מוכנה לנסות - ready to try

פרק 58

נקודת המבט של אנה

"למה סיפרת לה?!" אני צועקת על רון שעומד באמצע הלילה אצלי בדירה עם אימא שלי ואדם.
"תהיי בשקט. כרגע אין לך זכות לכעוס!" אימא שלי צועקת עליי. אני מתעלמת ממנה.
"אמרתי שאני מצטער." רון אומר בקול כל כך רגוע, שזה מרתיח אותי.
"חשבתי שהתכוונת לדברים שאמרת. לא חשבתי שהתכוונת לכך שתתקשר לאימא שלי ותספר לה! וחוץ מזה, מאיפה לעזאזל השגת את המספר?!"
"את יודעת, זאת לא בעיה כשמספר הטלפון שלך לא השתנה מאז. ועשיתי את זה, כי אני דואג לך."
"דואג לי? חשבתי שכבר דיברנו על זה!" אני צועקת כל כך חזק, שמיתריי הקול שלי עוד רגע מתפוצצים.
"זה מספיק. תירגעו בבקשה. אתם תטרידו את השכנים." מליסה מניחה את ידה על כתפי.
"את... אני לא מאמינה. איך... איך יכולת, אנה?" אימא שלי אומרת בחוסר אמון ומנידה בראשה. "תתקשרי אליו. עכשיו." היא פוקדת ומתקרבת אל הספה, כמעט מועדת ומנסה לייצב את עצמה.
"אימא, את בסדר?" אדם שואל כשהוא עוזר לה להתיישב.
"אני לא מתכוונת להתקשר לאף אחד באמצע הלילה." אני אומרת במהירות.
"אנה, זה לא משחק. תעשי את מה שהיא אומרת!" אדם צועק עליי.
אימא שלי ואדם מביטים בי בחוסר אמון. המבטים הנוקבים שלהם מעבירים בי רעד.
"עכשיו!" אימא שלי צועקת כל כך חזק, שאני לא יכולה לעצור את הדמעות.
אני מתעלמת מהמבטים ההמומים של ליזי, רות ומליסה, ומפנה מבט מלא שנאה לרון. "אני שונאת אותך." אני מסננת בין שיניי, והולכת לחדר להתקשר אליו. לג'ייק.
***
נקודת המבט של ג'ייק

"אתה מוכן לתת גז?" אני אומר בחוסר סבלנות מהמושב האחורי.
"ג'ייק, אני מבינה שאתה נסער, אבל אבא שלך לא יכול לעבור את המהירות המותרת, במיוחד כשהוא נוסע בסדקים האלה שאנשים מכנים אותם כבישים." מרינה מנסה להרגיע אותי, אבל אני יכול לשמוע שהיא גם מאבדת את הסבלנות.
"אנחנו כמעט שם." הזקן אומר ושולח לי מבט מהיר דרך המראה.
אני מצקצק בלשון ונשען לאחור במושב המרופד. אני מקווה שזה לא משהו רציני. היא נשמעה כל כך נסערת... הלב שלי דופק על מאתיים כשאני חושב שאני יודע את הסיבה.
היא...
לעזאזל, זה לא משנה אם היא כן. הבטחתי לעצמי שאהיה אבא טוב יותר משזכיתי שיהיה לי. למרות שאני מבין הכל עכשיו, זה לא משנה את העובדה שגדלתי כמעט חצי מחיי ללא אבא. אני לא מתכוון לעבור על אותן הטעויות שוב.
"הגענו." קולו של הזקן מוציא אותי ממחשובתיי כשהוא חונה לפני הבניין. "לפני שאתה יוצא. אתה מוכן לספר לי למה נסענו לדירה של מרינה באמצע הלילה?"
"מצטער. אחר כך." אני אומר במהירות ויוצא מהמכונית.
"ג'ייק, חכה. אמרתי שאנחנו באים איתך." מרינה אומרת כשהם נכנסים אחריי לבניין.
אני לוחץ על כפתור המעלית, ובועט בדלתות כשהמעלית המזורגגת יורד לאט.
אני מתעלם מהזקן שאומר לי להירגע ונכנס במהירות כשהדלתות נפתחות.
"קרה משהו למליסה?" הזקן שואל כשהמעלית מתחילה לעלות.
