מוכנה לנסות - ready to try

פרק 55

"העילפון היה כנראה כתוצאה מהתייבשות. את צריכה לשתות הרבה במזג האוויר החם הזה." האחות אומרת בזמן שהיא מסדרת את מחט העירוי בזרוע שלי. אני מתכווצת מעט. זה לא כואב, אבל זה בהחלט לא נוח. התחושה הזאת של חפץ זר בתוכי.
"אז היא תהיה בסדר," רון נאנח בהקלה.
"כן. זה לא משהו רציני, אבל לקחנו לך דם לבדיקות כלליות לכל מקרה. את יודעת, אמצעי זהירות." האחות שולחת לי חיוך מהיר.
לעזאזל, למה כולם אומרים דברים כאלה.
תוצאה חיובית... אמצעי זהירות... אני יכולה להישבע כאילו הם עושים דווקא.
"טוב, את יכולה להישאר כאן עד שיבואו להגיד לך את התוצאות של הבדיקות." היא אומרת, ואני מהנהנת לפני שהיא פונה לצאת.
רון מתיישב לידי על מיטת בית החולים.
"מה?" אני שואלת כשהוא נועץ בי מבט רציני.
מבטו מתרכך מעט והוא נאנח. "את לא יכולה לשמור על עצמך כמו שצריך?" הוא עוצם עיניים כשהוא מעביר את ידו בשיערו השחור והשטני.
"אני שומרת על עצמי בסדר גמור. בסך הכל לא שתיתי הרבה. ולא היית צריך להביא אותי לבית החולים. התעלפתי לכמה שניות, יכולת להחזיר אותי לדירה, הייתי שותה קצת והולכת לישון." אני נאנחת בעייפות. עכשיו אני צריכה לחכות בחדר הלבן והמדכא הזה עד שיגידו לי שהכל תקין ושאין שום בעיות. אז למה אני צריכה לחכות כאן? אנחנו כאן כבר שעות. הייתי כבר יכולה לישון במיטה שלי.
"אנה, זה לא נושא שאפשר להתעלם ממנו. גם אם זאת רק התייבשות, את צריכה לקבל את הטיפול המתאים. כוס מים לא הייתה פותרת את זה." הוא נאנח בעייפות ומשפשף מעט את עיניו.
"אתה כנראה צודק. מצטערת. ותודה לך שחיכית איתי כאן כל הזמן הזה." הוא כנראה מאוד עייף. אנחנו כאן קרוב לארבע שעות רק כדי שיגידו לי שהכל בסדר.
"זה בסדר." הוא מחייך אליי חיוך עייף אבל מושלם.
דלת החדר נפתחת ואני רואה רופא נכנס, מתבונן בלוח הקטן שמחזיק בידו. הוא מדפדף בדפים שעל הלוח ומשרבט כמה דברים בעט, לפני שהוא מתקרב יותר ונעמד לפניי ולפני רון.
"מצטער על ההמתנה. היו לנו מטופלים רבים." הוא מחייך בהתנצלות.
"זה בסדר." אני אומרת.
"טוב, הבדיקות הכלליות יצאו תקינות. אין שום דבר חריג." הוא אומר כשהוא מדפדף שוב בדפים. כבר ידעתי את זה.
"אבל..." הוא מהרהר בקול כשמבטו ננעל על דף מסויים. הוא מרים את מבטו בחזרה אליי, מבט רציני על פניו. עכשיו אני מתחילה להילחץ.
אל תגידו לי שיש משהו לא תקין.
"משהו לא בסדר? גיליתם משהו לא טוב?" רון מקמט את המצח בדאגה.
"אני לא הייתי קורא לזה 'לא טוב' אבל זה בהחלט משהו רציני. חוץ מהבדיקות הכלליות, לקחנו לך דם לבדיקות נוספות. ובאחת מהן מצאנו HCG." הרופא אומר.
הלב שלי מאיים להתפוצץ בחזה, ואני מרגישה איך הכל הולך ומתפרק סביבי.
לא, לא לא. זה לא קורה לי!
"מה זה אומר?" רון שואל.
אלוהים, שמישהו יעזור לי!
