מוכנה לנסות - ready to try

פרק 44

"אנה, תמהרי!" קולה של מליסה מחוץ לחדר מזרז אותי כשאני נועלת את העקבים הקטנים שלי.
"באה!" אני מדלגת במהירות לעבר השולחן שליד המיטה ולוקחת את התיק מכניסה לתוכו את חפציי ויוצאת מהחדר.
כשאני מתקרבת אני רואה את מליסה נשענת על הדלת הראשית ותיק בית ספר תלוי על כתפה, משתלשל מעט במורד זרועה כשהיא מסמת בנייד שלה.
היא מרימה את עיניה אליי כשהיא מבחינה בי. "סוף סוף. את לא רוצה לאחר ביום הראשון שלך, נכון?" מליסה פותחת עבורי את הדלת ומושיטה את ידה במחווה ג'נטלמנית כשהיא חושפת חיוך רחב.
אני מגלגלת עיניים. "את נשמעת כמו אימא שלי." אני מחייכת בחזרה, ואני יוצאת כשמליסה נועלת את הדלת אחרינו ונכנסות למעלית.
אנחנו יוצאות מהבניין, והלב שלי פועם בפראות עם כל צעד שאנחנו הולכות לשם. למקום העבודה שלי.
מי ידע שהעבודה הראשונה שלי יכולה לגרום לי להרגיש ככה?
כנראה בגלל שזה הצעד הראשון שאני עושה בחיי הבוגרים והעצמאיים.
טוב... למעשה השלישי. הראשון היה כשעברתי לגור פה, והשני היה כשאני וג'ייק...
בכל אופן, פעם שלישית גלידה, לא?
"מה את עושה שם?" אני שואלת את מליסה שכל כך מרוכזת בנייד שלה, שהיא לא מביטה על הדרך.
היא מרימה את ראשה מהמסך אליי. "שלחתי למייק הודעה. הוא והאחרים כבר שם. הם לא יודעים עדיין שאת מהיום עובדת שם, אז אמרתי לו לא לספר. זאת הולכת להיות הפתעה. אני כבר יכולה לדמיין את הפרצופים המטומטמים שלהם." היא מצחקקת כשהיא מכניסה את הנייד לתיק ואני אחריה.
זה באמת מעניין איך הם יגיבו, לא ראיתי אותם כל כך הרבה זמן.
"דרך אגב, מה עם הלבוש הזה?" מליסה שואלת כשהיא בוחנת אותי.
אני לובשת חולצת בטן בייסיק, אבל הבטן לא חשופה בגלל הג'ינס בגזרה גבוהה בצבע כחול בהיר, ונועלת עקבים שחורים קטנים.
"למה? זה לא טוב?" אני שואלת לחוצה כשאני גם בוחנת את עצמי.
כבר יצאנו ואנחנו קרובות לבית הספר, אין לי זמן להחליף בגדים.
"זה מהמם! אבל חשבתי שאת בעניין ה'ייצוגית'." היא מצחקקת מהתגובה הלחוצה שלי.
"כן, לא יודעת... חשבתי להיות קלילה היום. אחרי הכל, הלבוש מאפיין גם את חיי היום יום, ואני רוצה שהיום הראשון שלי יעבור בקלילות."
"אני לגמרי מבינה. גם אני רוצה שהיום הראשון בשנה הנוראית הזאת יעוף כמו טיל."
"את לגמרי לא מבינה," אני מצחקקת כשאני רואה את ההבעה החמוצה על פניה.
"מה שאני מבינה, זה שהולכים לשלם לך בזמן שלי רק יטחנו את המוח."
***
כשאנחנו מגיעות, עיניי מתרחבות בהלם למראה התלמידים הרבים בחצר, מדברים וצוחקים אחד עם השני אחרי חודשיים של חופש.
אלוהים, יש כל כך הרבה!
"א-איך נמצא את האחרים?" אני שואלת מבעד להלם.
"הם בפנים, בואי." מליסה מושכת אותי בזרוע ומובילה אותי בין כל התלמידים.
