מוכנה לנסות - ready to try

פרק 43

אני עומדת במטבח הגדול, ידי עוברת מעל לשיש האיטלקי הלבן כשאני מנגבת אותו בסמרטוט. קמתי מוקדם בבוקר - למרות שבקושי ישנתי, וניקיתי את כל הבלגן בעצמי. לקח לי שעות לנקות הכל אבל לפחות הצלחתי להסיח את דעתי.
עכשיו צהריים. מליסה, אימא שלה וג'ייסון עדיין לא חזרו מאתמול וג'ייק עדיין ישן על הספה בחדר המגורים.
ג'ייק... למה הוא חשב שאפגע בו?
הלב שלי כואב, אבל מעל לכל, פוחד.
פוחד לראות אותו במצב הזה. פוחד לראות אותו נפגע.
בזמן שאני מנגבת את השיש אין ספור פעמים, אני שומעת צעדים מתקרבים לכיווני.
אני מסתובבת לאחור ורואה את אימא של מליסה, עומדת ומביטה סביב בתדהמה.
"את ניקית הכל?" היא לא יכולה להסתיר את הפליאה בקולה.
"כן... מצטערת, לא יכולתי לתקן את מה שנשבר." אני מרחמת עליה, הדברים היו נראים מאוד יקרים וחשובים, כנראה לקח לה הרבה זמן לקנות ולאסוף אותם.
"על מה את מדברת?' היא מנידה בראשה, מה שגורם לשיערה החום והארוך להתנופף מעט.
"אלו הם דברים חומריים, אפשר בקלות להחליף אותם באחרים. מה שאי אפשר להחליף, הוא לב שבור ופגוע," היא אומרת בהבעה עצובה כשהיא מביטה לכיוון חדר המגורים.
אני מביטה בה מופתעת. לא ציפיתי שהיא תגיב ככה, ציפיתי שהיא נורא תכעס על הדברים שלה שנשברו וזרוקים עכשיו בפח.
"אבל מה שכן אפשר לעשות, הוא לרפא ולאחות את הפצעים." היא מסובבת בחזרה את מבטה אליי ומחייכת חיוך קטן שבקושי שמים לב אליו.
אני מאלצת את עצמי לחייך בחזרה.
"מה את עושה?" היא שואלת במהירות כשאני מתחילה לנגב שוב את השיש ומתקרבת אליי. "את לא צריכה להמשיך לנקות, עשית מעל ומעבר. ותראי את הידיים שלך, יבשות מחומרי הניקוי ומכוסות מעט בחתכים." היא אוחזת בעדינות בידיי ובוחנת אותן. "תניחי את הסמרטוט, אני כבר חוזרת." היא משחררת את ידיי ויוצאת במהירות מהמטבח לפני שאני מספיקה לענות וחוזרת עם ערכת עזרה ראשונה קטנה בידיה.
היא מניחה את הערכה על השיש, פותחת אותה ומוציאה מתוכה חומר חיטוי, טובלת מעט צמר גפן ומעבירה בעדינות על החתכים בידיי.
"זה כואב?" היא שואלת עם מבט מודאג בפניה.
"לא, זה בסדר." אני מרגיעה אותה.
"זהו, סיימתי." היא אומרת אחרי שסיימה עם החיטוי וחבשה את האצבע שלי בפלסטר.
"תודה," אני מביטה בידיי וחוזרת להביט בה, "לא היית צריכה, באמת."
"שטויות. זה המינימום שאני יכולה לעשות אחרי כל העזרה שלך," היא מחייכת מעט.
"עזרה?" משום מה, לא נראה לי שהיא מתכוונת רק לניקיון.
"ג'ייק," היא אומרת כשהיא מסתובבת ומכניסה את הדברים לערכה. "זה נראה שהצלחת להרגיע אותו מעט. בזמן האחרון הוא לא ישן הרבה והיה עצבני כל הזמן. אני מניחה שזה בגלל שג'ייסון רוצה שהיא תבוא לבקר..."
"היא?" אני שואלת בחוסר הבנה.
