מוכנה לנסות - ready to try

פרק אחרון

בלילה ההוא, הפחד חילחל לתוכי כפי שמעולם לא. בלילה ההוא, פחדתי לאבד את האדם החשוב לי ביותר. מעולם לא הרגשתי את הפחד הזה. מעולם לא הרגשתי משהו מאז שפגשתי אותה. בהתחלה, הכל היה רק כדי להקניט אותה, לעצבן אותה עד שהיא מזעיפה את פניה ועיניה בורקות בכעס. אבל היא גילתה עליי דברים, ואני עליה. היא שברה ורמסה את החומות שבניתי וגרמה לי להרגיש. גרמה לי להרגיש נאהב ורצוי. גרמה לי לאהוב אותה בכל פעם מחדש שהביטה בי בעיניה האפורות שאוחזות ומסתחררות בכל כך הרבה רגשות. רגשות כלפיי. היא גרמה לי להתאהב בה. והביאה לי את המתנה הטובה ביותר בחיים, את החיים של הבת שלנו.

"פעם, בחורה פגשה בבחור. בהתחלה הם רבו והתווכחו הרבה, ואז זה הפך רק לתשוקה ומשיכה. אבל אז קרה משהו שחיבר בניהם. משהו שגרם להם להבין שהם מוכנים לנסות ולהתגבר על הכל. המשהו הזה גדל בתוך הבחורה ויצא אל העולם; פרי אהבתם."
"זאת אני, נכון?" הילדה הקטנה שואלת בקול צייצני כשאני מסרק את שיערה השחור והמבריק.
"כן." אני אוחז בקצות שיערה ומתחיל לקלוע לה צמה. אני מסיים ומסובב אותה להביט בי. אני בוחן את הילדה הקטנה שעומדת לפניי כשאני כורע על ברכיי. שיערה קלוע בצמה מסודרת לאחור. אני די השתפרתי בזה בזמן האחרון; בדרך כלל השיער שלה נראה כאילו רב מכות עם מכסחת דשא כשאני נוגע בו, וזה גורם לה לבכות הרבה. השמלה הלבנה והמנופחת שהיא לובשת גורמת לה להיראות כמו בובה. היא מביטה בי בעיניים ירוקות-אפורות שנוצצות בהתרגשות.
"מוכנה?" אני שואל.
"יותר מוכנה ממך, זקן." הילדה הקטנה והחצופה הזאת צוחקת ומוציאה לי לשון.
"תשמרי על הפה שלך, קטנה." אני צובט את הלחי הקטנה והרכה שלה.
"אבל אתה תמיד קורא לסבא ככה." היא רוטנת כשהיא משפשפת את הלחי שלה בידה.
"לי מותר לקרוא לו ככה. וחוץ מזה, הוא באמת זקן." אני צוחק צחוק עמוק כשהיא משרבבת את שפתייה. בדיוק כמו אימא שלה.
אני קם מהרצפה ומנער מעט את מכנסיי. "שנזוז לראות את אימא, אן?" אני מושיט אליה את ידי.
אן מניחה את ידה הקטנטונת בידי ואני עוטף אותה. "כן." היא מצייצת ומתחילה להוביל אותי בצעדים קטנים ומהירים, מובילה אותי לאימא שלה. מובילה אותי לאנה.
אנחנו יוצאים מהדלת. "רגע!" אן נעצרת ומושכת בידי. "שכחתי את הפרחים." היא משחררת את ידי ורצה מהר בחזרה, חוזרת לאחר כמה רגעים עם זר וורדים אדומים בידה ומניחה את ידה השנייה שוב בידי. "עכשיו אפשר ללכת."
"עכשיו כשסיימת, בואי נלך. אימא לא תרצה לחכות הרבה." אני מחייך.
"נראה לי שאתה לא רוצה לחכות." היא מצמצמת את עינייה אליי, מביטה בי בחשדנות.
אני מושך כתפיים בתבוסה ומוביל אותה אל הרכב. "חגרת?" אני שואל כשאני מביט בה דרך המראה. היא מרימה את אגודלה ומהנהנת באישור. אני מתניע את הרכב ואנחנו מתחילים לנסוע. אני לא יכול לחכות כבר לראות אותה. אני כבר מתגעגע אליה כל כך, שזה כואב.