כשאנחנו עוברות בין התלמידים, אני רואה שכמה בחורים מביטים במליסה, על הרגליים החשופות שלה תחת החצאית הקצרה.
ואני חושבת שכמה מהם מביטים על... הישבן שלי? אני רוצה להחטיף להם!
"הנה הם!" מליסה אומרת בקול, ומנערת אותי מהתחושה הדוחה שהעיניים החמדניות גורמות לי כשאנחנו מתקרבות לאחרים, שעומדים במן חצי מעגל כזה ליד הקיר במסדרון המפלצתי והמפוצץ.
כולם שם. וגם... ג'ייק.
הוא לבוש כולו בשחור. מהחולצה השחורה, למכנסיים הצמודים השחורים, והנעליים השחורות. אפילו הקעקוע שלו בולט בצבע שחור-אפור.
אני מביטה בו בהתפעלות.
עד כמה בחור יכול להיראות טוב בשחור, לעזאזל?
אבל עיניו הירוקות בולטות בבירור מבעד לכל השחור הזה, מה שגורם ללב שלי להאיץ.
העיניים האלה... הן בהחלט לא לוקחות שבויים.
אני לפתע מרגישה מעוצבנת כשאחת הבנות מהחבורה הצווחנית לצידם מתנגשת "בטעות" בג'ייק ושולחת אליו ידיים במטרה "לייצב" את עצמה.
אבל מחייכת חיוך ענק וטיפשי כשאני רואה אותו הודף את ידיה ממנו ומנער את חולצתו כאילו שמנקה לכלוך שנמרח עליו.
הבחורה מסתובבת לאחור לחברות שלה שצווחות וצוחקות במידה מוגזמת כדי להשיג את תשומת ליבם של הבנים.
אלוהים, עד כמה הן נואשות?
עיניו של ג'ייק מבחינות בי ולא עוזבות אותי. כאילו שהוא לוכד אותי איתן. כמו שאמרתי... לא לוקחות שבויים.
מליסה מושכת אותי עוד יותר קרוב עד שאנחנו נעמדות לפניהם.
"אנה?" ניק שואל מופתע וזוקר גבות מופתעות לא פחות.
"הו, כמה זמן לא ראינו אותך. באת עד לכאן כדי לראות את הפנים ההורסות שלי?" ליאון מחייך בשובבות וקורץ.
אני רואה את ג'ייק מביט בו בזעם ומחייכת לעצמי.
עזבתי את הבית שלו אתמול בערב אבל זה מרגיש כמו נצח.
אז אני שמחה לראות את פניו שוב, גם את הזועמות, באופן שדי מפתיע אותי, כי אני מעדיפה לראות את פניו התמימות והשובבות כמו שהיו לו אתמול.
אבל בתוך תוכי, אני חושבת שזה בגלל שהוא מקנא וזה מה שגורם לי להיות שמחה.
למרות שאני בספק...
"הפנים שלך ללא ספק הורסות, הורסות את האווירה." מייק מגחך כשהוא מושך את מליסה ומצמיד לה נשיקה מהירה על השפתיים.
השפתיים שלי לפתע מעקצצות, נזכרת בנשיקות הקטנות והמהירות של ג'ייק עליהן.
"ב-בכל אופן, מה את עושה כאן?" ניק שואל במהירות.
"אני? אני עובדת כאן." אני מעמידה פני אדישה ונכשלת כשאני מחייכת כשאני רואה את ההבעות ההמומות שלהם.
ליאון נראה כאילו שהלסת שלו עומדת ליפול, לירוי נראה כאילו שהעיניים שלו עוד שנייה יוצאות, וניק, טוב, הוא נראה כמו שניהם יחד.
"אני לא אתנגד שתהיי המורה שלי. אני אשאר שעות נוספות רק בשבילך." ליאון שוב קורץ.
איך לא נושרת לו העין עם כל הקריצות האלה?
"יש לך עיוות," ליזי אומרת לליאון.
"מה? איפה?" ליאון שואל במהירות.
"ממש כאן," כולם צוחקים כשהיא מצביעה על העין שלה, וליאון מזעיף מעט פנים.
