פרק 23

7.3K 335 9
                                    

אחרי יום נוסף וכושל במציאת עבודה, אני נכנסת לפארק קטן לא רחוק מהבניין. זאת הפעם הראשונה שלי פה. הפארק נראה שליו, מכוסה בעצים ומדשאות ושולחנות פיקניק מקיפים אותו. אני הולכת על שביל הלבנים כשמחשבות אקראיות חולפות בראשי. מחשבה גוררת מחשבה, עד שלפתע אני חושבת על ג'ייק. הוא בהחלט בחור מוזר. רגע אחד הוא מתנהג בגועליות אליי, רגע אחר הוא גורם לי להרגיש תחושות שמעולם לא חשתי, ואז שוב נהיה גועלי. הוא גם מלא בחידות.

הרבה שאלות עלות בראשי; מה העבר שלו? למה הוא מתנהג בקיצוניות כשמזכירים את ההורים שלו? למה הוא לפעמים מתנהג בצורה מסוימת ואז בצורה אחרת? אני נאנחת בעייפות כשהראש שלי מתחיל להסתחרר מהמחשבות. עברו יומיים מאז שהוא יצא בסערה מהמטבח ולא ראיתי אותו מאז. הוא תמיד עושה את זה, מופיע בפתאומיות משום מקום ואז נעלם לכמה ימים.

אני מרימה את מבטי משביל הלבנים כשאני שומעת קול מוכר קורא בשמי, אני רואה את ניק מנופף לי מרחוק ומנופפת בחזרה. "היי, מה אתה עושה כאן?" אני שואלת כשאני מתקרבת אליו. טוב, לפי החולצה, מכנסי הספורט והצורה שבה הוא מתנשף, אני יכולה לנחש שהוא...

"יצאתי לריצה." הוא מתנשף, מאשר את מה שחשבתי.

"איך אתה יכול לרוץ בחום הזה?" אני נחרדת רק מהמחשבה על לרוץ ביום חם שכזה.

"אני חייב להתאמן, אם אני רוצה ללמד את ג'ייק לקח." הוא אומר בזמן ששנינו ממשיכים ללכת על השביל. הלחיים שלו סמוקות, ואני לא בטוחה אם זה מכעס או מהריצה.

"לקח?" אני מקמטת את המצח.

"כן." הוא עונה בקצרה, מביט קדימה על הדרך.

"אה, אתה בטח מתכוון על המקרה עם כדורי השלשול." 

"את יודעת על זה?" הוא מפנה את ראשו במהירות אליי ומביט בי מופתע. אני לא עונה, רק מצחקקת ומהנהנת. ניק מסיט את מבטו ממני, נבוך. "אני לא מאמין שג'ייק סיפר לך." 

"איך אתה יודע שהוא סיפר לי?" אני שואלת.

"כי אם זה לא הוא, אז זאת ליזי. וליזי לא כל כך אוהבת לפרט, כך שאם היא זאת שסיפרה לך, אין סיכוי שהיית יודעת למה היא מתכוונת. לכן אני בטוח שזה היה ג'ייק." הוא כל כך צודק. אפשר להגיד שכולם מכירים מגיל צעיר מאוד.

"אם זה מנחם אותך, אני מקווה שתקרע אותו." אני מצחקקת. הוא מביט בי מופתע לרגע וצוחק אחריי. 

לפתע אני מתנגשת במישהו ומועדת לאחור. "את בסדר?" ניק שואל ומחזיק אותי בכתפיי כדי לייצב אותי.

"כן." אני עונה כשאני משפשפת את המצח שלי שהכה בחזה של מישהו. "אני כל כך מצטערת. לא הסתכלתי לאן אני הולכת." אני אומרת בזמן שאני בוהה על השביל. זה כל כך מביך להיתקל במישהו ואז להתייצב מולו. 

מוכנה לנסות - ready to tryWhere stories live. Discover now