"אימא שלו," היא מפנה אליי מבט מהיר וחוזרת לסגור את הערכה. "ג'ייסון רוצה שהיא תבוא לסוף שבוע אחד ותהיה עם הבן שלה, אבל ג'ייק מסרב בתוקף להצעה. אני חושבת שכואב לו שאימא שלו צריכה להיות עם האדם שאהבה - או עדיין אוהבת, ולהעמיד פנים שהכל בסדר. אני יכולה להבין אותו, זה לא משהו שהייתי מייחלת לעצמי. הוא כל כך מרוחק ולא מדבר עליה בכלל, וזה נורא מצער אותי. אני לא רוצה להחליף את מקומה בחייו של ג'ייק, אבל אני מקווה להפוך למישהי חשובה בחייו. מישהי שהוא יכול לסמוך עליה." היא נאבקת לשלוט ברעידות שבקולה ומנגבת עם האצבע שלה דמעה מזווית עיניה.
אני כל כך מרחמת עליה, היא בהחלט אדם טוב ורוצה לטובתו של ג'ייק, אבל נראה שהוא לא רואה זאת.
"אני מצטערת, באתי כדי לראות שאתם בסדר, והנה אני, שופכת הכל ובוכה לפנייך." היא מצחקקת מעט כשהיא מביטה בי עם עיניי שקד דומעות שכל כך זהות לשל מליסה.
אני מנידה בראשי, "זה בסדר, הבחור הזה יודע איך לגרום לנשים לבכות." אני גם מצחקקת מעט בניסיון לעודד אותה, ואני חושבת שאני מצליחה כשאני רואה שחיוכה מתרחב והצחוק שלה מתגבר.
אני רוצה לשאול אותה אם היא יודעת משהו על העבר של ג'ייק אבל אני לא רוצה לדכא אותה שוב אחרי שהיא התעודדה. וחוץ מזה, כבר התנצלתי על זה בפני ג'ייק והחלטתי לחכות עד שהוא יהיה מוכן לספר.
אם הוא בכלל יהיה מוכן לספר...
"אממ, גברת..." אני אומרת במבוכה.
היא מביטה בי לכמה רגעים מחייכת ואומרת, "את יכולה לקרוא לי מרינה."
"מרינה, איפה מליסה?" אני שואלת.
"היא עם ג'ייסון וחבר קרוב שלו ביחד עם אשתו."
חבר קרוב ואשתו?
"היא עם דן וקרן?" אני שואלת, ורואה את מרינה מביטה בי מעט מופתעת.
"את מכירה אותם?" היא שואלת, ואני מהנהנת.
אני רואה שהיא מביטה בי בבלבול.
"אני הולכת לעבוד אצלם," אני אומרת במבוכה קלה.
"הו," עיניה מתרחבות מעט, "אני מבינה. בהצלחה, את תהני בחברתם, הם אנשים טובים. וגם המשכורת." היא מצחקקת.
"אני מקווה, לפחות ככה לא יהיו לי בעיות עם שכר הדירה." אני מצחקקת בחזרה.
"אל תדאגי בקשר לזה, אני תמיד יכולה לבוא אלייך. אחרי הכל, אני יודעת איפה את גרה." היא קורצת וממשיכה לצחוק.
אני באמת אוהבת אותה, היא מאוד נחמדה ויש לה חוש הומור. חיבבתי אותה עוד כשחתמתי איתה על החוזה אבל עכשיו למדתי להכיר אותה מעט יותר.
כשאנחנו ממשיכות לצחוק ולדבר בזווית העין אני קולטת משהו זז. אני מסובבת מעט את מבטי ורואה את ג'ייק מסתתר מאחורי הקיר.
הוא עומד עם הגב לקיר ואני רואה רק חלק מגופו מבצבץ.
למה הוא פשוט עומד שם?
"מה קרה?" מרינה שואלת ומפנה את מבטה אל המקום שאני מביטה בו.
"ג'ייק? למה אתה עומד שם?" היא שואלת כשהיא הבחינה בו.
ג'ייק משתהה לרגע ומסתובב להביט בנו.
הוא מעביר את ידו בעצבנות בשיערו ומתקרב בצעדים מהססים.
"אני... אממ... לא רציתי להפריע לשיחה שלכן." הוא אומר כשהוא נעמד לצידי.
מרינה מביטה בו מופתעת לרגע, "זה בסדר, לא היה משהו שיכולת להפריע בו. דרך אגב, איך היד שלך?"
"היד?" ג'ייק מקמט את המצח.
"היא נפצעה בזמן ששברת את כל הדברים אתמול, לא?" היא אומרת בטון רך, לא מאשים.
"אה, אממ... לא, זה בסדר." הוא אומר כשהוא מתקרב עוד יותר אליי. כאילו שהוא מחפש בי מחסה.
