מוכנה לנסות - ready to try

פרק 38

"הי, אימא." אני אומרת כשאני עונה לשיחה ממנה.
"הי, מתוקה. מה שלומך?" היא שואלת בקול שקט.
"בסדר, מה איתך?" אני שואלת כשאני נשכבת על המיטה.
"בסדר." היא נאנחת ושותקת.
אני יודעת שהיא לא בסדר. למען האמת, גם אני. אחרי הכל מחר זה יום השנה של היום שבו החיים שלנו התהפכו מקצה לקצה.
"את תבואי?" היא שואלת אחרי כמה רגעים של שתיקה.
"כמובן שאני אבוא. למה את חושבת שלא?"
היא נאנחת לפני שהיא מדברת, "לא יודעת, את פשוט לא באת לבקר מאז שעברת, אז הנחתי ש..." קולה רועד מעט לקראת הסוף.
"אני מצטערת שלא באתי לבקר כמו שהבטחתי, קרו כל כך הרבה דברים ש... שפשוט לא יצא לי, אבל הפעם אני בטוח אבוא, אני אולי גרה רחוק, אבל אני בחיים לא אשכח את היום הזה." אני מנסה לשמור על קול יציב כשהדמעות מנסות להתפרץ מתוכי.
"אני מבינה. אדם כנראה לא יוכל לבוא בגלל הצבא, ואני לא רוצה להיות לבד ביום ההוא. אני פשוט לא יכולה." היא אומרת בקול שבור, ואני שומעת שהיא מושכת באף.
"את לא תהיי לבד, מבטיחה." אני כמעט לוחשת.
יש שתיקה משני הצצדים.
"טוב, ספרי לי על העבודה החדשה שלך, מתי את מתחילה?" היא משנה נושא, ואני שומעת שהיא מאלצת את עצמה לחייך.
"בעוד שלושה ימים." אני אומרת, מאלצת גם את עצמי לחייך.
אנחנו ממשיכות לדבר עוד ולהתעדכן לפני שאנחנו מנתקות את השיחה כשאנחנו אומרות אחת לשנייה "אני אוהבת אותך."
אני שוכבת על הגב ובוהה בתקרה כשאני מנגבת מזוויות עיניי דמעות שכמעט הצליחו לצאת.
היום יום שישי. עברו שלושה ימים מאז שראיתי את ג'ייק בבית הספר בפעם האחרונה.
בימים האלה הנחתי לנושא ולא חקרתי אותו כמו שתכננתי. אני צריכה קצת מנוחה מכל העניין הזה. לפחות ביומיים הקרובים.
אני קמה מהמיטה וניגשת למטבח כדי להכין לעצמי כוס קפה ויוצאת למרפסת כדי לעשן.
עכשיו אחר הצהריים ואני לבד בדירה. מליסה בעבודה שלה, רות יצאה לסידורים, וליזי שוב נמצאת באלוהים יודע איפה.
הלוואי והיה איתי עוד מישהו, כל כך משעמם להיות לבד. הייתי שמחה אילו אחד מהחבר'ה היה פה. לא ראיתי אותם מאז היום ההוא בחוף הים. אני די מתגעגעת אליהם.
כשאני שוקעת במחשבות הפלאפון שלי משמיע צלצול של הודעה. אני בודקת את ההודעה ורואה שהיא מרון.
רון: תרדי לחוף, אני מחכה.
אני מביטה בהודעה לכמה שניות לפני שאני מתחילה להקיש על המסך.
אנה: למה? מה יש בחוף?
נשמע צלצול נוסף מיד אחרי ששלחתי את ההודעה.
רון: פשוט בואי, את לא תתחרטי.

***
עשיתי את מה שרון אמר וירדתי לחוף.
עיניי סורקות את האזור לפני שאני קולטת את רון מנופף אליי בידו.
כשאני מתקרבת אני רואה אותו יושב על שמיכה עם סל פיקניק.
"מה כל זה?" אני שואלת ומתיישבת לצידו כשהוא מסמן לי לעשות זאת.
"סתם משהו קטן." הוא מחייך חיוך קטן.
רון מניח את הסל במרווח בין שנינו ומוציא מתוכו ענבים, כמה סוגי גבינות, לחם כפרי ושני בקבוקי בירה קרים.
אני מביטה בו מבולבלת. "עכשיו ברצינות. בשביל מה זה?"
"יום ההולדת שלך בקרוב, אז חשבתי לחגוג איתך לפני כולם. מן הסתם הנחתי שתחגגי אותו עם המשפחה שלך, אז הקדמתי קצת." הוא אומר בזמן שהוא פורס את הלחם הכפרי עם סכין.
"קצת?" אני מרימה לעברו גבה. "הקדמת בשבוע."
"עדיף למהר ולא לאחר." הוא מחייך.