"מייק, לירוי, מה אתם עושים כאן? חשבתי שכבר סיימתם ללמוד, בהתחשב בעובדה שאתם לא בני שבע-עשרה." אני אומרת.
"אנחנו רק מבוגרים מהאחרים בכמה חודשים, אבל אנחנו באותה הכיתה." לירוי מחייך ומקפיץ אגרוף עם מייק.
כולם מחבקים ומברכים אותי ביום הראשון שלי.
"לאן כולם הולכים?" אני שואלת כשאני רואה שהתלמידים מתפנים מהמסדרון.
"יש אסיפה באולם. את יודעת, נאומים על תחילת השנה והכל." לירוי אומר.
אנחנו מתחילים ללכת אחרי כולם, הבחורה שנמרחה על ג'ייק קודם נועצת בי מבט כשהוא הולך לצידי, קרוב כל כך שזרועו מתחככת בשלי.
מה לעזאזל הבעיה שלה?
אנחנו נכנסים לאולם הגדול. אני מתיישבת עם כולם בשורה הראשונה של תלמידי השנה האחרונה.
"למה חייכת?" ג'ייק שואל כשהוא מתיישב לצידי, מביט על הבמה שלפנינו.
"מה?" אני מפנה את מבטי אליו, והלב שלי שוב מאיץ.
מהצד, שפתיו נראות מלאות ורכות, ויש לי את הדחף להרגיש אותן שוב על שלי.
"למה חייכת כשליאון התחיל איתך?" הוא אומר בקול נמוך שמתגבר על כל הרעש באולם, מסובב אליי את מבטו.
אני מביטה בעיניו שחודרות אליי, נשאבת לתוך הירוק העז.
"אתה... מקנא?" אני בולעת רוק כשעיניו מתרחבות בהפתעה.
יש לי הרגשה מוזרה מהתגובה שלו.
הוא שותק ומסתובב להביט בחזרה על הבמה. "אני--"
הוא מנסה לומר משהו אבל דן קוטע אותו כשהוא עולה על הבמה ומתחיל לדבר למיקרופון בקול שמהדהד באולם.
אני מביטה כמה רגעים נוספים בג'ייק, לפני שאני מבינה שהוא לא יענה לי עכשיו ומסתובבת גם להביט בדן שנואם.
אבל לא מצליחה להתרכז כשאני חושבת על התגובה של ג'ייק ועל מה שניסה להגיד.
***
"את חושבת שתוכלי להסתדר עם זה?" קרן שואלת ומצחקקת.
"אני... אני מקווה." אני עונה מעט לחוצה.
"טוב, יש לי עבודה משלי לעשות. אם את צריכה אותי, אני במשרד שלי." היא מחייכת ומנופפת לפני שהיא יוצאת מהמשרד שלי.
זה נכון, המשרד שלי. יש לי משרד משלי!
העבודה שלי די קלה. לתייק ולמיין מסמכים, לשלוח אימיילים לאנשים ולענות לשיחות.
אבל אני מפחדת שאעשה טעות.
אני יכולה לעשות את זה!
אני בוחנת את המשרד כשאני מתקרבת לשולחן העץ הגדול ומעבירה עליו את ידי, מביטה על קערת הזכוכית המלאה בבונבונים.
המשרד די גדול, הקירות צבועים בצבעי אפרסק חמים ומזמינים, ותמונות נוף תלויים על הקיר בגדלים שונים.
אני צונחת על כיסא העור המסתובב, אני לא יכולה להתאפק ומסתובבת בו כמו ילדה בת חמש.
כשאני ממשיכה להסתובב, אני רואה מבעד לעולם המסוחרר את ג'ייק נשען על משקוף הדלת. אני מניחה את ידי בתנועה מהירה על השולחן ועוצרת את הכיסא מלהסתובב, ומייצבת את עצמי כשאני כמעט נופלת מהעצירה הפתאומית.
"מה אתה עושה כאן?" אני שואלת במהירות.
אני רואה חיוך על פניו. אלוהים, הוא כל כך הולך לצחוק עליי!
