מוכנה לנסות - ready to try

פרק 96

כפי שמתן לב לא עלה אתמול פרק וזה התעכב מעט, אבל זה רק בגלל שהוא היה בשלבי כתיבה, אממ... חושניים ;)
קריאה מהנה!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"שנזוז?" אני שואלת את ג'ייק כשסיימנו לאכול, והוא, כמובן, שילם את החשבון כפי שאמר.
"כן," הוא אומר בזמן שהוא מקליד משהו בפלאפון החדש שלו, שקנה קצת אחרי שחזר מלונדון.
"למי כתבת?" אני שואלת מבלי לשים לב, כשהוא כבר הכניס אותו לכיס מכנסיו.
"למרינה. היא שאלה מתי אני חוזר לבית. כתבתי שבקרוב."
"דרך אגב, היא ואבא שלך יודעים שאתה כאן?"
ג'ייק מרים את עיניו אליי, ומנסה להסתיר חיוך שמתגנב. "כן." עכשיו הוא מזדעף מעט. "ואל תתנהגי אליי כמו לילד קטן."
אני נוחרת בצחוק. "אתה ממש לא מתנהג כמו ילד קטן."
"ומה גרם לך להבין את זה?" הוא שואל בשעשוע וזוקר גבה שובבה.
"חמאת הבוטנים?" אני עונה בשאלה ומצחקקת, וג'ייק מגחך.
אני מסדרת את השמלה כשאנחנו קמים מהכיסאות ומניחה את רצועת התיק על כתפי.
"אני חייב לציין שאני ממש אוהב את השמלה הזאת," ג'ייק כמעט מגרגר כשהוא הולך לצידי ובוחן את השמלה הכחולה שמגיעה קצת אחרי ירכיי. היא לא קצרה מדי ולא ארוכה מדי. היא גם לא צמודה מדי אבל מחבקת אותי טוב מאוד כשהיא מדגישה את הקימורים הנכונים.
"תירגע," אני כמעט מתנשפת כשאני מרגישה את עיניו עוד רגע מפשיטות אותי באמצע שדרת החנויות.
"לא יכול. אני מרגיש כמו מטען חשמלי. לא עשינו כלום כבר כמעט חמישה ימים. אני מרגיש שעוד רגע אני מתפוצץ רק מלראות אותך בשמלה הזאת," עיניו ננעלות בשלי, ואני יכולה להישבע שאני באמת מרגישה את הזרם החשמלי שעובר בי ממבטו.
"מסכן קטן שכמוך," אני מגחכת מעט ומחניקה את הצחוק כשהוא שולח לי מבט מזהיר.
"יש משהו שלא הבנתי אצל הרופא שלך."
"הממ?" אני מביטה בו בשאלה כשאנחנו ממשיכים ללכת.
"מה זה ווסת?"
אני מטה את ראשי לאחור ומתפרצת בצחוק.
"מה מצחיק?" ג'ייק רוטן.
אני מורידה את ראשי ומביטה בו בעיניים רחבות. "אתה לא יודע?" אני פולטת בהלם.
"זה לא שאני לא יודע. טוב, אני לא, אבל זה בגלל שאני לא יודע מה הפירוש."
"מחזור," אני אומרת באנגלית כשהבנתי למה התכוון, ומרגישה מבוכה קלה מתפשטת בפניי.
"היה לך מחזור לא סדיר?" הוא שואל בהלם לא פחות ממני.
"תנמיך את הקול שלך." אני לוחשת בקול כשאנחנו חולפים ליד אנשים.
"ממתי?" הוא שואל בלחש.
"מגיל חמש-עשרה."
"למה?"
"מאיפה אני יודעת. תשאל את החצוצרות שלי." אני מגלגלת את עיניי.
"טוב, זה לא שיש טעם לדאוג לזה עכשיו." הוא אומר בחיוך בעל גומות. אני מחייכת בחזרה.
שנינו מפנים מבטים קדימה כשאנחנו שומעים קול קורא בשמי. אני רואה את סופי מנופפת לי בידה כשהיא עושה את דרכה החוצה מאחת מחנויות הבגדים ומתקרבת אלינו.
"מה קורה, אחות? איך היה?" היא שואלת בקול נרגש.
"איך היה מה?" ג'ייק מכווץ גבות.
"הבדיקה, אלא מה." היא שבה להביט בי. "קדימה, ספרי. זה בן או בת?"
"עדיין אי אפשר לדעת." אני מצחקקת כשהיא מנערת אותי בכתפיי.
היא שומטת את ידיה ממני. "אוף, באסה." היא רוטנת ומכווצת שפתיים. "מה אתה רואה שם?" סופי שואלת את ג'ייק וסורקת בבלבול את האזור.
אני מביטה אליו ורואה את עיניו מצטמצמות ואת הלסת שלו מתהדקת, ופונה להביט אל הכיוון שהוא מביט בו.
"למה היא צריכה להופיע פה דווקא עכשיו? רק לראות אותה גורם לי להרגשה רעה והורס לי את מצב הרוח. כלבה." סופי מסננת כשאנחנו רואים את ליאה מסתובבת עם ידידים.
ליאה מבחינה בשלושתינו, ומסיטה את עיניה במהירות כשהן, ככל הנראה, קלטו את ג'ייק.
היא מעט רחוקה אבל אני עדיין יכולה לראות שהיא מגניבה מבטים נבוכים, לג'ייק.
"הבת ז- גם את ראית את זה, אנה," סופי פולטת בהלם ובכעס.
"מה אמרת לה פעם קודמת?" אני שואלת כשאני שבה להביט בג'ייק.
זה נכון שמה שהיא עשתה אמור לגרום לה להתבייש ולהתחרט, ואפילו לפחד אחרי מה שג'ייק ואדם עשו, אבל המבטים הנבוכים שהיא הגניבה, גורמים לי להרגיש שזה לא המצב.
"אמרתי לה שאני אזיין לה את הצורה אם אראה אותה שוב," ג'ייק אומר ביובש.
אני וסופי מביטות בו המומות.
"אמרת מה?" סופי שואלת בקול צווחני.
"למה שתגיד דבר כזה?" אני שואלת במהירות.
"כי הייתי כל כך עצבני שלא בדיוק חשבתי על מה שאני אומר." ג'ייק אומר כשהוא סוף סוף מנתק את עיניו מליאה ומביט בי. גם עכשיו הוא עצבני. ללא ספק, כשעיניו מתכהות בכעס.
"אבל נראה לי שהיא לא הבינה את המסר שלך כמו שרצית. איזו כלבה מטומטמת." סופי מסננת כשהיא שבה להביט בליאה. "ופרוצה בנוסף לזה." היא מוסיפה כשאחד ה'ידידים' של ליאה כורך את זורעו סביב מותניה ומושך אותה אליו והיא מצחקקת כשהוא קובר את פניו בשיערה בזמן שהיא שולחת אלינו מבטים.
"בואו נלך," אני חושקת את שיניי.
אם לא נתרחק מכאן אני... אני מה? אין לי אפילו את האומץ להתעמת איתה. וגם כשהיה לי- אם אפשר לקרוא לזה אומץ, ביום ההוא בסופר, זה הביא לתוצאות רעות.