מוכנה לנסות - ready to try

פרק 74

כשג'ייסון מסיע אותנו בחזרה וחונה לפני הבניין, אני רואה מכונית זרה ועם זאת, מוכרת.
המכונית הזאת...
"תודה על ההסעה." אני מודה לג'ייסון ויוצאת מהמכונית שלו. הוא ממלמל 'אין על מה' ואני שומעת את מליסה וליזי יוצאות אחריי.
"אנה, מה קרה?" מליסה שואלת מאחוריי כשאני צועדת בצעדים מהירים, כמעט רצה לעבר הכניסה.
מה הוא עושה כאן?
"למה אתה כאן בשעה מאוחרת?" אני שואלת כשאני רואה את אדם מחכה בלובי ליד המעלית, יושב על הרצפה ונשען על הקיר.
אדם מפנה את מבטו אליי כששמע אותי וקם מהרצפה. "לא. השאלה היא, למה את כאן בשעה המאוחרת הזאת ולא בדירה שלך?" מבטו רציני כשהוא מתקרב אליי.
"אל תתחיל." אני מזהירה. "עכשיו תענה." אני כמעט פוקדת.
"אימא משתגעת." הוא מתנשף. "את לא מתקשרת כמו שאמרת ואת גם כמעט ולא עונה. היא שלחה אותי לנסוע יותר משעתיים כדי לראות אם את בסדר." הוא מטה את ראשו לאחור ונאנח בכבדות.
"אבל אני כן עונה. לפעמים." אני נעה במקומי בעצבנות. לעזאזל, אני באמת מרחמת עליו שהיה צריך לנסוע עד לכאן כדי לראות אותי.
"אבל זה לא מספיק, אנה." הוא מוריד את ראשו ומביט בי מעט בקשיחות. "זה לא צחוק. את ב... את יודעת מה, ואימא מתחילה לטפס על הקירות מרוב דאגה. אני נשבע לך שהיא סרט אימה מהלך. התחילו לי סיוטים שאני רואה אותי מביטה בי מהתקרה! ותאמיני לי, זה מפחיד." אני לא יכולה להתאפק ומצחקקת כשהוא מביט בי באימה. מבטו מתרכך כשאני צוחקת. "בכל מקרה, אני שמח שאת בסדר, אחות." הוא מושיט לעברי אגרוף.
"תודה, אח." אני מושיטה גם ואנחנו מקפיצים אגרופים כמו שניי סחבקים.
"את באמת מוזרה." אני שומעת את קולה המשועשע של ליזי מאחוריי.
אני מסתובבת לאחור ורואה חיוך מאיים להתגנב על שפתייה. "למה?" אני מכווצת גבות.
"לא יודעת," היא מושכת בכתפיה. "לא ציפיתי שתהיה לך מערכת יחסים כזאת עם אחיך."
"אולי כדאי שגם אנחנו נהיה כאלה." מליסה מצחקקת וכורכת את ידה סביב כתפיה של ליזי.
"מה את חושבת שאת עושה? אני אהפוך לנזירה לפני שזה יקרה." ליזי מנערת את ידה של מליסה ממנה ומנסה להיראות כועסת, אבל החיוך שהצליח להתגנב מונע זאת.
אני שומעת את אדם שורק בהערכה ואני לא יודעת אם למליסה או לליזי. אני מתנערת מהתחושה המוזרה שעוברת בי וחוזרת להביט בו. "כבר מאוחר. בוא איתנו, אתה יכול לישון על הספה בסלון." אני אומרת כשאני לוחצת על כפתור המעלית.
"ומה אם האישור שלנו?" ליזי משרבבת שפתיים.
שיט, שכחתי שזאת לא רק הדירה שלי. אני מרגישה רע שלא שאלתי אם זה בסדר מבחינתן.
"אני מקווה שאין לך בעיה." אדם אומר ומחייך אליה חיוך פלרטטני.