"זה הוא הורמון שנוצר רק בזמן מסויים." הרופא אומר לרון ואז פונה אליי. אני כבר יודעת מה הוא הולך להגיד. "מזל טוב, את בהריון." הוא מברך אותי.
הרופא הזה כנראה לא יודע מה הולך בתוכי עכשיו. אני בעצמי לא בטוחה מה הולך בתוכי. הרבה רגשות ופחדים כרגע מציפים אותי, מאיימים לקרוע אותי לגזרים. לשבור אותי לאלפיי חתיכות.
איך אני יוצאת מזה?
"היא מה?" רון כמעט צועק ונעמד על רגליו במהירות.
"אני מבקש ממך לשמור על השקט." הרופא מעיר.
"רגע, אתה בטוח בזה? זאת חייבת להיות טעות." הוא הנמיך מעט את קולו אבל עדיין מדבר בקול רם.
"זאת לא טעות. אני מבין שזה כנראה מלחיץ אותך להיות אבא, אבל התוצאה מדוייקת."
"להיות... מה?" רון שואל בהלם, מתחיל להחוויר רק מלשמוע את המילה.
"ה-הוא לא האבא." אני בקושי אומרת בקול רועד. הדמעות מאיימות להתפרץ. מאיימות לקרוע אותי.
רון מביט בי ואז מסיט את מבטו במהירות ממני.
"אני מבין. בכל אופן, הכל תקין ואת תהיי בסדר. את יכולה להשתחרר כבר עכשיו ולחזור לבית." הוא מניח את הלוח על המיטה ומוציא את המחט מעורי.
עכשיו אני לא מרגישה את התחושה הלא נוחה כמו קודם. הכל חסר תחושה בשבילי עכשיו.
"הנה. הכל טוב." הוא לוחץ חתיכת צמר גפן על עורי ומכופף את המרפק שלי כדי להדק אותה.
"תודה." אני בקושי לוחשת.
אנחנו יוצאים מהחדר, ואני ממלאה טפסים בקבלה לפני שאני משתחררת. כשאני מסיימת אני ורון יוצאים מבית החולים לשמיים חשוכים של שעות הערב המאוחרות. אנחנו מתחילים ללכת, והוא כל הזמן הזה לא הוציא מילה.
אני נעצרת. "רון..." אני אומרת כשהוא ממשיך להתחמק ממני. "למה אתה מתעלם ממני?"
הוא גם נעצר. "לעזאזל, איך את רוצה שאגיב? הבחורה שאני מחבב... בהריון. איך את רוצה שאתנהג לידך עכשיו?" קולו נסער.
"אני לא יודעת. אני בעצמי לא יודעת איך להגיב או להתנהג." הדמעות כבר יוצאות. מטשטשות את העולם סביבי.
"זה ממנו, נכון? פאק, אנה. את תהיי בת עשרים רק בעוד יומיים. והוא... הוא עדיין רק ילד שלא סיים אפילו לימודים. איך נתת לזה לקרות? איך הכנסת את עצמך לכל זה?" הוא מביט בי באי אמון, והטון התוקפני שלו גורם לי להתכווץ מעט.
"אני יודעת שפישלתי, אוקיי? אני יודעת שהייתי חסרת אחריות, ושהוא ואני עדיין לא מוכנים לזה. אני יודעת את כל זה כבר. אבל אני לא יודעת מה לעשות." אני מכסה את פניי בידיי ומתייפחת לתוכן. "אני פוחדת."
"את רוצה את זה?" קולו חודר לאוזניי.
אני מורידה באיטיות את ידיי ומביטה בו בעיניים דומעות. "מה?"
"את רוצה את זה? את... המצב הזה?" המבט הרציני שלו ננעץ בי כמו חצים.
"אני לא יודעת. אני פשוט כל כך מפוחדת." אני נושכת את שפתי כדי לעצור אותה מלרעוד ומנסה לבלוע את הבכי.
מבטו כל כך קר, שזה מרגיש כאילו הגוף שלי קופא תחתיו. והדם קופא בעורקיי מהמילים שלו שיוצאות לאחר מכן. "אז אולי כדאי... שתעשי הפלה."