נקודת המבט של ג'ייק.
אני ממשיך לחכות לה מחוץ לחדר. היא שם פחות מחמש דקות, ואני כבר מתחיל לאבד את הסבלנות שלי. אני רק מקווה שזה לא משהו רציני. היא נראתה מאוד חיוורת, כאילו משהו שואב את החיים ממנה.
אני קם מהכיסא, צועד הלוך ושוב. הסבלנות שלי פוקעת עם כל שנייה שעוברת.
"אתה מחכה לאימא שלך?" שואל אותי קול צייצני.
אני מפנה את מבטי ורואה ילד מתיישב עם מישהי--שאני מניח שזאת אימא שלו, עם בטן נפוחה בכיסאות שאני ואנה ישבנו בהם.
"מה?" אני שואל.
"אימא שלך, אתה מחכה לה?" הילד שואל, מניף את רגליו באוויר.
"זה מספיק. זה לא מנומס." האימא נוזפת בו. "הוא ילד מאוד סקרן." היא מחייכת אליי.
"זה בסדר. ולא, אני לא מחכה לאימא שלי." אני אומר בקול מלא גועל.
"הו, אז אתה מחכה לבת הזוג שלך?"
מה?
"אז אני מבין שהוא ירש את הסקרנות ממך,"
היא צוחקת. "כן, נראה שכך. והוא לא הולך להיות היחיד." היא אומרת כשהיא מעבירה את ידה על הבטן הנפוחה והעגולה שלה.
"מה אכלת?" אני שואל בעוקצנות.
לא יכולתי לעצור את עצמי מלשאול את זה. הייתי חייב.
היא שוב צוחקת. "כל דבר שהיה לי מול העיניים."
"אז אתה מחכה לבת שוש שלך?" הילד שוב שואל.
"לבת... מה שלי?" אני מקמט את המצח.
באיזה שפה הוא מדבר איתי?
"הוא מתכוון לבת זוג." האישה מעבירה את ידה בשיערו הבלונדיני ופורעת אותו.
בת זוג? היא בת הזוג שלי?
"אה... אממ," לעזאזל, מה אני אמור לענות?
"בכל אופן, אתה לא צעיר מדי כדי להיות אבא?"
רגע אחד... מה?
"מה?!"
האישה נרתעת מעט מעוצמת הקול שלי.
אני מתאפס על עצמי. "מה גורם לך לחשוב שאני אהיה אבא?" אני מנסה לשמור על קור רוח.
פאק, מאיפה היא הביאה את זה?!
"חשבתי ככה בגלל... טוב, בגלל שאתה מחכה מחוץ לחדר רופא נשים, ולא לאימא שלך. אז חשבתי שאתה מחכה לבת הזוג ההרה שלך."
רופא נשים? למה לעזאזל שאנה תלך לרופא נשים אם היא לא מרגישה טוב?
פאק, בבקשה שמישהו יגיד לי שזה לא מה שאני חושב שזה.
"רגע, אתה לא..."
"לא, אני לא!" אני מרים מעט את קולי ומתחיל ללכת הלוך ושוב, מעסה את רקותיי כדי להרגיע את עצמי.
אני שומע את הדלת נפתחת ורואה את אנה יוצאת מהחדר של... רופא הנשים.
"סיימת?" אני פולט בעצבים.
"אה... כן." היא מביטה בי מבולבלת ואז באישה שנראית קצת מבוהלת.
אני יודע שאני צריך להתנצל, אבל על הזין שלי כרגע.
"יופי," אני מנסה בכל הכוח להשתלט על עצמי.
"ש-שנזוז?" קולה יוצא לא בטוח.
אני לא עונה ופשוט מתחיל ללכת משם.
"למה אתה כועס?" היא שואלת כשאנחנו נכנסים לדירה שלה ושל מליסה.
אני סורק את החלל סביבי, רואה שאין כאן אף אחד, ומסתובב להביט בה.
"רופא נשים? למה שתקבעי תור לרופא נשים אם את לא מרגישה טוב?" אני שואל במבט נוקב.
עיניה מתרחבות, היא בולעת רוק, ואני רואה שהיא מתחילה להחוויר.
"א-איך גילית?" קולה רועד.
"את באמת חושבת שאני עד כדי כך מטומטם כדי לא לגלות את זה? בהתחלה חשדתי כשראיתי שם רק נשים, אבל התעלמתי מהחשדות שלי. עד שהאישה שפאקינג סוחבת תינוק בבטן שלה אמרה לי!" אני מתחיל לצעוק.
"אל תצעק עליי!" היא צועקת בחזרה.
אני נוהם כשאני מושך מעט בשיערי. אני סופר עד שלוש בראשי ומאלץ את עצמי להירגע.