אלוהים, תהרוג אותי כאן ועכשיו!
"אין בעיה. יש לי שוקר בחדר." ליזי מחייכת חיוך ערמומי.
"וואו, מחשמלת." אדם קורץ.
שאני אמות! אל תגידו לי שהם נמשכים אחד לשנייה?! למרות שאין לי בעיה, ליזי אחרי הכל הפתיעה אותי הרבה פעמים לטובה, אבל אני לא רוצה שהיא תצא עם אחי הקטן! זה פשוט מוזר... מכל כך הרבה בחינות.
מליסה צוחקת כשהיא מבחינה במבט המזועזע שלי, ואנחנו נכנסים למעלית כשהיא נפתחת. אנחנו יוצאים מהמעלית ונכנסים לדירה.
"מתי אתה צריך לחזור מחר?" אני שואלת את אדם כשאני הולכת לכיוון המטבח והוא אחריי.
"לא יודע. מתי שנוח לך." הוא מושך בכתפיו.
אני מוציאה מיץ תפוזים מהמקרר ומוזגת לשניי כוסות. "מה זאת אומרת מתי שנוח לי? מה עם הצבא?" אני מקמרת גבה כשאני מושיטה לו כוס אחת. הוא מודה לי ולוקח את הכוס מידי. "אני די סוג של בחופש עכשיו." הוא לוגם מהכוס ונועץ בי מבט מתוח.
אני נשענת לאחור על השיש ולוגמת מהכוס שלי. "מה זאת אומרת סוג של בחופש עכשיו?" אני מצמצמת לעברו עיניים בחשדנות.
"זה מסובך. לאן החברות שלך הלכו?" הוא מנסה לשנות את הנושא.
"לחדרים כנראה. וזה לא יעבוד עליי. תענה לי." אני מניחה את הכוס על השיש בהפגנתיות. "אדם, בבקשה תגיד לי שלא עשית משהו טיפשי. גם ככה יש לי מספיק דברים לדאוג להם." אני נאנחת כשהוא ממשיך להביט בי מתוח.
"אז אל תשאלי. ועל מה את בדיוק צריכה לדאוג? מה כבר קרה עכשיו? זה שוב פעם הוא, נכון?" הוא שואל בקול רציני.
"זה מסובך." אני חוזרת אחר המילים שלו מקודם.
"אל תגידי לי, הוא התחרט וברח." הוא ספק שואל ספק עונה. נועץ בי מבט רציני.
"לא בדיוק." אני כמעט לוחשת.
"מה זאת אומרת לא בדיוק?! הוא כן ברח?!" אדם מתפרץ ומטיח את הכוס שלו על השיש שמעט מהמיץ נשפך מהכוס.
"אמרתי שזה לא בדיוק! אני לא חושבת שהוא ברח אבל הוא נעלם! עכשיו אתה מרוצה?" אני מרימה מעט את קולי ונועצת בו מבט.
פניו מתרכות מעט. "מה זאת אומרת נעלם?" קולו הרבה יותר רגוע עכשיו.
אני נאנחת. "הוא נעלם ליותר משבוע מבלי לומר מילה. ורק היום גילינו לאן. הוא נעלם ללונדון." אני משפשפת את עיניי, לא בטוחה אם מהעייפות או מהדמעות שצורבות בעיניי.
"מה יש לו לעשות שם? ולמה הוא לא אמר כלום?" אני שומעת נימה מודאגת בקולו.
"אני לא יודעת. אבל אני חוששת ש..." קולי מתחיל לרעוד.
"חוששת שמה?"
אני מורידה את ידי ורואה את אדם מביט בי בדאגה ובבהלה יחד.
"הוא אצל אימא שלו. הוא לא עונה לשיחות והיא אפילו לא הודיעה לאבא שלו שהוא שם. ואם להגיד את האמת, אני חוששת שהיא פוגעת בו." אני נושכת את שפתי כדי לעצור אותה מלרעוד.
