מוכנה לנסות - ready to try

פרק 49

ביום למחרת אני קמה בחמש בבוקר. הלכתי לישון מוקדם אז קמתי מוקדם.
אני רואה את מליסה ישנה במיטה שלה, אז אני מנצלת את ההזדמנות וקמה בשקט כדי ללכת להתקלח. כשאני צועדת אל הארון להוציא את תיק הרחצה שלי וכמה בגדים, אני רואה במראה את העיניים האדומות מהבכי. אני נאנחת לפני המראה. בשיא הכנות, אני אפילו לא יודעת למה בכיתי.
אני יוצאת בשקט מהחדר ונכנסת למקלחת. אני מתפשטת במהירות ונכנסת מתחת לזרם החם של המים. אני חופפת את שיערי ומסבנת את גופי. כשאני לקראת סיום, אני מרגישה רעב תוקף אותי. אני יוצאת מהמקלחת אחרי שצחצחתי שיניים כשמגבת מכסה אותי ונכנסת לחדר כדי להתלבש. כשסיימתי להתלבש, אני מכניסה את תיק הרחצה לארון, מחטטת בו ונזכרת שאני צריכה לקחת את הגלולות.
המחזור החודשי שלי די בעייתי. הוא לא סדיר. הוא היה מופיע ומפסיק לכמה חודשים. אני לוקחת כבר את הגלולות האלו במשך תקופה ארוכה עוד כשגרתי בבית הישן שלי כדי לסדר אותו. אני ממשיכה לחטט ונזכרת שהם נגמרו לי לפני שבוע בערך. אני נאנחת בתסכול. אני צריכה לקבוע תור לרופא נשים שיתן לי מרשם חדש. זה די מלחיץ אותי שאני צריכה ללכת לרופא חדש שאני לא מכירה, ועוד בתחום הזה. אני כל כך מתגעגעת לדר' שרון. הוא היה כל כך נחמד, וגרם לי להרגיש כל כך בנוח לדבר איתו על דברים מהסוג הזה.
אני נאנחת שוב בתסכול כשאני סוגרת את דלת הארון. אין לי ברירה אחרת, אלא לקבוע תור לרופא שאני לא מכירה. זה לא כאילו אנשים לא עושים את זה כל הזמן.
אני מסתובבת ורואה שמליסה עדיין ישנה, ומחליטה ללכת למטבח לאכול משהו, כשהרעב הופך לבלתי נסבל.
אני מכינה לעצמי כוס קפה ופרוסה עם חמאת בוטנים. אני אוכלת -- יותר נכון זוללת את הפרוסה ומרגישה שזה לא מספיק. אני הולכת למקרר ומחטטת בשביל משהו שישביע אותי, אבל סוגרת אותו קצת יותר מדי חזק כשאני לא מוצאת שום דבר שמתחשק לי.
אני לוקחת את כוס הקפה שלי ויוצאת למרפסת לעשן.
אני אחטוף משהו כבר בדרך...
***
"את באה לאכול צהריים?"
אני מרימה את ראשי מעל למסמכים שאני מתייקת ורואה את קרן נכנסת למשרד שלי.
"כן. אני גוועת." אני מכניסה את המסמכים הנותרים לתקייה וקמה מהכיסא, יוצאת בעקבות קרן מהמשרד לכיוון חדר האוכל של בית הספר.
בדרך לשם, הפלאפון שלי משמיע צליל של הודעה. אני מוציאה אותו מהכיס ורואה שזאת הודעה מרון.
רון: אנחנו צריכים לדבר היום.
הידיים שלי מעט רועדות כשאני רואה את ההודעה. מה אני אמורה להגיב? אני כבר יודעת את התשובה, ואני יודעת שאני צריכה לתת לו אותה היום. אבל איך? אני לא יכולה לתת לו אותה בהודעה, זה אכזרי מדי. אבל אני גם לא בטוחה שאוכל לתת לו אותה פנים מול פנים, זה יותר מדי מביך. לעזאזל, למה אני כל כך מתוסבכת לאחרונה?
"קרה משהו?" קרן שואלת אותי כשאנחנו מתקרבות לחדר האוכל.
"לא. הכל בסדר." אני מחייכת מעט ומכניסה בחזרה את הפלאפון לכיס.
קרן מחייכת בחזרה ואנחנו נכנסות לחדר האוכל. אני אחשוב על זה אחר כך. אני כל כך רעבה, שאוכל זה הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו כרגע.
"וואו, מי הרעיב אותך?" קרן מצחקקת לנוכח הצלחת המלאה-מפוצצת שלי כשאנחנו מתיישבות בשולחן הצוות.
כשאני מביטה בצלחת שלי, אני לא יודעת למה לעזאזל פוצצתי אותה ככה. הצלחת מלאה באורז, תפוחי אדמה, חתיכות עוף, סלטים ולחמים. מה חשבתי לעצמי? אני בכלל אוכל לאכול את כל זה?
"כמו שאומרים; עין גדולה, קיבה קטנה." דן מופיע לפנינו ומחייך אליי כשהוא מתיישב ליד קרן שיושבת מולי.