"כמה זמן?" אני בקושי מסנן מבעד שיניים חשוקות. עיניי עצומות ואני לא מביט בה.
"א-אני לא יודעת. אני עדיין לא בטוחה בזה."
"אמרת שאת לוקחת גלולות," אני מתחיל למשוך שוב בשיערי ומרגיש שאני עומד לאבד את זה.
"אני באמת לוקחת, לקחתי גם לפני הפעם הראשונה שלנו. פשוט הם נגמרו לי לפני שבוע בערך ושכחתי מזה. וכשחזרתי מהבילוי עם רון... אני שכחתי." הרעידות בקולה התחזקו. אני יכול לשמוע שהיא בוכה.
לפתע אני מרגיש את הזעם, הסלידה, ואת הגועל שלי אליה כשההבנה מכה בי.
אני פוקח באיטיות את עיניי ומוריד את ידי. "זה ממנו?" קולי חסר רגש.
עינייה מתרחבות בהלם ובזעזוע. "מה?" היא פולטת בחוסר אמון.
"הדבר הזה..." אני לא יכול שלא להגיד את זה בגועל. "זה ממנו?"
"עדיין אין שום הוכחה ל'דבר הזה' ואל תקרא לו ככה!"
"זה פאקינג תאים מתרבים עכשיו! ולא ענית לי לשאלה, זה ממנו?!" אני כמעט צורח עליה.
"על מה אתה מדבר?" היא צועקת.
אני נשבע שאני הולך לשבור משהו בידיים שלי!
"אמרת שהגלולות נגמרו לך וששכחת מזה כשחזרת מה-'בילוי' שלך עם-- איתו. אני עדיין זוכר איך אמרת שנתת לו לגעת בך!" עכשיו אני באמת צורח עליה, מרגיש את פניי מאדימות מהזעם. אני מאגרף את ידיי ומנסה להסיח את דעתי מהכאב שציפורניי גורמות לעורי, אבל לא מצליח. "זה ממנו,"
היא נשארת לעמוד קפואה במקום, הדמעות שלה ממשיכות לזלוג במורד לחייה. אז, היא מרכינה מעט את ראשה מעט וצועדת לכיווני, נעצרת לידי. "זאת אשמתך," היא כמעט לוחשת. " שיקרתי. לא נתתי לו לגעת בי, ובחיים לא הייתי נותנת. אם אני בהריון, אז זאת רק אשמתך!" היא מרימה את ידה במטרה לסטור לי, אבל עוצרת אותה לפני שהיא פוגעת בלחי שלי, נושכת את שפתה לפני שהיא מורידה את היד שלה ורצה לעבר החדר.
אני מכה בקיר באגרופי. "אשמתי? הדבר הזה שלי?" אני צוחק ללא שום הומור. ואם כן, אז זה פאקינג הומור חולני.
פאק, אין מצב שאני רוצה את התינוק הזה!
החיים שלי גם ככה מספיק דפוקים. אני לא צריך ילד שיהפוך אותם ליותר כאלה, ושיקבל חיים כאלה.
פאק, פאק פאק!
אני צריך לסדר את עצמי לפני שאני יוצר חיים אחרים. אני לא מוכן לזה. אני לא מוכן להתחייבות, ובטח ובטח שלא להקים משפחה. פאק, אני עוד לא בן שמונה-עשרה!
היא אמרה שעדיין אין הוכחה. היא אמרה שהיא עדיין לא יודעת.
אני מקווה שזה מספיק כדי שהיא לא תהיה...
אם אני רוצה ילד וחיים רציניים, אני צריך קודם להתבגר ולתקן חלק מהשברים בחיים שלי.
אני צריך קודם להיות ראוי לחיים כאלה איתה.
אני שוב חובט באגרופי בקיר.
פאק, מה אני אמור לעשות?
אני מתגבר על הדחף להיכנס לחדר שלה כדי לנחם אותה ולהגיד לה שהכל בסדר, ויוצא במהירות מהדירה, שהפכה למחניקה מדי בשבילי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אהה! שלושה פרקים ביום אחד!
אני לא מפסיקה להפתיע את עצמי...
טוב, הפרק הזה קצת קצר. אבל אני מקווה ששלושה פרקים מפצים על זה ;)
YOU ARE READING
מוכנה לנסות - ready to try
Romanceאנה בלום היא בחורה טובה שרוצה להפוך לעצמאית ולהצליח בחיים. היא עוברת לגור בדירה עם שותפות בעיר אחרת, הרחק מבית אימה. היא תכננה את הכל. למצוא עבודה טובה, חברים חדשים וכמובן אהבה. עד מהרה היא מגלה שלא הכל הולך כפי שהיא תכננה. השותפות שלה הן לא מה שהי...