במהלך הנסיעה אני מגניב מבטים לאן דרך המראה, רואה אותה מחייכת בהתרגשות ובציפייה. אני מחנה את הרכב לפני הבית של הזקן. הגינה הקדמית מקושטת ומוארת בפנסים צבעוניים שמאירים את הבית, מבליטים אותו באורות צבעוניים מבעד לשמיים החשוכים.
לעזאזל, איזה זקן פלצן. למה הוא היה חייב להגזים? אם כי, אני בטוח שמרינה אחראית לזה, אבל זה לא נראה שהוא עצר בעדה.
אני יוצא מהרכב והולך לעזור לאן לצאת. היא כל כך קטנה, שאני פוחד שהיא תישאב לתוך סדק. אן מדלגת בדילוגים קטנים כשאנחנו הולכים בשביל הגישה, פותחת את דלת הבית ורצה פנימה. אני נכנס והולך בעקבותייה לעבר המטבח, מפלס את דרכי בין האורחים ומהנהן לאות שלום כשהם מברכים אותי.
"הו, תראו מי כאן. היפהפיה הקטנה! עכשיו תני לדודה קרן נשיקה." קרן רוכנת לעבר אן ומצמידה לה נשיקה מוחצת על הלחי.
"דודה? אולי בכיוון של סבתא." אני עוקץ.
"הי, אני לא זקנה!" קרן מתרוממת בחזרה ומביטה בי בהתפעלות. "אלוהים! בחיים שלי לא חשבתי שאראה אותך לובש חליפה." היא מחייכת חיוך רחב שמבליט את שפתייה האדומות הזהות לשמלה שלה.
אני מגלגל את עיניי כשאני מתקרב לאן ועוזר לה להתיישב על כיסא הבר ליד אי השיש.
"אל תתלכלכי." אני אומר כשהיא לוקחת שוקולדים מהקערה המקושטת על אי השיש.
"לא חשבתי שתשתנה כל כך." קרן צוחקת.
"עובדה; אני כן. ואולי כדאי שגם את. לא נמאס לך ללבוש את הקסדה הזאת כל הזמן?" אני מחייך חיוך מתגרה.
"הי, אני אוהב לראות את הקסדה הזאת בכל פעם שהיא רוכבת עליי." קרן מצחקקת כשדן כורך את ידיו סביב מותניה ומצמיד נשיקה לצווארה.
"אלוהים! יש כאן ילדה." אני גונח ומגלגל את עיניי.
"זה נכון. דן, קרן, תתנהגו כמו שצריך לפני הנכדה הקטנה שלי." הזקן מופיע בפתח המטבח לבוש בחליפה מהודרת ומתקרב לעבר אן.
"סבא!" אן קוראת בהתרגשות ופושטת ידיים קדימה כשהזקן מרים אותה ומנשק את הלחי שלה. מרינה מצטרפת לצד הזקן לבושה בשמלת ערב אלגנטית וגם מנשקת אותה. לעזאזל, הלחי שלה עוד תתנפח מכל הנשיקות האלה.
"תעזבו כבר את הילדה שלי." אני רוטן.
הזקן מתעלם ממני ומחייך לאן. "מה שלום הילדונת שלי?"
"היא הילדונת שלי, לא שלך, זקן." אני ממלמל באי שביעות רצון.
"סבא, אתה יודע שהזקן לא מסכים לי לקרוא לך זקן? הוא אומר שרק לו מותר." אן חורצת לי לשון.
קרן מתפרצת בצחוק. "אלוהים, היא יצאה כל כך דומה לאנה, אבל היא קיבלה את האופי שלך."
"הי, היא קיבלה גם קצת מצבע העיניים שלי." אני אומר בהתגוננות.
"כל מה שיעצור את הדמעות, חמוד." קרן מתגרה בי וטופחת קלות על כתפי.
הזקן צוחק מעט כשהוא מניח את אן בחזרה על הכיסא, והיא מתחילה שוב לטרוף את השוקולדים.