"ואת אומרת שאני ילדותי?" הוא זוקר גבה וממשיך לחייך.
"לא אמרתי את זה,"
"את כן. קראת לי ילד קטן, ואת זוכרת מה קרה לאחר מכן, נכון?"
"לא," אני עונה במהירות, מרגישה את עצמי מתחממת כשאני נזכרת בזה.
בדרך שהוא נגע בי.
"שאני אזכיר לך?" הוא שואל בקול נמוך ומפתה.
אני מרגישה כל שריר בגופי נדרך כשהוא סוגר את הדלת ומתקרב לכיווני.
"לא," אני אומרת ומביטה בו בחשדנות כשהוא מתיישב באחד הכיסאות מולי. " ולא ענית לי לשאלה, מה אתה עושה כאן?"
"אין לי מה לעשות, אז באתי להעביר את הזמן שלי כאן." הוא אומר כשהוא משלב את זרועותיו על השולחן ורוכן מעט כשהוא מביט בי בהבעה שאני לא מצליחה לפענח.
שובבות? שעשוע? אני פשוט לא יודעת.
"מה זאת אומרת אין לך מה לעשות? מה עם ללמוד למשל?"
"זה היום הראשון, אין לימודים. כולם רק עושים היכרות בכיתות ומספרים על מה הם עשו בחופש."
"אז למה שלא תצטרף אליהם? אולי תכיר חברים."
ג'ייק מביט בי בתמיהה. "יש לי כבר חברים. וחוץ מזה, אני מעדיף להיות כאן." הוא משעין את הלחי שלו על אחת מזרועותיו השלובות על השולחן ומביט בי כמו שילד מביט על סוכרייה.
הדופק שלי שוב מאיץ מהמילים שלו.
לעזאזל, הבחור הזה לא טוב ללב שלי.
עם קצב הפעימות שהוא גורם לו, הוא בסופו של דבר יפסיק לתפקד.
"בונבון?" אני שואלת, בכוח מנסה לייצב את פעימות הלב שלי.
"אני יודע שאני אחד כזה," הוא מחייך וחושף גומה.
אני מגלגלת עיניים. "התכוונתי אם אתה רוצה אחד." אני מסמנת בראשי לעבר הקערה בצד השולחן.
ג'ייק מביט לעבר הקערה ומזדקף בכיסא כשהוא מושך אותה לאמצע השולחן.
"בואי אליי," הוא אומר כשהוא לוקח בונבון אחד בידו.
"מה?" אני מקמרת גבה.
"בואי אליי, וקחי גם." הוא אומר כשהוא מנופף בבנובון בידו ומכניס את אותו לפה ומתחיל למצוץ וללעוס אותו.
"אני לא צריכה לבוא אלייך בשביל זה. אני יכולה לקחת מכאן." אני מושיטה את ידי לקערה אבל הוא מושך אותה במהירות הרחק ממני.
"מה אתה עושה?" אני מזעיפה פנים.
"עכשיו את צריכה לבוא אליי ולקחת. את לא רוצה?" הוא שואל כשהוא מכניס בונבון נוסף לפה ומוצץ אותו בהתגרות.
הדרך ששפתיו ננעלות על השוקלד, זה גורם לי ללא ספק לרצות גם אחד.
אני נאנחת בתבוסה וקמה מהכיסא, עוקפת את השולחן עד שאני נעמדת לפניו ורוכנת לעבר הקערה לצידו במטרה לקחת אחד. אבל לפני שאני מבינה מה קורה, הוא מושך אותי ומושיב אותי על ברכיו, ירכיי משניי צידי גופו.
"מה אתה עושה?" אני שואלת במהירות.
"מתכוון לתת לך בונבון," הוא אומר בפשטות. כאילו שעצם העובדה שאני רוכבת עליו במשרד בבית ספר עמוס בתלמידים זה דבר נורמלי לגמרי.
ג'ייק מחזיק את גבי כשהוא רוכן לעבר השולחן ולוקח אחד.
"קחי," הוא אומר כשהוא מכניס אותו לפה שלו.