אני מסמיקה ממבוכה כשהוא צוחק.
"דן," קרן סוטרת לו מעט על הזרוע ומפנה לו מבט נוזף.
"מצטער, את יכולה לאכול כמה שאת רוצה. מי אני שאשפוט כשאישתי בעצמה לא חוסכת באוכל," הוא צוחק כשהיא שוב סוטרת לו בזרוע.
אני צוחקת ומרגישה את המבוכה שלי נעלמת.
"איפה כולם?" אני שואלת לפני שאני חופנת מזלג מלא באורז ומכניסה לפי.
חדר האוכל ריק ואנחנו היחידים כאן, חוץ מצוות המטבח.
"אנחנו יוצאים להפסקת האוכל רבע שעה לפני כולם. אחרי הכל, לא היית יכולה למלאות לעצמך כמות כזאת כשהמקום מלא בהרבה תלמידים. לא שחסר אוכל," הוא שוב צוחק מקרן שנוזפת בו.
אני מבינה למה הוא מתכוון. אם הייתי צריכה לחכות עד שהתלמידים יקחו את הארוחה שלהם ומתיישבים, סביר להניח שהייתי טורפת מישהו.
כעבור כמה דקות חלק מהמורים נכנסים, לוקחים אוכל ומתיישבים בשולחן הצוות ומתחילים לדבר אחד עם השני.
"אתה באמת אמור להיות המנהל כאן? אתה נראה כמו מתבגר הורמונלי, מפלרטט עם אשתו," אומר אחד המורים--שנראה די צעיר אם תשאלו אותי, לדן שהניח את זרועו סביב כתפה של קרן ומקרב אותה אליו.
"למתבגר הורמונלי אין אישה. ואמר את זה המורה שנראה כמו תלמיד ביסודי," דן צוחק.
אני מכניסה כמה חתיכות תפוחי אדמה שנשארו לפה ומנסה לבלוע את הצחוק שעומד להתפרץ כשאני שומעת את הבחור ממלמל כמה קללות לדן.
"אני מאמין שלא עשינו היכרות," הבחור פונה אליי. "אני אלכס, המורה לספרות. ואת?"
אני פונה להביט בו בפה מלא כשאני לועסת. אלוהים, הוא נראה הרבה יותר צעיר כשאני מביטה בו קרוב יותר. יש לו שיער חום קצר, פרוע באופן שלא מתאים למורה. יש לו עיניים חומות וגדולות, והוא לובש טי שירט לבנה ופשוטה ומכנסי ג'ינס. הוא מאוד נאה.
מה, המקום הזה מנוהל על ידי צעירים בלבד?
הוא מרים שתי גבות כמחכה לתשובה ומחייך. אני מתנערת מהבהייה שלי בו ובולעת בכוח את האוכל.
"אנה," אני מתנשפת מעט כשהאוכל שנתקע לי בגרון מחליק בכבדות.
"ומה התפקיד שלך?"
"היא העוזרת שלי," קרן אומרת ומפנה אליי חיוך גדול.
"הו, אני רואה. מסכנה שכמותך. אני משתתף בצערך." הוא טופח קלות בכתפי ומעמיד פני מתאבל.
"הי," קרן מזעיפה לעברו פנים.
"אוקיי, זה מספיק. אלכס, איפה היה השיעור האחרון שלך?" דן שואל.
"בכיתה יב' 2."
"הו, הכיתה של ג'ייק וליז. איך הם?" קרן שואלת כשהיא לוקחת חתיכת פרי מהקערה באמצע השולחן.
"הם בסדר, אני מניח. הבחור לא היה כל כך מרוכז. נאלצתי להעיר לו כמה וכמה פעמים בשיעור." אלכס מגרד מעט בראשו ולוקח נגיסה מהאוכל שלו.
למה גייק לא היה מרוכז? טוב, הוא לא נראה אחד שאוהב ללמוד, אבל אני לא רוצה שהוא ייכשל.
דן נאנח. "לפחות הוא לא גורם לבעיות,"
"אתה..." אלכס מצמצם את עיניו לדן. "אתה יודע משהו ולא מספר לי. אם השנה אני הולך לסבול בגלל שאני המחנך של איזשהו פרחח שלא יודע לשלוט בעצמו, אני הורג אותך!" הוא מפנה את המזלג שלו לדן וחוזר לנגוס בחתיכת העוף שהייתה על קצה המזלג.
"כן;כן. מה שתגיד, אלצ'קו."
"אל תקרא לי ככה! דני דן,"
אני רואה את קרן מביטה בי ומגלגלת את עינייה, וכשהיא צוחקת, אני לא יכולה שלא להצטרף.
אחרי מספר דקות נשמע צלצול הפעמון שמסמן את הזמן להפסקת האוכל.
התלמידים מתפרצים פנימה ומעמיסים אוכל לפני שמתיישבים בשולחנות. בין כולם, אני בדיוק קולטת את ג'ייק מתיישב בשולחן עם האחרים בפינה. אני צופה בו אוכל ומדבר עם כולם. לא ראיתי אותו כל היום. אני די התחמקתי ממנו. לא שהוא ניסה להשיג אותי, אבל כשנתקלנו אחד בשנייה לא מזמן, אמרתי שאין לי זמן ומיד התחמקתי למשרד.