אני נאנח כשאני מתקרב לאן. "אמרתי לך לא להתלכלך." אני מעביר את אגודלי על לשוני ומנגב את שאריות השוקולת מזוויות פיה, הרגל שלמדתי מאנה.
"מתי רואים את אימא?" אן מכווצת את פיה כשאני מנגב אותו.
"עוד מעט." אני אומר.
"בסדר." היא משרבבת שפתיים.
"הפכת להיות אבא טוב." מרינה אומרת בחיוך חם.
"כן, אה? אני לא מאמינה שחלפו כבר שש שנים. הזמן עובר מהר." קרן נאנחת בנוסטלגיה.
"ואני בטוח שהוא ינהל את החברה נהדר, בדיוק כמו שהוא אבא נהדר." הזקן אומר ולוקח כוס שמפניה מאי השיש.
"אם איך שאנהל אותה, אני אגרום לה לפשיטת רגל." אני אומר ביובש. "תירגע, זאת הייתה בדיחה." אני צוחק צחוק צולע כשהוא מביט בי במבט רציני. לעזאזל, הוא לא יודע לצחוק?
"מתי רואים את אימא?" אן שוב שואלת.
"אמרתי עוד מעט."
"אבל עבר כבר עוד מעט." היא רוטנת ומניפה מעט את רגלייה באוויר. אני נאנח.
"אתה לא יכול להאשים אותה שהיא רוצה לראות אותה." מרינה מחייכת באהדה.
"אני יודע. אני גם רוצה לראות אותה." אני שוב נאנח ומעביר את ידי בשיערי.
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" אדם מתפרץ למטבח, לבוש בג'ינס פשוט וחולצה לבנה מכופתרת.
"עשיתי לאן צמה." אני מחייך כשאני נזכר שהשתפרתי בזה.
"באמת? תראי לי." הוא מתקרב לאן ובוחן את הצמה. הוא מתקרב עכשיו אליי ומניח את ידו על כתפי. "מה לעזאזל עשית לאחיינית היפה שלי?" הוא לוחש לי באוזן.
"על מה אתה מדבר?" אני מזעיף פנים.
"זאת לא צמה, זה זנב של סוס גוסס!" הוא לוחש יותר מדי בקול שאן מתחילה לבכות.
"איזה מן דוד אתה?" אני מסנן.
אדם נראה מבולבל ומבוהל כשמרינה וקרן מנסות להרגיע אותה.
"מה קורה כאן?" החבר'ה נכנסים למטבח לבושים מהודר.
"לילדה הקטנה שלי יש דוד אכזר." אני מפנה מבט מאשים לאדם, שלא שם לב אליו ומנסה לעודד את אן.
"איפה מליסה?" אני שואל את מייק.
"מתארגנת." הוא מושך כתף.
"למה לבחורות תמיד לוקח הרבה זמן להתארגן?" ליאון מתלונן.
"אומר את זה מי שאפילו אין לו חברה." לירוי צוחק וטופח בכתפו.
"אני לא צריך חברה, לא חסר לי בנות." ליאון מגלגל עיניים. לירוי מהנהן הנהון מאולץ וליאון מזדעף מהתגובה שלו.
"לא אכפת לי שלוקח להן זמן להתארגן. אחרי הכל, זה אומר שהן משקיעות במראה שלהן בשבילך." ניק מחייך, ורות מסמיקה כשהוא כורך את ידו סביבה.
"סוף סוף זה קורה. מי היה מאמין שעברו כבר שש שנים. כשהרופא יצא, הייתי בטוח שהוא יגיד משהו בסגנון 'אני משתתף בצערך' או משהו." מייק אומר בחיוך כשהוא טופח בכתפי.
"הייתי בטוח שאני הולך להרוג את כולם אם זה מה שהיה אומר." אני מרגיש את הפחד מחלחל בתוכי מהיום ההוא.
כל מה שהוא אמר היה 'אני מאחל לך מזל טוב. נולדה לך בת'.
לכל הרוחות, הרגשתי את הקרביים שלי עוד רגע יוצאים. רציתי לצעוק לו 'מה אתה אומר?!'
