מוכנה לנסות - ready to try

פרק 108

"למה אנחנו נוסעים לשדה התעופה?" אני שואלת בין הדיבורים של כולם ברכב.
"תפנה כאן." מייק אומר כשהוא מושיט אצבע ביני ובין אדם.
"אני לא חושבת שזאת הפנייה הנכונה." מליסה אומרת בהיסוס.
"נו כבר. איך מגיעים למקום הזה?" אדם רוטן בחוסר סבלנות.
"אם היית יודע את הדרך לא היינו מסתבכים." ליזי מעירה.
"איך אני אמור לדעת? אם כבר, את אמורה לדעת יותר טוב מכולם."
"מה אני, ווייז? אתה הנהג פה."
"נו, באמת. איך לא חשבתי על זה קודם." אדם מגלגל את עיניו ושב להתמקד בכביש.
"מה? להפעיל את הווייז?" ליזי שואלת בעוקצנות.
"אנה, תפעילי את הווייז." אדם אומר לי כשהוא מאט מעט את הרכב.
"אני לא מפעילה כלום עד שלא תענו לי למה אנחנו נוסעים לשם." אני מצמצמת את עיניי אליו.
"עד כמה מטומטמת את יכולה להיות? את יודעת טוב מאוד." ליזי אומרת מאחור.
אני מפנה את מבטי אליה ורואה שמליסה תוקעת לה אצבע בכתף וליזי מזעיפה פנים.
"אני יודעת. אני רק לא יודעת מה הטעם."
"למה את מחפשת את הטעם בלעשות משהו?" ליזי נועצת בי מבט.
"למה את עוזרת לי?" אני גם נועצת בה את מבטי.
"אנה, די." אדם מזהיר, אך אני מתעלמת.
"כי אתם שניי מטומטמים שצריכים שיחטיפו להם טוב מאוד כדי שתבינו מה לעזאזל קורה סביבכם."
"ומה קורה סביבנו?" אני מרגישה את עיניי מצטמצמות לחריצים קטנים.
"אתם גורמים לכל מי שנמצא מסביב לדאוג לכם כמו לשניי ילדים. אתם רבים ואז לא מדברים. אתם מתנהגים כאילו שאתם באיזשהו רומן קטן ביסודי. אתם לא, לכל הרוחות. אתם מספיק בוגרים כדי להבין את ההשלכות של הטמטום והגאווה שלכם." ליזי מרימה מעט את קולה.
עיניי נפערות מעט. לא חשבתי שככה זה נראה מהצד. אנחנו באמת מתנהגים בילדותיות אחד עם השניה.
"אבל אני לא האשמה היחידה כאן." אני אומרת בהתגוננות.
"אנחנו לא מחפשים אשמים. אנחנו רק רוצים לעזור." מייק אומר בעדינות.
"זה נכון. אנחנו יודעים שכל המצב הזה לא קל ורוצים לעזור לכם. אני יודעת שג'ייק יכול להיות הבעיה העיקרית כאן, אבל זה לא אומר שלא אכפת לו. שמעתי אותו מדבר בכל כך הרבה התרגשות עם אימא שלי בפעמים שבאתי אליה לבית של ג'ייסון. את יכולה לדמיין לעצמך? ג'ייק, מדבר בהתרגשות ועיניו נוצצות בציפייה כשהוא מדבר על דברים כמו איך להחליף חיתולים?" מליסה שואלת בחיוך וצוחקת.
"בחיים שלי לא חשבתי שזה יקרה. זאת אומרת, הבחור שאוהב להכניס אגרוף לכל דבר, מחכה לזה כמו שזוגות נשואים אפילו לא." מייק מניד קלות בראשו ומחייך.
"אז למה? למה שהוא ירצה לטוס פתאום ויגיד דברים כל כך קשים?" אני שואלת בין הדמעות והגוש שנתקע בגרוני שמקשה עליי לבלוע את הבכי.
"זאת הסיבה שאנחנו נוסעים לשם. כדי לגלות מה הולך בתוך הראש הזה שלו." אדם אומר בעדינות לידי. "עכשיו, אם תועילי בטובך, אני אפילו לא יודע לאן אני נוסע." הוא אומר מעט בפאניקה.
"כי אתה אידיוט." ליזי אומרת כשהיא משלבת את ידיה ומביטה דרך החלון.
"אידיוט זה טוב?" אדם שואל ומביט בה דרך המראה.
"אולי..." היא ממלמלת.
אני ומליסה מביטות המומות אחת בשנייה ומייק מחייך קלות.
"טוב, אני אקח את זה ככן." אדם אומר.
"אל תעוות את המילים שלי!"
אדם מושך בכתפו ואנחות נפלטות ממני, ממייק וממליסה.
"אנה," אדם מאיץ בי.
"בסדר, הבנתי." אני אומרת כשאני מנגבת מעט את הדמעות שחמקו ומתמקמת במושבי כשאני מפעילה את הווייז בפלאפון שלי.
מה הולך בתוך הראש שלך?... אני מניחה שאני בקרוב אגלה.
"אני מקווה שנספיק להגיע בזמן." מליסה אומרת לחוצה.
כן, זה נכון. אנחנו קודם צריכים להגיע בזמן אם אני רוצה לגלות.