"זה; עדיף לאחר ולא למהר." אני מתקנת אותו.
"זה נשמע מטומטם."
"ככה זה הולך, לא אני המצאתי את זה." אני מגלגלת עיניים.
"שיהיה." הוא אומר ומושך כתפיים.
אחרי שאכלתי קצת רון פותח לי את הבירה ואני שותה אותה. נשענת לאחור על זרוע אחת, מביטה על השקיעה בים ומתענגת על הרוח הקרירה שנוגדת את האוויר החם ונותנת לה לפרוע את שיערי.
"מה התוכניות שלך למחר?" רון שואל ומקפיץ ענב אחד לפה.
אני מכופפת את ברכיי ונאנחת כשאני כורכת את ידי סביבן, משעינה את ראשי עליהן. "נוסעת הביתה."
"באמת? למה?"
אני מסובבת מעט את ראשי ומביטה בו.
"מצטער. מן הסתם שאת רוצה לראות את המשפחה שלך," הוא מחייך מעט במבוכה. "אבל חשבתי שתיסעי בשישי הבא, ביום ההולדת שלך."
"זה לא זה," אני מסובבת את ראשי בחזרה וחוזרת להביט על הים שנוצץ מהאור של השקיעה. "אני באמת רוצה לראות אותם, אבל זה לא רק זה. מחר הוא... יום השנה." אני לוקחת לגימה גדולה מהבירה מעוותת מעט את פניי מהטעם המר.
רון נשען על זרועו לאחור, "אז זה מחר." הוא מהרהר בקול כשהוא גם לוגם מהבירה שלו.
רון יודע על היום הזה. אחרי הכל, היינו עדיין בקשר טוב כשזה קרה.
"זה לא קשה עבורך? כל שנה להתמודד עם זה?" הוא שואל, ובזווית העין אני רואה שהוא מביט בי.
"אין לך מושג עד כמה. אין לך מושג מה זה עושה לי לראות את המילים החרוטות על אבן השיש שבכל פעם מטיחות לי בפרצוף שהוא כבר איננו." אני אומרת בקול חנוק מדמעות.
"אז אל תלכי אם זה כל כך מכאיב לך." אני שומעת את הדאגה בקולו.
"אני לא יכולה. עד כמה שזה מכאיב לי, אני חייבת לבקר את הקבר שלו ולכבד את זכרו. אחרי כל מה שעשה עבורי, זה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות עבורו." יבבה נפלטת מבין שפתיי ואני נכשלת מלעצור את הדמעות. אני קוברת את פניי בברכיי ומתייפחת.
"אני כל כל מצטער." רון אומר בקול שבור ומלטף את גבי במחווה מנחמת.
אבא שלי נפטר כשהייתי בת חמש-עשרה ואדם היה בן ארבע-עשרה.
הייתה לו תאונת עבודה במפעל שעבד.
הוא עבד במפעל כימי וכשהיו צריכים להחליף מיכל מלא בחומר כימי המיכל התפוצץ והוא נחשף לחומר המסוכן. כתוצאה מכך הוא חלה בסרטן.
אחרי תאונת העבודה ביקרנו את אבא שלנו בבית החולים, הוא אמר שהוא בסדר ושבסך הכל לא הרגיש טוב בעבודה, אבל כבר אז הרגשתי שמשהו לא בסדר כשראיתי את המכשירים שמחוברים אליו, העור החיוור ואת העיניים חסרות החיים שהשתדלו בכל הכוח לזרוח כשהוא ראה אותי ואת אדם.
אחרי שהשתחרר מבית החולים הוא חזר לעבודה והמשיך לפרנס אותנו.
הוא הסתיר את העובדה שחלה בסרטן, וויתר על טיפולים והמשיך לעבוד כדי שלא יחסר לנו כלום, פתח עבורי ועבור אדם חיסכון כדי שנהיה מסודרים אחרי מותו.
הוא הסתיר זאת וסבל במשך שנים כדי לא להדאיג אותי ואת אדם, עד שיום אחד הוא קיבל התקף באמצע הלילה.
זה היה הדבר המפחיד ביותר שראיתי. התקלויות בקירות, צעקות של כאב, דם שהקיא לכל עבר והפריחה הנוראית על עורו.
אימא שלי שלחה אותי ואת אדם בחזרה לחדר. כיסיתי את אוזניי בכל פעם ששמעתי את הצעקות המיוסרות שלו. אדם התחיל לבכות ואני ביחד איתו. היינו רק שנינו לבד בחדר. אמא שלי ניסתה להרגיע איכשהו את אבא שלי, ושרה הייתה כבר אצל דן.
אחרי שהצעקות פסקו פתחתי את הדלת והצצתי מעט לפני שיצאתי וראיתי פרמדיקים מניחים את אבא שלי על אלונקה, מזריקים לו לו משכחי כאבים ומפנים אותו לבית החולים.