אחרי זה העברתי את לימודיי למקום קרוב אליהן, ולאחר שאנה התאוששה והחלימה היא ואן באו איתי. ועכשיו, סיימתי את הלימודים בהצטיינות וחזרנו אל המשפחה. כן, זה נכון. יש לי משפחה עכשיו וזה הכל בזכותה.
אנחנו מפסיקים לדבר ולהיזכר בלילה ההוא כשאנחנו שומעים מחיאות כפיים ואנחות התפעלות משאר האורחים. אני מסובב את מבטי ונאנק מהמראה. עיניי נחות רק עליה, שואבות כל חלק ממנה. השיער שלה מסודר באלגנטיות כלפי מעלה ותלתלים עדינים נופלים ועוטפים את צווארה. השמלה הלבנה שהיא לובשת מחבקת אותה, מדגישה כל קימור מופלא של גופה. היא יפהפיה.
היא מתקרבת לאימה ולאחותה מחבקת ומנשקת אותן. עיניה פוגשות את שלי, ואני מרגיש את עצמי טובע בצבע האפור המרתק שלהן.
היא מתקרבת אליי כשמליסה הולכת לצידה לבושה בשמלה ירוקה וצמודה, ואני נאבק בשביל לנשום, ושומע תגובה דומה ממייק.
"אימא!" אן קוראת בהתרגשות ורצה לעברה.
אנה רוכנת אליה ומחבקת אותה, אוחזת בידה והן מתקרבות עוד יותר אליי. שתיי הנשים של חיי, לבושות בלבן טהור.
"איך?" אנה שואלת לחוצה כשהיא נושכת מעט את שפתה.
"את מדהימה," אני מתנשף. אני חופן את הלחי שלה ומקרב את שפתיי לשלה. "את פאקינג מדהימה." אני לוחש לשפתייה, מתכוון לנשק אותה. אני זקוק למגע שלה.
"וואו, עצור! עדיין לא." קרן ומרינה מושכות אותי לאחור. אנה צוחקת כשאני מביט בהן בכעס. חיכיתי מספיק, אז למה אני צריך לחכות עוד כשהיא עומדת ממש לפניי?
אני מתנער מהן במהירות ומרסק את שפתיי על שפתייה. אני שומע התנשפויות הלם מאחוריי אבל מתעלם. כל מה שאני רוצה עכשיו, זה להרגיש אותה.
"וואו," אנה מתנשפת כשאני מנתק את שפתינו. "מישהו פה רעב." היא מצחקקת.
"רק בשבילך." אני מעביר את אגודלי על שפתייה הרכות. "את מוכנה לחיות לצידי בתור אישתי?" עיניי מתרוצצות בפניה בחיפוש אחר אישור.
"אבל אנחנו כבר נשואים. חתמנו על המסמכים." היא מכווצת גבות.
"אבל היום אנחנו חוגגים את זה עם כולם. ואני רוצה את האישור שלך, לא של המסמכים. אני אשאל שוב; את מוכנה לחיות לצידי בתור אישתי?"
"אני מכונה לנסות." היא מצחקקת ומצמידה נשיקה עדינה ורכה על שפתיי, מאשרת כשהיא חותמת את שפתייה בשלי.
"אוקיי, זוג יונים. אתם גורמים לנו לחכות." ליזי מעירה. אני מביט בה ורואה שהיא מחייכת חיוך חם ואמיתי.
"שנלך?" אני שואל את אנה ומשלב את זרועי בשלה.
"כן." היא מחייכת חיוך רחב.
"אימא, הפרחים." אן מושיטה לה את זר הוורדים. אנה לוקחת את הזר מידה ורוכנת אליה, מחבקת ומנשקת אותה.
"למה וורדים אדומים?" אני שואל כשהיא מתרוממת בחזרה.
"כי זה צבע התשוקה והאהבה." היא לוחצת את ידה בשלי, ואנחנו יוצאים לחגוג עם כולם את היום המיוחד שלנו. יום החתונה שלנו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
כפי שהבנתן מהכותרת, זה הפרק האחרון!
אני רוצה להודות לכל התמיכה, ההצבעות, והתגובות שלכן שעודדו אותי להמשיך.
מקווה שתזכרו את הסיפור הזה ותמשיכו לאהוב אותו גם אחרי הסוף. אוהבת את כולכן! ;)