אני לא יודעת למה, אבל לא רציתי להיתקל בו. ואני די מתחרטת שחשבתי ככה.
אני מתגעגעת אליו, למרות שהוא במרחק כמה מטרים ממני.
עיניי עוברות לרות, שיושבת לצד ניק ומדברת איתו. נראה שהדברים בניהם הסתדרו. זה טוב. אבל אני עדיין יכולה להזדהות איתה אחרי מה שניק אמר.
מבלי לשים לב, עיניי שוב ננעלות על ג'ייק. אני נחנקת מחתיכת הלחם בגרוני כשאני רואה אותו מביט בי.
"את בסדר?" קרן שואלת מודאגת.
אני מהנהנת במהירות ולוגמת מכוס מיץ הפטל המונחת לפניי כדי להחליק את הלחם במורד הגרון.
"אולי לא היה כדאי שתאכלי את הכמות הזאת," דן מחייך אבל מביט בי במבט מוזר שאני לא בדיוק מצליחה לפענח אותו.
"אולי," אני ממלמלת ומשפילה מבט לצלחת שלי. היא כמעט ריקה, חוץ מכמה ירקות מהסלטים שלא אכלתי.
אלוהים, אני לא מאמינה איך כל האוכל הזה נכנס לתוכי.
***
היום כמעט נגמר. נשארה רק שעה אחת ואפשר ללכת לבית. טוב, כולם הולכים לבית אבל לי יש תור שקבעתי הבוקר.
אני ממשיכה למיין מסמכים ושולחת כמה אימיילים, כשלפתע דלת המשרד נפתחת. אני מסובבת את ראשי מהמסך ורואה את ג'ייק וליזי נכנסים.
למה הם באו?
"לא היית צריכה לבוא." ג'ייק אומר בקול לא מעט כועס.
"שקט כבר. התחלתי להשתעמם," היא מגלגלת עיניים.
"מה אתם עושים כאן?" אני שואלת, קצת כועסת על כך שהם מפריעים לי.
"באנו להציק לך." ליזי מחייכת כשהיא מתיישבת בכיסא מולי, נשענת לאחור ומתופפת באצבעותיה על השולחן.
מה?
אני יורה מבט לג'ייק. למה הוא בא להפריע לי, ועוד איתה?
"זה לא נכון," הוא אומר בפשטות ונאנח כשהוא מתיישב בכיסא לצידה.
"למה אתה מיתמם? אתה בעצמך אמרת שמשעמם לך."
"לא התכוונתי לזה כך," הוא מפנה אליה מבט עצבני.
היא נוחרת בצחוק. "שיהיה,"
הם ממשיכים להתווכח, ואני מרגישה את הפיוזים שלי משתחררים.
שילכו להציק למישהו אחר. יש לי עבודה לעשות, ואני רוצה כבר לסיים עם זה, כדי שאספיק להגיע לתור שלי בזמן.
"אם אין לכם משהו טוב יותר לעשות, אז תצאו מכאן. אין לי זמן אליכם!" אני אומרת את זה בקול רם מדי משציפיתי.
ג'ייק וליזי מפנים אליי מבטים באותו הזמן.
"למה את כועסת?" ג'ייק מקמט את המצח.
"למה? אתה שואל למה? טוב, אז ככה. יש לי עבודה לעשות ואני רוצה לקחת את זה ברצינות. אני לא יכולה לתת לך להסיח את דעתי כל הזמן. וכרגע, באמת שאין לי זמן לשטויות של שניכם!" אני מטיחה את ידי על השולחן ונעמדת באחת.
למה אני כל כך כועסת?
"מה לעזאזל הבעיה שלך?" ג'ייק גם קם מהכיסא. "בסך הכל רציתי להיות איתך קצת לפני שאנחנו הולכים לבית." הוא מרים מעט את קולו.
"טוב, יכולת להיות איתי אחרי שהייתי מגיעה לבית. או להיות איתי לבד, בלעדיה!" אני מניפה את האצבע שלי לעבר ליזי.
אלוהים, אני נשמעת פתטית. מה קורה לי?
"וואו, מישהי פה במחזור." ליזי אומרת ביובש.
אני מפנה אליה מבט זועם. "מה אמר--"
המילים שלי נתקעו. אני מרגישה את הגוש נוצר בגרוני ואת העולם מתחיל להסתחרר סביבי. אני מנסה לייצב את עצמי ומתיישבת בחזרה בכיסא, הנשימות שלי לפתע מהירות.
"אנה, מה קרה?" ג'ייק שואל במהירות ומתקדם לעברי.
אני מרגישה את הפאניקה נאחזת בי כשאני מחשבת. אני עדיין לא באיחור אבל הגלולות שלי נגמרו לפני כמעט שבוע, והפעם האחרונה שאני וג'ייק שכבנו הייתה כשחזרתי מהחוף כשהייתי עם רון יום לפני שנסעתי לאימא שלי.
לפני ארבעה ימים.
הו, אלוהים...!