מוכנה לנסות - ready to try

פרק 91

אני נכנסת לבניין ולוחצת בחוסר סבלנות על כפתור המעלית. מחשבה חסרת היגיון חולפת בראשי כשאני לוחצת על מספר הקומה, ויוצאת לאחר כמה רגעים. אני רוקעת ברגליי בכעס כשאני דופקת חזק על הדלת. הדלת נפתחת ואני מוציאה את כל הכעס שלי עליו כשאני מטיחה את ידיי על החזה הקשה שלו. "זאת אשמתך!" אני צועקת בזעם ותסכול על רון. "למה הופעת? במה זה עזר שאמרת לי את כל זה?" אני שואלת בין פרצי הבכי שלי.
הוא תופס את ידיי כשאני מניפה אותן במטרה להכות אותו שוב. "הבנת שצדקתי." הוא ספק שואל ספק עונה.
"ומה גורם לך לחשוב ככה?" אני שואלת בציניות כשאני מושכת את ידיי ממנו. הוא שולח לי מבט של 'אל תשחקי אותה'. אני מתעלמת. "בכל מקרה, באתי להגיד שלא תראה אותי יותר. גם אם תשבור את דלת הדירה, אני לא אהיה שם."
"למה את מתכוונת?" הבעתו מקדירה.
"זה לא חשוב. זה המצב. ברכותיי, הצלחת במה שזה לא יהיה וגרמת לי לחטוף סטירה מהמציאות." אני אומרת ביובש, ופונה בחזרה אל המעלית, מתעלמת מקולו של רון שקורא בשמי.
אני נכנסת לדירה. "אדם, בוא רגע." אני אומרת כשאני חולפת ליד הסלון לכיוון החדר.
המחשבה חסרת ההיגיון מקודם פשוט מסרבת לעזוב.
"מה העניין?" אדם שואל מאחוריי כשנכנס אחריי לחדר.
"איך באת לכאן?" אני שואלת כשאני ניגשת אל הארון.
"עם הרכב. למה?" אני שומעת את הבלבול בקולו כשאני מוציאה את הבגדים שלי.
אני מניחה את הבגדים שלי בזה אחר זה בערימה על המיטה. "אנחנו נוסעים הביתה." אני אומרת כשאני מתכופפת ומוציאה מתחת למיטה את המזוודה.
"מה זאת אומרת נוסעים הביתה?" הוא שואל במהירות.
"זה אומר מה שזה אומר!" אני פולטת בחוסר סבלנות.
"אנה, מה קרה?" אדם מושך מעט בזרוע שלי כשאני פותחת את המזוודה.
אני מביטה בו ונשברת תחת מבטו המודאג. "זוכר שאמרת- לא בדיוק במילים האלו, שג'ייק יתחרפן כשהוא יגלה שרון היה פה בפתח הדלת?" קולי מתחיל לרעוד. הוא מביט בי בעיניים רחבות. "אז הוא גילה. אבל הוא לא הבין בדיוק מה נאמר ו... וניסה להתנקם, אני מניחה." שבילי דמעות חדשים נוצרים על אלו שהספיקו להתייבש, שוב מטשטשים ומכתימים את עולמי.
"אנה.." אדם מביט בי באהדה ודאגה. "זאת לא סיבה לברוח. אני לא יודע מה הוא עשה ולא מתכוון להגן עליו, אבל זאת לא סיבה לעזוב פשוט את הכל." אדם מעביר את ידו בזרועי במחווה מנחמת.
"אני לא בורחת." אני מושכת באפי. "אני בסך הכל צריכה קצת זמן. אני לא יכולה להתעמת איתו. אני לא יכולה להישאר כאן ולראות אותו אחרי זה." יבבה חנוקה בורחת לה כשאני מנגבת את הדמעות בידי.
"ומה עם הדירה? מה עם העבודה שלך, והאחרים?" אדם שואל בקול מרגיע.
"אני פשוט צריכה קצת זמן לבד. בבקשה." אני מתחננת. אני לא יכולה לחשוב כמו שצריך כשרון וג'ייק נמצאים סביבי.
אדם נאנח בתבוסה ומתחיל להכניס את בגדיי למזוודה, ואני מצטרפת אליו.
"פעם שלישית גלידה." אדם אומר כשהוא עוזר לי לסגור את המזוודה המלאה.
"מה?" אני שואלת.