"אני מבינה. טוב, אם משהו אתה יודע איפה הערכה תמיד נמצאת, נכון?" היא שואלת וג'ייק מהנהן.
"אם אתה כבר ער, רציתי לשאול אם תרצו... להצטרף אלינו לארוחת צהריים?" היא שואלת מעט לחוצה.
"לא." ג'ייק עונה בקרירות לפני שאני מספיקה לענות, ומכה אותו בכתף כשאני רואה את ההבעה העצובה של מרינה.
"זאת אומרת, לא, תודה." הוא אומר בקול רך יותר.
הוא שולח לי מבט מהיר כשהוא מעביר שוב את ידו בשיערו ונע במקום בעצבנות.
שיט, לרגע שכחתי ממה שקרה אתמול ו... הכיתי אותו עכשיו!
אני מרגישה דקירה בחזה. אני לא רוצה שהוא יתפרק שוב כמו אתמול.
כרגע, אני רוצה להכות את עצמי. חזק.
"בסדר, אני אודיע לג'ייסון שאתם לא באים." מרינה אומרת מעט מאוכזבת.
היא לוקחת את הערכה, יוצאת מהמטבח וחוזרת אחרי כמה רגעים.
"אני הולכת, אם תצטרכו משהו, ג'ייק יש לך את המספר שלי." היא אומרת ושולחת אלינו חיוך לפני שהיא יוצאת מהמטבח ועוזבת את הבית.
"למה סירבת?" אני שואלת את ג'ייק ומסתובבת להביט בו.
ידו עדיין בשיערו, מושכת מעט את השורשים ויורדת באיטיות, משמיעה צליל כשהיא מתנגשת בגופו.
"אני לא... לא רציתי להיות איתם אחרי אתמול." הוא משפיל מעט את מבטו.
"דרך אגב, מה זה היה אתמול ה..." אני אומרת בהיסוס ולא מצליחה לסיים את המשפט.
ג'ייק מרים את מבטו בחזרה אליי, הבעתו לא ניתנת לפיענוח כשהוא מתקרב אליי ומשלב את זרועותיו סביב כתפיי ומביט למטה אליי.
"את רוצה לדעת?" הוא מקרב את שפתיו לאוזן שלי, ואני מרגישה את האוזן שלי מתחממת מהנשימה שלו.
"אם לא הייתי רוצה, אז לא הייתי שואלת." אני מנסה להתגבר על פעימות ליבי שפועמות באוזניי ומקשות עליי להתרכז.
"אבל לא סיימת את השאלה שלך," הוא נושך בעדינות את תנוך האוזן שלי.
"אתה יודע מה התכוונתי לשאול." אני אומרת חסרת נשימה כשהוא מעביר את לשונו במורד הצוואר שלי.
"הממ," הוא מהמהם בשקע צווארי לפני שהוא נושך קלות בשיניו.
אני אוחזת בצידי גופו ומאגרפת את ידיי בחולצתו, מטה את ראשי לאחור ופולטת אנחה.
"חבל," הוא אומר כשהוא מנשק את הצוואר שלי כל הדרך למעלה ומביט אל תוך עיניי.
"אני לא מתכוון לספר לך." הוא מחייך חיוך ערמומי.
"עוד פעם אתה והשטויות שלך?" אני מזעיפה פנים.
"את אוהבת את השטויות שלי." הוא מרים גבה שובבה ומצחקק.
"דה ז'ה וו." אני ממלמלת.
"דה ז'ה מי?" (ג'ייק שואל באנגלית, וזה נשמע כמו הו*)
"וו, לא הו." אני מתקנת.
"שיהיה," הוא מושך כתף ומצמיד נשיקה מהירה על שפתיי.
הוא צוחק כשהוא קולט את ההבעה המופתעת שלי ומנשק אותי שוב, בנשיקות קטנות עדינות ומהירות.
"די כבר," אני אומרת מבעד למתקפה שלו עליי ומנסה להישמע כועסת, אבל נכשלת ומצחקקת.
ג'ייק צוחק ביחד איתי בין הנשיקות ומצמיד אותי יותר קרוב אליו.
הוא מפסיק עם מתקפת החיבה שלו, "כמו שאמרתי, את אוהבת את השטויות שלי." הוא זוקר גבה ומחייך חיוך שובב.
אני מנידה בראשי ומצחקקת, שוב.