"רק עוד קצת. תנשמי. כן, בדיוק ככה. את יכולה לעשות את זה."
"תירגע, אני לא יולדת." אני אומרת לאדם בגלגול עיניים כשאנחנו רצים בתוך שדה התעופה העמוס באנשים ומזוודות, נדחפים ומפלסים את דרכינו.
"את לא, אבל את מתנשפת כמו מוכת כלבת."
"זה רק בגלל שאתה גורם לי לרוץ, אידיוט אחד!" אני מנסה להדביק את הקצב שלו כשהוא אוחז בידי.
"רק שאנשים לא יחשבו שאתם נאהבים." אני שומעת את קולה של ליזי מאחור ואת הצחוקים של מייק ומליסה.
צמרמורת מחלחלת בגופי ובחילה תוקפת אותי. יש גבול למה שאני מסוגלת לשמוע, והיחסים שלי ושל אדם לא חלק מזה.
"אל תדאגי, זה שמור רק לך." אדם אומר בחיוך כשהוא מפנה את מבטו מעבר לכתפו לאחור לכיוון של ליזי שמנסה להשיג אותנו ביחד עם מייק ומליסה.
"לא התכוונתי לזה!" היא מצהירה, ומייק ומליסה רק צוחקים.
אנחנו ממשיכים למהר. הריצה נחלשה והפכה לצעדים מהירים כשאנחנו סורקים סביב בחיפוש אחר ג'ייק.
"אולי הגענו מאוחר?" מליסה שואלת בהתנשפות קלה כשעיניה מתרוצצות סביב.
"אין סימן גם לאימא שלך, ג'ייסון וכל האחרים." ליזי אומרת.
"זה הכל בגלל שהיית חייבת להיות עקשנית." אדם מתלונן.
"למה אני תמיד האשמה בסיפור?" אני מניפה בידיי ומתנשפת בעצבים. "למה אני תמיד האשמה?" אני שוב שואלת, הפעם נוזפת על עצמי, ונאנחת בתסכול כשאני מניחה את ידי על מצחי.
הפעם, אני אשמה לא פחות. נתתי לגאווה שלי להתגבר עליי ולא ניסיתי לדבר איתו. אני זוכרת כמה כעסתי כשג'ייק לא ניסה לדבר איתי אחרי אי ההבנה עם רון, ועכשיו, אני כועסת על עצמי שלא ניסיתי לדבר איתו כשיש סיכוי שיש כאן אי הבנה. עד כמה הדברים שאמר מכאיבים לי, אני חייבת לדעת את הסיבה. וכנראה שלא אדע משום שהייתי יותר מדי עסוקה בלתת לכעס לסנוור אותי.
"מה לעשות?" אני שואלת בתבוסה.
אני רואה אותם מביטים בי באהדה, לפני שעיניו של אדם מתרחבות כשהן קולטות משהו. "אני יודע. מה עם ללכת לכיוון החור השחור שם?" אדם אומר ומצביע באצבעו אל הכיוון.
אני מפנה את מבטי והלב שלי בוכה בהקלה כשאני רואה את ג'ייסון, מרינה, דן, קרן והאחרים, ובעיקר את ג'ייק בין כולם, עומדים בקצה המרוחק של שדה התעופה.
"למה חור שחור?" מייק שואל מבולבל.
"כי יש לו חור- לא חשוב איפה, והוא לבוש בשחור." אדם עונה בפשטות.
"אתה אידיוט יותר ממה שחשבתי." ליזי אומרת.
"אני אקח את זה ככן." אני שומעת את הזחיחות בקולו של אדם.
"תפסיק עם זה!"
אני מתעלמת מהם ושומעת את קולותיהם נבלעים מאחוריי כשאני לוקחת את רגליי קדימה ומתחילה לצעוד אל הקצה, שנראה מרוחק יותר ויותר עם כל צעד רועד שלי. הלב שלי מתחיל לפעום מהר יותר, חזק יותר. אני מרגישה את הפה שלי מתייבש ואת הגרון מעקצץ. הנשימה שלי גם הפכה לא סדירה וכפות ידיי מזיעות. אני מרגישה כאילו אני רואה אותו בפעם הראשונה, ומרגישה שאני טובעת בצבע הירוק המרתק של עיניו כשהן קולטות אותי. עיניו הירוקות, כמה שאני אוהבת ליפול שבויה שלהן.
למה? למה הוא מביט בי בכל כך הרבה הלם ובלבול? אני מרגישה את הלב שלי צונח כשאני יודעת את התשובה. הוא לא ציפה שאהיה כאן. גם אני לא. אבל הבנתי מהדברים של אדם ושל ליזי שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה, יותר מזה, התנהגתי בטיפשות. התנהגתי בטיפשות מוחלטת כשכמעט נתתי לו לחמוק בין ידיי בכזאת קלות. אבל לא עכשיו. אני לא אתן לו לחמוק. לפחות לא מבלי שיתן לי הסבר.
גם אם זה יכאב, אני רוצה לדעת. אני רוצה לשמוע זאת ממנו. ואולי עם זה, אני אוכל להמשיך הלאה.