"מה? רגע. וואו, מאיפה הבאת זה? הוא לא נראה כמו אחד שיתן שיפגעו בו. אני עדיין זוכר את הנהר שזרם בפנים של רון. את בטוחה?" אדם שואל כלא מאמין.
"אני לא בטוחה לגמרי אבל אני בטוחה כמעט במאה אחוז. שמעתי הרבה דברים שרק מגבירים את החשש שלי." אני נאנחת בעייפות כשאני מתקרבת לאי השיש ומתיישבת באחד הכיסאות הגבוהים.
אדם מתקרב לכיווני ומתיישב לידי. הוא מבקש שאספר לו את מה ששמעתי. הוא מעביר את ידו בגבי ומעודד אותי לספר. אני מהססת לכמה רגעים, ומספרת לו.
"פאק," הוא מתנשף מזועזע. "זה באמת מוזר כל הסיפור הזה. אני לא רוצה להודות בזה, אבל זה נשמע די הגיוני. מה אתם מתכוונים לעשות?"
"אבא שלו הזמין שניי כרטיסי טיסה אבל הטיסה הכי מוקדמת תהיה מחרתיים. אנחנו מתכוונים לטוס לשם, אבל אני לא יודעת מה בדיוק נעשה. אני לא יודעת מה אני אעשה אם אדע שהיא באמת פוגעת בו." יבבה נפלטת מבין שפתיי.
"מה זאת אומרת? את גם מתכוונת לטוס?" הוא שואל בהלם. אני שולחת לו מבט מזהיר.
"צודקת. מצטער. יש לך כל זכות לטוס אליו. אבל את תצליחי להתמודד עם זה? אם זאת האמת?" קמט מופיע על מצחו כשהוא מביט בי בעיניים אפורות ומודאגות.
"לא יודעת." אני לוחשת.
אני לא יודעת מה אני אעשה. אני מקווה שאצליח לפחות... לפחות מה? אפילו את זה אני לא יודעת. זה כל כך מתסכל אותי שהאדם שאני אוהבת כנראה סובל ואני אפילו לא יודעת מה לעשות כדי למנוע את זה.
אני מרגישה את העייפות משתלטת עליי ואת עיניי הופכות לשקים כבדים. מונעים ממני להשאיר אותן פקוחות.
"את צריכה לישון. לכי לחדר, אני אהיה בסלון." אדם מלטף שוב את גבי ומאלץ אותי לקום.
אני מהנהנת ויוצאת מהמטבח כשאדם אחריי. כשאני עוברת בסלון, אני רואה שמיכה וכרית על הספה. כנראה מליסה הניחה אותם שם. או שאולי... ליזי.
אני מסתובבת להביט באדם בעייפות. "לילה טוב." אני מחייכת מעט. אני רואה את ההקלה בפניו כשהוא רואה את החיוך שלי.
"לילה טוב, פומבה. אבל לפני שאני הולך לישון, אני חושב שאני אלך להתחשמל קצת." הוא מחייך חיוך זחוח.
"אל תחשוב על זה." אני מגלגלת את עיניי.
"אני רק צוחק." הוא מגחך מעט.
אני שולחת לו חיוך אחרון ופונה לעבר החדר.
"אה, ואנה. אם צריך, אני אעשה הכל כדי לעזור לך. וגם לו." אדם אומר מאחוריי.
אני מחייכת לעצמי חיוך קטן כשאני נכנסת לחדר החשוך, רואה שמליסה כבר ישנה ונשכבת במיטה שלי.
זה משמח אותי שאדם דואג לו. זה רק מראה שלכל כך הרבה אנשים אכפת ממנו.
אני מקווה שהוא יודע שלכולם אכפת ממנו ושהם דואגים לו. הוא לא לבד.
ועם זה, אני שוקעת לשינה עמוקה.