"לעזאזל, כמה שאלות." אני גונח בעצבים.
"אני בסך הכל דואג." אני רואה את הדאגה משתקפת בעיניו הירוקות, שאני די שמח שירשתי ממנו. זה עדיף על פני העיניים בצבע חום-חרא שיש לזקנה המכשפה. כרגע, אני מודה לאל שיצאתי דומה לזקן ולא לה.
"אני יודע," אני ממלמל, ויוצא מהמעלית לפני שהוא מספיק להגיב.
כשאנחנו נעמדים לפני דלת הדירה, קולות רמים מסתננים דרכה. צעקות.
מבלי לחשוב, אני פותח את הדלת בתנופה ונכנס לדירה.
אני עוצר באחת, רואה את ליזי ורות בפתח המסדרון מביטות בהלם אל מקור הצעקות. אני מפנה באיטיות את מבטי מהן, ורואה את מליסה אוחזת מעט בזרוע של אנה, שבוכה וצועקת על... רון.
אני מרגיש את הדחף לזנק עליו ולפוצץ לו את הפנים, אבל הוא נעצר כשאני שומע קול של אישה. "זה מספיק, אנה! רון עשה בשכל שסיפר לי. תגידי לי, אם הוא לא היה אומר לי, הייתי בכלל מגלה?"
אני מזהה את הקול הזה. זה הקול של... אימא שלה. למה שאימא תהיה כאן באמצע הלילה?
"לא! ברור שלא. הייתי מספרת לך אחרי שהייתי מעכלת בעצמי. בחיים לא הייתי מסתירה ממך משהו כזה. איך את בכלל יכולה לחשוב ככה?" היא מייבבת.
לראות את העצב בפנייה, ואת הדמעות שמכתימות את לחייה גורם ללב שלי להתכווץ.
"מה קורה כאן?" הזקן שואל מאחוריי.
לעזאזל איתך זקן. תפסיק כבר עם השאלות.
כולם מפנים את מבטם אלינו. אבל עייני נעוצות על אנה. היא מביטה בי בעיינים רחבות אבל אני רואה את ההקלה בהן. עם זאת, אני רואה גם את הפחד בהן.
בדיוק כשאני לוקח כמה צעדים לעברה, קולה החד של אימה עוצר אותי. "אתה... אתה האחד שהכניס אותה לזה!"
עכשיו אני עומד בזווית שאני רואה אותה יושבת על הספה, ואחיה של אנה עומד מאחור.
אימא שלה, אח שלה והחלאה...
מה, זה סוג של פגישת מחזור או משהו?
שיט, זה לא הזמן לבדיחות ציניות.
"זאת אשמתך!" היא קמה מספה וניגשת אליי. אני רואה אותה מביטה בי בשנאה, אבל מעל לכל, בפחד.
"על מה את מדברת? מה קורה כאן?" הזקן מניח את ידו על כתפי ונעמד לצידי.
עד כמה שהשאלות הרבות שלו מעלות לי את הסעיף, אני מרגיש רגוע באופן די מוזר כשהוא נוגע בי במחווה כמעט... מגוננת.
"ומי אתה? טוב, כשאני מסתכלת עליך, זה לא קשה לנחש. אתה רוצה לדעת מה קורה כאן? מה שקורה כאן זה שהילד שלך הכניס את הילדה שלי להריון!"
הלב שלי פאקינג על אלפיים עכשיו כשאני שומע את זה.
היא באמת...
"זאת אשמתך!" האישה הזאת מרימה את ידה וסוטרת לי חזק על הלחי.
"אימא!" אני שומע את אנה צועקת. היא ניגשת אליה ומנסה להרחיק אותה ממני.
הסטירה הזאת כל כך כואבת, שאני מרגיש את הבערה על הלחי שלי כשאני מניח עליה את ידי ומעוות את פניי בכאב. הסטירה הזאת, מעלה הרבה דברים כואבים. לא רק את הכאב הפיזי, אלא גם את הכאב הרגשי. את הזכרונות החשוכים והכואבים של חיי.
למה כל אישה בחיים הארורים שלי תמיד מכה אותי?
אני נשבע שאם היא לא הייתה אישה, הייתי מכסח לה את הצורה.
הזקן מוריד את ידו ממני ונסוג מעט לאחור.
