מוכנה לנסות - ready to try

פרק 56

"מה?" קולי רועד ועיניי מתרחבות באימה.
אני מקווה ששמעתי לא נכון.
הבעתו לא משתנה. "אולי כדאי שתעשי הפלה. זה עדיין לא מאוחר. אני מניח שאת בשלבים הראשונים, אז את יכולה לעשות את זה גם באמצעות גלולות."
אני לוקחת צעד לאחור. "ל-לא," אני מנידה בראשי במהירות. "לא!" עכשיו אני מתפרצת. "אולי זאת טעות, אולי אני לא מוכנה. אבל אני בחיים לא אעשה הפלה. זה לא מה שלימדו אותי לעשות עם חיים!"
"איזה חיים? זה אפילו לא... תראי, את לא יכולה להביא ילד להורים שלא יודעים בעצמם מה הם החיים. זה לא מצב שתרצי לעצמך ולילד."
"למה אתה אומר את כל זה?" אני צועקת ומקמצת אגרופים בצידי גופי.
זה נכון שאני פוחדת. זה נכון שאני לא מוכנה. זה נכון שאני עדיין לא יודעת בעצמי מה הם החיים. אבל זה לא אומר שאני אהרוג את החיים שהולכים לגדול בתוכי. בחיים לא!
אם צריך, אני אעשה הכל כדי לשמור עליהם.
מבטו מתרכך מעט אבל עדיין מקפיא. "כי אני דואג לך. אני דואג שלא תעמדי בכל הלחץ הכרוך בזה, וכשתיכשלי תשנאי את עצמך."
"דואג לי?" אני צוחקת בלעג. "איך אתה יכול לדאוג לי. אתה כנראה רק מעוצבן עכשיו. מעוצבן בכך ששברתי לך את האגו שרצית להיות הראשון שלי ולא הצלחת."
הוא התנצל, וסלחתי. אבל זה לא מוחק את מה שעשה. את מה שעברתי בגללו.
אני מתכווצת קצת ומרגישה את החרטה דוקרת אותי כשהוא מביט בי במבט כואב.
"למה את אומרת את זה?"
"לא יודעת. תגיד לי אתה, למה עשית לי את זה? למה שיקרת והשפלת אותי?" אני בקושי לוחשת. למה הוא עשה לי את זה?
"כי כל כך כעסתי עלייך. כעסתי כי חשבתי שלא רצית אותי. אז הוצאתי את זה במה שעשיתי."
החרטה שדקרה אותי נעלמת ומתחלפת בזעם. "כעסת? עברתי התעללות חברתית ונאלצתי לעבור בית ספר, בגלל שכעסת?" אני מרימה את קולי. "זה לא תירוץ למה שעשית. אבל עכשיו אין לך תירוץ להשפיל אותי כמו שעשית בתיכון. אתה לא יכול להגיד 'זיינתי את הבתולה הקדושה' יותר. הו, אבל אתה יכול לרמוס אותי ולהרוס את חיי בכך שתגיד שהוא ממך." אני לא מזהה את עצמי כשאני אומרת את כל זה. קולי קר וחסר רגש.
הבעתו הכואבת מתחלפת בכעס. "את יודעת מה, אני לא חושב שאני רוצה להיות לידך עכשיו." הוא חושק את שיניו.
"אז אל!" אני צועקת ומתחילה להתקדם לעבר הכביש. זה גם ככה משפיל שאנשים שחיכו בחוץ שמעו אותנו.
"אנה, חכי!" הוא מנסה לעצור אותי אבל אני מתעלמת ומנופפת בידי כדי לעצור מונית.
אני נוהמת בתסכול כשלפחות שלושה מוניות חלפו על פניי מבלי לעצור.
"את לא אמורה לחזור לבד." רון אומר כשהוא נעמד קרוב אליי.
"אני לא חוזרת לבד. אני חוזרת במונית." אני מסננת. "שאיזושהי מונית מוזרגגת תעצור לי כבר!" אני צועקת כשנהג מונית בדיוק נעצר לידי. "תודה באמת." אני נושפת כשאני פותחת את הדלת ונכנסת לשבת מאחור.
כשאני בדיוק סוגרת את הדלת, רון נכנס ומתיישב במושב הנוסע הקדמי.
"מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" אני שואלת בכעס.
"נוסע הביתה. אנחנו גרים באותו הבניין, כך שאנחנו יכולים לחזור באותה המונית." הוא סוגר את הדלת קצת יותר מדי חזק.
"כדאי שתירגעו לפני שתשברו לי את המונית. לאן אתם צריכים?" הנהג שואל בחוסר סבלנות ורון אומר לו את הכתובת.
אני נשענת על החלון כשהנהג מתחיל לנסוע ומנסה להתעלם מנוכחותו של רון, שנמצא איתי במונית כאילו לא אמר את כל מה שאמר.
כשהנהג עוצר לפני הבניין אני מוציאה את הארנק כדי לשלם. "מה אתה עושה?" אני שואלת כשאני רואה את רון משלם.
"משלם. כמו מה זה נראה?" הוא שואל בעוקצנות.
"אל תיקח את זה." אני אומרת לנהג שלקח את הכסף של רון.
הנהג מסתובב להביט בי כועס. "אני לא יודע מה הבעיה שלכם, בחורה. אבל כסף זה כסף, ולא אכפת לי מי משלם אותו. וכרגע אני רוצה שתצאו מהמונית שלי כמה שיותר מהר."
אני מחזירה את הארנק לתיק ונושפת ברוגז כשאני יוצאת מהמונית.
לעזאזל, בגללו עכשיו אדם שאפילו לא מכיר אותי שונא אותי.
"אנה!" רון קורא לי כשאני מתקרבת לכניסה של הבניין.
"מה העניין?" אני מסתובבת אליו, לא מסתירה את הכעס בקולי, וממשיכה לדבר לפני שהוא מספיק לענות. "אתה יודע מה? בכנות, אני לא רוצה לדבר עכשיו. אמרנו הרבה דברים אחד לשנייה, ואני חושבת שכדאי שנתרחק זה מזו. לפחות עד שאני אסדר את כל הבלגן בראש שלי." אני מסתובבת בחזרה ונכנסת לבניין.
אני לוחצת על כפתור המעלית ונכנסת כשהדלתות נפתחות.
אני שומעת את רון נכנס לבניין, אבל לא למעלית.
"אני מצטער." הוא אומר.
אני עומדת עם הגב אליו. רואה את החרטה בפניו דרך המראה. "אני יודעת," אני לוחשת לפני שהדלתות נסגרות.
משאירות אותי לבד, ובוכה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
זה פרק מאוד קצר, אבל אני חושבת ששניי פרקים ביום אחד מפצים על זה ;)
מה אתן חושבות?