הוא שוב משחק איתי!
"אם אתה לא מתכוון לתת לי, אז תשחרר אותי." אני מנסה לקום ממנו אבל הוא מניח את ידו מאחורי ראשי, אצבעותיו מתחפרות בשיערי ומצמיד אותי לשפתיו.
כשהפיות שלנו נפתחות בתיאום, הוא מחליק את הבונבון לפה שלי, מסובב אותו עם לשונו בתוכי.
אני מתענגת על השוקולד הנמס על לשוני ומוצצת את לשונו ברעבתנות, כשהשוקולד עובר בין פיותינו.
ג'ייק עדיין אוחז בגבי ביד אחת, וביד השנייה אוחז לי בירך, לש ומעסה את המקום באצבעותיו הארוכות. אני מניחה את ידיי על כתפיו ונאנחת לתוך הפה שלו כשהשוקלד נמס, משאיר רק טעם חלש ומתוק.
אני מתנתקת ממנו במהירות כשאני מתעשתת. "זה מספיק. מה אם מישהו יבוא?"
"אל תדאגי בקשר לזה. אמרתי לקרן שלא תיתן לאף אחד להפריע לנו." הוא אומר בחיוך זחוח.
עיניי מתרחבות בהלם. "למה אמרת לה דבר כזה?" אני כמעט צועקת.
"מה הסיפור? אני מכיר אותה מאז שאני זוכר את עצמי. אל תדאגי, היא אמרה שניקח את הזמן שלנו." הוא צוחק מהתגובה שלי.
אני פשוט לא יכולה להאמין! היום הראשון שלי בעבודה, וכבר שערוריות במשרד.
עיניו המשועשעות מתחלפות בעיניים מלאות בתשוקה. "אני לא עוצר עכשיו. אין סיכוי." הוא אומר בקול צרוד כשידו עוברת מהירך שלי לישבני ומצמידה אותי יותר קרוב אליו. כל כך, שאני מרגישה אותו מנסה להתפרץ החוצה.
הוא רוכן שוב לקערה ולוקח עוד אחד, מעביר אותו בעדינות על שפתיי לפני שמאלץ אותי לפתוח את פי ומכניס אותו.
הוא מניח את ידו שוב מאחורי ראשי ושוב מצמיד את שפתיי לשלו. ידו עוברת במורד גבי ונכנסת מתחת לחולצה, ציפורניו מתחפרות מעט בעורי בכאב מענג.
שנינו נאנחים בפיות של אחד השנייה כשירכיי מתחככות בו. ידו חופנת את ישבני ומגבירה את חיכוכי עליו.
רוק מעורבב בשוקולד, חיכוכים מתגברים.
אלוהים, מי ידע שגם דרך בגדים זה יכול להרגיש כל כך טוב?
גם דרך הג'ינס שלי אני מרגישה אותו הולך וגדל תחת מכנסיו הצמודים.
כל כך צמודים, שזה מרגיש כמעט כאילו שהוא בתוכי.
אני מרגישה את הרטיבות והחמימות שלי נספגות בתחתונים שלי, מתחננת לפורקן.
ג'ייק מעביר את ידו בין רגליי ומשפשף אותי במהירות דרך הג'ינס כשאני ממשיכה להתחכך בו במהירות גבוהה יותר.
אנחנו בולעים את הקולות המהדהדים של אחד של השנייה כשג'ייק מוצא את פורקנו, וגורם לי למצוא את שלי כשידו משתפשפת עליי.
אני מתנשפת כשאני מתנתקת משפתיו ומשעינה את ראשי על כתפו.
"פאק, זאת הפעם הראשונה שלי דרך בגדים." הוא מתנשף לי באוזן.
"גם שלי." אני מהמהמת מבעד כתפו.
"אני הפעם הראשונה שלך בהכל," הוא מעביר את ידו בעדינות על גבי, מרגיע את הכאב הקטן שציפורניו גרמו.
אני רוצה להגיד שגם אני, אבל המילים שלי תקועות בגרון והלב שלי מתכווץ.
אני יודעת שזה לא נכון.