מוכנה לנסות - ready to try

פרק 72

נקודת המבט שלי ג'ייק.

קצת יותר משבוע. כבר קצת יותר משבוע עבר בייסורים. אני סגור בחדר הקטן והמאובק, שוכב על המיטה המטונפת שלא החליפו לה מצעים מאז שעזבתי את המקום הזה. אני מעביר את ידי על השפה המדממת שלי ומנגב את הדם על השרוול של החולצה. הבת זונה גם שברה על הראש שלי בקבוק זכוכית. הראש שלי פועם בכאב חד וכנראה גם מדמם.
היא התקשרה אליי במשך חודשיים ולא עניתי לאף אחת מהשיחות שלה. לא רציתי לשמוע את הקול הצורם שלה. אני זוכר את הפעם הראשונה כשפגשתי את אנה והיא החזיקה בפלאפון שלי כשהוא צלצל. שמרתי אותה בתור 'מכשפה זקנה' באנשי הקשר. זאת הסיבה שכל כך כעסתי על אנה כששאלה אם אני לא מתכוון לענות. לא רציתי לשמוע אותה ולא רציתי שאנה תראה את השם. זאת הסיבה שהתפרצתי. אחרי כל מה שקרה, בערב ששתיתי עם שניי הדפוקים, היא שוב התקשרה ועניתי. היא נשמעה נואשת והתחננה שאבוא כדי שהיא תוכל להגיד לי משהו פנים אל פנים. אני לא יודע למה עזבתי הכל ובאתי לכאן כדי לראות אותה. בתוך תוכי, הנחתי שהיא רצתה להתנצל על הכל. אני יודע שבחיים לא אסלח לה, אבל בכל זאת רציתי לשמוע את זה ממנה. רציתי לשמוע מהאישה שהביאה אותי לעולם הזה מתנצלת על כל הכאב והסבל שגרמה לי. לא רק שהיא לא התנצלה, היא אמרה שאשאר כאן כדי שהזקן ישלח לה כסף. כשאמרה את זה, הרגשתי את המילים שלה ננעצים בתוכי כמו סכינים. דוקרים אותי וגורמים לי לדמם. המכשפה הזקנה רוצה אותי כאן בשביל הכסף של הזקן. אמרתי לה שאין מצב שאני נשאר, אבל לא נשארה לי ברירה אחרת כשהיא לקחה את האשראי שהזקן נתן לי ושברה אותו. עכשיו אין לי דרך לקנות כרטיס טיסה חזרה. לא רק זה. היא גם שברה את הפלאפון שלי לפאקינג מיליון חתיכות. אני שואף אוויר בחדות כשהכאב העז דוקר בראשי כשאני מעביר בו את ידי. ידעתי. יש דם על היד שלי. אני צוחק צחוק חרישי מעד כמה שזה מצחיק כל הסיפור המעוות הזה. אני מספיק חזק כדי להעמיד אותה במקום, אבל אני פוחד. אני פוחד מהאישה שאמורה להיות אימא שלי. כל הזמן שאני פה, היא הכתה אותי. ואני נתתי לה. היא זרקה את המילים שלה לעברי כמו פגיונות חדים. שאני חסר תועלת. שאני כלום. שאני החרטה הגדולה ביותר בחיים שלה. שלאף אחד לא אכפת מהקיום שלי. שאני לא שווה את הקיום שלי. שאני לבד בכל העולם הזה.
מאז שהזקן עזב וכל זה התחיל, עבדתי פה ושם כדי לחסוך כסף לכרטיס טיסה שיעיף אותי מפה. והצלחתי. ברחתי אל האיש שחשבתי שנטש אותי בתקווה שלפחות יהיה לי מקום בטוח מפניה. מקום שארגיש בו מוגן. אבל בגלל כל החרא והרעל שהיא האכילה אותי כלפיו, שנאתי אותו. שנאתי את האיש שאהב אותי יותר ממנה. אם היא בכלל אהבה אותי. וגם כשעברתי לגור איתו והוא קנה עבורי דברים ובגדים, שנאתי כל שנייה שהייתי איתו. גם אם עזבתי אליו, שנאתי אותו. שנאה כל כך גדולה, שאכלה והרעילה אותי מבפנים. ועכשיו, כשהבנתי שכל מה שאמרה עליו היה שקר, ושהוא גאה בי בתור הבן שלו, שהוא אוהב אותי, אני שוב נמצא במרחק אלפיי קילומטרים ממנו. ללא האפשרות לחזור.
