא שמע.
"בשבילך, אני אעשה הכל." הוא אומר ויוצא מהדלת. הוא כן שמע.
אני נשאר לעמוד ומביט באנה. אנחנו מביטים אחד בשנייה בדממה. אני לוקח כמה צעדים ומתקדם לעברה.
"ג'ייק." היא מייבת כשאני מושך אותה לחיבוק ומתייפחת לתוך החזה שלי.
"ששש... זה בסדר." אני לוחש ומלטף את גבה ביד אחת ובשנייה חופן את הלחי שלה, מאלץ אותה להביט בי. "אני מצטער על כל מה שאמרתי לפני שעזבתי אותך לבד." קולי חנוק ואני מרגיש את הצריבה בעיניי שמאיימת לפרק אותי לחתיכות. אבל אני לא אתפרק לידה.
לא שוב. אני צריך להיות חזק.
אני מנגב את הדמעות שלה באגודלי, ורוכן אליה כשאני מצמיד את שפתיי בעדינות לשלה.
מרגיש את החמימות מתפשטת בתוכי מהמגע של שפתייה על שלי. המגע העדין הזה, מרגיע את הנשמה המעונה שלי.
אני מנתק את הנשיקה באיטיות ומצמיד נשיקה קטנה על מצחה לפני שהיא קוברת את פנייה בחזה שלי. אני עוצם את עיניי ושואף את הניחוח המתוק של שיערה, מרגיש את הרכות שלו באצבעותיי כשאני מלטף אותו.
אין מצב שאני אתן לה ללכת...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
סוף סוף הצלחתי לסיים את הפרק!
מקווה שאהבתן אותו ;)