"הוא מה?" הוא בקושי לוחש כשהוא מביט בי בהלם. "אתה מה?!" עכשיו הוא צועק.
אני נשבע שאני מרגיש את הכעס מתפרץ ממנו. אני צוחק בתוכי.
עכשיו הוא ללא ספק לא ירצה אותי איתו.
"ג'ייסון," מרינה מנסה להרגיע אותו, אבל הוא מפנה את הכעס שלו עליה.
"את ידעת מזה?!"
מרינה נרתעת מעט אך נשארת לעמוד במקומה. "כן... בערך. אבל זה לא קשור עכשיו אליי. זה קשור בג'ייק. אני מבינה שאתה כועס, אבל זה לא יפתור כלום. מה שנעשה נעשה. אתה צריך להיות לצידו עכשיו. הוא צריך שתהיה לצידו."
"כועס? אני לא בטוח שאני כועס. אני..." הוא מכסה את עיניו בידיו ומניד בראשו.
כרטיס הטיסה שלי ללונדון כבר בדרך...
"זה מספיק. אל תאשימו אותו. אני אשמה לא פחות ממנו!" אנה נעמדת לפניי ולפני אימא שלה.
"כן. גם את אשמה." אחיה מסנן בסלידה.
אני מפנה אליו מבט רצחני. אח שלה או לא אח שלה... אני עוד אשבור לו את כל השיניים בפה.
בזווית העין אני רואה את ליזי ורות נכנסות בשקט לחדר שלהן. הן באמת לא רוצות להיות עדות לכל זה. מרינה מתקרבת למליסה ומובילה גם אותה לחדרה.
"אני לא יכולה להאמין." אימא שלה נאנחת וחוזרת להתיישב בספה אחרי שכמעט התמוטטה. "איך יכולת להיות כזאת חסרת אחריות? חינכתי אותך ליותר טוב." קולה רועד כשהיא קוברת את פניה בידיה.
אנה מנגבת את הדמעות ומתיישבת בספה שליד. "אני יודעת. הייתי זהירה. לקחתי גלולות אבל הן נגמרו ושכחתי." היא מרכינה את ראשה ומשעינה אותו על ידיה. "אבל..."
"אבל את יודעת שאם היית בימים הראשונים להריון, לא היו מגלים את זה עדיין. את גם יודעת שלא כל אמצעי המניעה עובדים במאה אחוז. את ידעת את זה, ובכל זאת הכנסת את עצמך לזה." אימא שלה מנידה בראשה ומרימה אליה מבט, מביטה בה בעיניים דומעות.
"כן..." קולה בקושי נשמע.
טוב, זה לא סוד שלא כל אמצעי המניעה עובדים במאה אחוז, אז למה לעזאזל יש אותם?
רגע...
"מתי הייתה הפעם לפני האחרונה שלכם?" אימא שלה שואלת אותה.
אנה מרימה את ראשה, אני יכול לראות שהיא נבוכה, אבל היא בכל זאת מנסה לחשב.
"לפני קצת יותר משלושה שבועות." אני פולט.
אנה מביטה בי המומה. כנראה לא חשבה שאזכור. אבל אני כן. אני זוכר כל פרט ופרט. הדרך שהתפתלה תחתיי, הדרך שבה גנחה ואמרה את שמי, ואת הדרך שבה התפרקה.
אני זוכר הכל. כאילו שזה היה אתמול.
"אלוהים," אימא שלה מתנשפת. "את בהריון כבר קרוב לחודש."
חודש...
אני נשבע שאני כבר לא יודע מה להרגיש.
התרגשות... שמחה... אהבה... פחד...
שמישהו יגיד לי.
"זה עדיין לא מאוחר," הקול של החלאה חורך לי את האוזניים. "היא עדיין יכולה לעשות הפלה."
כולם משתתקים. לא שהיה מישהו אחר שדיבר כמעט חוץ מאנה ואימא שלה.
אני מרגיש את הדם שלי מבעבע ואת הזעם משתלט על כל עצב בגופי. "מה אמרת?!" אני שואג כמו איזה פאקינג אריה, ומביט בו במבט רצחני. הזעם משתלט עליי ואני רואה הכל באדום עז. אני פאקינג שור עצבני עכשיו.