ללא האפשרות לחזור אליו. לחזור לאנה. בפעם האחרונה שהייתי איתה, הייתי גס כלפיה מכל השאלות ששאלה אותי. אבל עכשיו אני מבין שכל השאלות האלה היו כי היא דאגה לי. היא דאגה לי והתייחסתי אליה מגעיל. ואני מתחרט על זה. אני רוצה אותה לידי. אני רוצה להרגיש את המגע המנחם והמרגיע שלה כמו בלילה שהתפרקתי. אני רוצה להרגיש שוב את החום שלה סביבי. אבל אני לא יכול. אני תקוע עמוק בגיהנום שפעם כיניתי אותו הבית שלי. אני בוהה בריקנות בתקרה ומרגיש את הצריבה הארורה בעיניי. גורמת להכל להתשטש סביבי. גורמת לכאב ולסבל שניסיתי לכלוא בתוכי לצאת.
אני עדיין זוכר את המילים של אנה על כך שלא אוכל לשכוח אם לא אספר למישהו. שזה יאכל אותי מבפנים עד שאשתף את זה ואשחרר את זה מתוכי. זה נכון? זה באמת יעזור לי לשכוח אם אספר למישהו?
אני שומע נקישות רועמות על דלת החדר. הזקנה מתפרצת פנימה, מחזיקה בידה בקבוק אלכוהול. היא ללא ספק שיכורה כשהיא צועדת לכיווני בצעדים כושלים ומועדת מעט.
לא. זה לא יעזור לי לשכוח. שום דבר לא יגרום לי לשכוח את הסבל והעינויים שהאישה הזאת גורמת לי.
"למה אתה בוכה? חתיכת נמושה." היא אומרת בקולה הצורם והמילים שלה נבלעות.
אני מתעלם ממנה כשהיא מתיישבת על המיטה לידי ומדליקה סיגריה. "לא חינכו אותך לענות כששואלים אותך שאלה?" הצחוק הלועג שלה ממש מכאיב לי. הראש שלי דופק כל כך חזק כשאני שומע את הקול שלה.
"מה שבטוח, לא חינכת אותי לשום דבר טוב." אני אומר ומעוות את פניי בכאב כשהיא טופסת את מפרק היד שלי בכוח.
"אל תגרום לי לעשות לך משהו שיגרום לכך שיאשפזו אותך שוב." היא מסננת. "ברגע שאקבל את הכסף, אתה עף מפה. אני לא צריכה אותך. בקרוב אני אתקשר אליו ואבקש. כרגע אני צריכה שתעמיד פנים שאתה מאושר. ההורים של הפרחחית הקטנה נורא חטטניים." היא משחררת את ידי ולוקחת שאיפה מהסיגריה שלה. "חבל שילדתי אותך. זה יכל לחסוך לי הרבה חרא בחיים." היא לוגמת מהבקבוק כשהיא קמה מהמיטה ויוצאת מהחדר. משאירה את הכאב השורף בידי מהמגע שלה אחרי שכיבתה עליי סיגריה אתמול. אני צוחק בתוך עצמי. יכולת לחסוך לעצמך? את כבר חרא מהלך. מה שבטוח, זה היה יכול לחסוך ממני אם לא הייתי נולד לזונה כמוך. אני עוצם עיניים ומנסה לשכוח מהכאב החד בראש, על היד, על השפה ועוד כמה מקומות שבהם היכתה אותי. אני נותן לחשיכה לעטוף אותי ונרדם בתקווה לברוח מהמציאות הכואבת שלי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
3 ביום אחד!
וואהה! אני בוכה פה! ;(
מה אתן חושבות על הפרק?