"זאת הפעם השלישית שאני רואה אותך בוכה בגללו. הפעם הראשונה הייתה כשנשארתי לישון פה לראשונה והוא התפרץ לחדר באמצע הלילה ואמר דברים שגרמו לי להכניס לו אגרוף לפנים. הפעם השנייה הייתה כשאני ואימא היינו פה- למרות שזאת לא הייתה לגמרי אשמתו, אבל בכית כי רצית להישאר ולהיות קרובה אליו. ועכשיו..." פניו מרצינות.
"כן. פעם שלישית גלידה, והביתה." אומרת בכאב.
אני לוקחת את התיק הקטן שלי ויוצאת מהחדר כשאדם סוחב את המזוודה שלי מאחור. "את מתכוונת לפחות להודיע לכולם?" אדם שואל כשאנחנו יוצאים מהמעלית אל הלובי.
"כן. אני אתקשר כשנהיה בבית. כרגע אני לא במצב בשביל לדבר עם מישהו." אני אומרת כשאנחנו יוצאים מהבניין, ואדם מוביל אותי אל הרכב המושאל שלו.
כשאדם לוחץ על השלט הקטן שתלוי במפתחות המכונית והיא משמיעה צפצוף של שחרור המנעולים, אני שומעת קול קורא לי מאחור. "תכניס את המזוודה מהר ובוא ניסע מפה." אני אומרת בבהלה ונכנסת במהירות למכונית וסוגרת את הדלת.
"נו כבר." אני אומרת בחוסר סבלנות ומרגישה את הפאניקה אוחזת בי כשאני רואה את ג'ייק רץ לעברנו דרך המראה. אני שומעת את תא המטען נסגר, ואדם עוקף במהירות את המכונית, נכנס ומתניע אותה.
"את בטוחה?" הוא שואל באי וודאות.
"כן. עכשיו תסגור את הדלת ותתחיל לנסוע!" אני מאיצה בו. אדם חוגר את עצמו וסוגר את הדלת.
הלב שלי דוהר ועוד רגע מתפרץ מהחזה כשאני שומעת במעומעם את קולו של ג'ייק מתחזק. אני עוצמת את עיניי כדי לעצור את הספקת הדמעות שלי כשאני שומעת את הצעקות שלו וכמה חבטות כשהוא מכה ברכב, שמתחיל לנסוע ולהתרחק.
"אני לא חושב שזה פיתרון טוב." אדם אומר כשהצעקות והחבטות נפסקו.
"זה פיתרון זמני." אני פוקחת את עיניי ומביטה דרך המראה הצדדית, רואה את דמותו של ג'ייק קטנה יותר ויותר כשאנחנו משתלבים בתנועה המהירה של הכביש.
"מה תגידי לאימא כשהיא תשאל שאלות?" אדם שואל כשאנחנו יוצאים מהעיר.
"ביקור קצר." אני עונה בקצרה ומשעינה את ראשי על החלון, מביטה בנוף המדברי והשומם.
אני צריכה קצת זמן לחשוב. אני יודעת שהמעשה הזה חסר היגיון. אני לא אמורה לברוח לעיר אחרת בגלל זה. אני לא אמורה לברוח מהחיים שתכננתי לעצמי עוד לפני שפגשתי אותו, בגללו. אבל אם אשאר, המצב עלול רק להחמיר. זאת רק נשיקה. אנחנו אפילו לא היינו זוג רשמי, אז אני לא אמורה להתנהג בצורה כזו. אבל למה? למה זה כואב כל כך, שקשה לנשום? למה זה מטלטל את כל עולמי?
למה הייתי צריכה להתאהב?
המחשבה הזאת חולפת בראשי, בדיוק כמו שהיא חלפה אחרי המקרה ההוא עם רון בגיל שבע-עשרה.
למה זה מגיע לי? זה עד כדי כך מוגזם לבקש ולרצות לאהוב מישהו שאוהב אותך בחזרה?
כנראה שבשבילי התשובה היא כן. זה דבר מוגזם בשבילי כדי לקבל. כנראה שגם לעולם לא אקבל את זה. רק חבל שהבנתי את זה בשלב כל כך מאוחר. כשאני בהריון.
אני עוצמת את עיניי ונרדמת כשאני נותנת לדמעות לזלוג שקטות על לחיי. לזלוג כנראה בפעם המאה מאז שפגשתי אותו...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
כן, זה פרק קצר. אבל זה פרק שני להיום אז אל תהרגו אותי! LOL מקווה שאהבתן ;)