אני שומע שקוראים בשמי, ומרגיש זוגות ידיים עליי כשאני מנחית לחלאה אגרוף ומטיח אותו על הרצפה וגוהר מעליו. "עוד פעם אחת תגיד את זה, אני הולך לתלוש לך את הלסת עד שתהפוך לדמות מסרט הטינה!" אני נוהם ומנחית לו אגרוף נוסף בפנים. דם נוזל לו מהאף שפוצצתי לו ומהשפה.
הוא מרים מעט את ראשו ויורק דם על הרצפה. "אתה בן זונה אנוכי שחושב רק על עצמך. למה אתה לא יכול לחשוב על המצב שאתם נמצאים בו?" הוא מעוות את פניו בכאב.
בדיוק לפני שאני מספיק להכות אותו שוב ולשבור לו את הלסת המזדיינת שלו, זוגות הידיים מצליחות למשוך אותי ממנו.
"עד כמה שרציתי לעשות את זה בעצמי, זה לא יפתור כלום." אח של אנה מסנן בין שיניו ואוחז לי בזרוע אחת.
"ג'ייק, זה מספיק!" הזקן נוהם ואוחז בזרוע השנייה שלי.
"אין פאקינג מצב!" אני נאבק להשתחרר מהם כמו נמר שנאבק להשתחרר מכלוב. "היא לא תעשה הפלה!" אני צורח, מרגיש את פניי מאדימות.
זה נכון שאני מת מפחד ושאני לא מוכן, אבל אין מצב שאני נותן לה לעשות הפלה.
אם צריך, אני אכריח את עצמי להיות מוכן!
אני ממשיך להיאבק להשתחרר, אבל עוצר כשאני שומע קול חד. "זה מספיק!" האימא שוב נעמדת על רגליה.
אני מסתובב להביט באנה ורואה שהיא בוכה.
החלאה יורק שוב פעם דם ומנגב את הפה לפני שקם מהרצפה.
"רון..." האימא מעסה את עיניה בידה ונאנחת. "הפלה לא באה בחשבון, אז אני מבקשת ממך לא להגיד את זה שוב." היא נועצת בו מבט רציני. "לא הפלה, ולא אימוץ. אני אפילו לא מוכנה לשמוע את המילים האלו."
"אני מסכים," הזקן מפתיע אותי כשהוא מתחיל לדבר. "אני בעצמי הפכתי לאבא בגיל צעיר ולא התחרטתי על כך. לא שאני יכול להגיד שהייתי בדיוק אחד כזה, אבל מעולם לא הפסקתי לנסות להיות אחד כזה. יש הרבה דרכים לפתור את זה מבלי לעשות זאת."
אני מסובב את ראשי להביט בו. מעולם לא ידעתי שהוא חושב כך.
לא מתחרט, הא?
כל כך הרבה שנים רציתי לשמוע את זה ממנו.
"זה נכון. ואחת הדרכים לפתור את זה, זה שאת תחזרי לגור איתי." האימא אומרת כשהיא מסתובבת להביט באנה.
מה?
"מה?!" אני נוהם.
היא מסתובבת ונועצת בי מבט. "אין לכם את האפשרות לגדל ילד לבד. היא הולכת לחזור לגור איתי ואני אעזור לה לגדל את הילד. ולהמשיך לגדל אותה." היא מסננת אליי.
"לא." אנה מרימה את קולה ונעמדת לידה. "עברתי לכאן כדי להיות עצמאית. כדי לחיות את החיים שלי. אני לא חוזרת."
"אנה, מעולם לא הרמתי עלייך יד אז אל תגרמי לי עכשיו. ואיזה עצמאות? איזה חיים? איך את יכולה להגיד את זה כשאת לא היית אחראית למעשייך?!" אנה מתכווצת כשאימא שלה צועקת.
"לא. היא לא הולכת לשום מקום!" אני צועק ונאבק שוב להשתחרר. הפעם אני מצליח, אבל הזקן מושך בחולצה שלי ומהדק סביבי את אחיזתו. "תשחרר אותי! היא לא הולכת!" אני ממש מתפרע תחת אחיזתו. אני מרגיש את נשימותיי מאיצות ואת עיניי מתחילות לדמוע כשאני ממשיך לנסות להשתחרר כמו משוגע.
הם מתכוונים לקחת אותה, ואת הילד שלי ממני. אין פאקינג מצב שאני נותן לזה לקרות!