אמא שלי ראתה אותי ואת אדם ומשכה אותנו לחיבוק חזק כשהיא בוכה וצועקת בקול מרוסק ושבור.
אני ואדם עדיין לא ידענו מה הסיבה להתקף שלו. אחרי כמה ביקורים בבית החולים נודע לנו שאבא שלנו נפטר באמצע הלילה ושלא היה דבר שאפשר לעשות, שהיה מאוחר מדי.
רק אחרי שנפטר אימא שלי סיפרה לנו מה הסיבה למותו.
כששמעתי את זה בכיתי במשך חודשים. הייתי נרדמת בלילות ומתעוררת בבכי. בכיתי ובכיתי עד שלא יכולתי לבכות יותר. הפכתי ליבשה כמו מדבר.
אימא שלי ניסתה להיות חזקה בשבילנו, אבל אני רק יכולה לתאר מה עבר עליה ואיך היא הרגישה לאבד בעל אהוב ואב לילדיה.
מאז מות אבי לא יכולתי לחגוג יום הולדת כמו שחגגנו פעם. זה לא היה אותו הדבר. היינו רק יושבים ואוכלים עוגה. עד כמה שאימא שלי ניסתה להיות שמחה ביום הזה, היא לא הצליחה, אותו הדבר בקשר אליי ולאדם.
הוא נפטר שבוע לפני יום ההולדת שלי. שבוע לפני היום שהיה אמור להיות היום המיוחד בכל שנה בחיים שלי, אבל הוא הפך לתזכורת מרירה וכואבת.
"אני עדיין זוכרת שכשהייתי בת חמש נסענו באוטובוס וכשהוא עצר אבא שלי הרים את אדם על הידיים וירד מהדלתות הקדמיות, הייתי קטנה ולא החלטית והלכתי קדימה  ואחורה, לא ידעתי מאיפה לרדת, מאחורה או מקדימה. עד שהנהג סגר את הדלתות והמשיך לנסוע כשאני עדיין באוטובוס." אני משחזרת בראשי את האירוע. "אבא שלי הבחין בזאת ורדף אחרי האוטובוס, דפק עליו וצעק את שמי כשהוא מרים את אדם ביד אחת. הנהג עצר ופתח את הדלתות וכשירדתי אבא שלי התחיל לצעוק עליי, אבל כשהוא ראה שאני בוכה הוא התכופף והרים אותי בידו השנייה, ניחם אותי כשבכיתי לתוך שקע צווארו." אני חסרת אוויר כשאני מסיימת לדבר, מפסיקה ונושכת את שפתי התחתונה בין שיניי לפני שאני ממשיכה שוב. "אני זוכרת גם שכשהייתי בת שבע, הוא הביא לנו כלב מבית מחסה לחיות. הכלב היה מאוד מבוגר, הוא היה זאב בלגי שחור מעורב, ובגלל הבטן והרגליים הלבנות שלו שהיו מכוסות בנקודות שחורות קראנו לו דמיניק, מהמילה דמקה. דמיניק היה מאוד שקט ומדוכא, הוא עבר התעללות ואף אחד לא רצה אותו כי הוא היה מאוד זקן. אבא שלי לקח אותו כדי להעניק לו בית חם ואוהב. אחרי טיפול מסור, דמיניק נהיה כלב שמח ומלא מרץ, עד כמה שגילו אפשר זאת. אחרי שלוש שנים הוא מת מזקנה. גם אם זה רק שלוש שנים, אלה היו שלושת השנים הכי טובות שנתנו לו. אבא שלי קבר אותו בגינה האחורית וסימן במקל את המקום. אני זוכרת שבכיתי ללא הפסקה והוא אמר לי, שגם אם הוא איננו הוא תמיד יישאר בלב שלנו." הגרון שלי כואב מהיבבות החנוקות, העיניים שלי שורפות מהדמעות והלב שלי כואב. כואב כל כך.
אני מהדקת את אחיזתי סביב ברכיי, מרגישה את עצמי נשברת וממשיכה לבכות כמו מטורפת.
"אני כל כך מצטער," אני שומעת את קולו המיוסר של רון שממשיך ללטף את גבי.
"אתה לא אשם שזה קרה." קולי בקושי נשמע מבעד ליבבות.
"אני אשם בזה שאני אידיוט חסר התחשבות ששכח והזכיר לך את הכאב הזה." הוא אומר כשהוא מסובב אותי אליו ומושך אותי לחיבוק חזק.
אני ממשיכה לבכות לתוך החזה החם שלו בזמן שהוא מחבק אותי, מרגישה נחמה בתוך החיבוק שלו.
אני מרגישה שכרגע זה כל מה שאני צריכה. מישהו שיחזיק אותי וישמור אותי שלמה.