מוכנה לנסות - ready to try

פרק 63

"אתה בטח צוחק עליי, נכון?" אני שואל את אדם שמחזיק בידיו איזשהו פוחלץ פרוותי שנראה כמו תערובת של גורילה ותנין, ואולי גם... צפרדע? אני לא בדיוק יודע כשאני מטה את ראשי ובוחן את המוטציה הזאת.
"אז מה עוד אפשר לקנות לה? אני לא יודע מה בנות אוהבות." אדם זורק את הפוחלץ הפרוותי חזרה למקום במדף.
"אבל גדלת עם בנות. וחוץ מזה, היא אחותך. אז אתה צריך לדעת מה היא אוהבת." אני אומר כשאני סורק את המדף. לעזאזל, זה נראה כמו בית אימים. הילדים בטח בורחים מכאן בבכי וצעקות ומקבלים סיוטים כשהם רואים את זה.
אדם נוחר בבוז. "בגלל שהיא אחותי אני לא צריך לדעת מה היא אוהבת."
אני מסתובב להביט בו. "אתה יודע שאתה מטומטם, נכון?" אני שואל.
"כן." הוא עונה מבלי להקשיב יותר מדי ומסתובב להביט בי במהירות. "רגע, לא. אני לא!" הוא מנופף בידיו בפראות, מה שמוכיח את טענתי.
"מטומטם." אני ממלמל ומגחך.
"מה שתגיד." הוא רוטן.
אנחנו ממשיכים לסרוק חנויות בחיפוש אחר מתנה לאנה. לקחתי איתי את אדם בתקווה שיעזור לי למצוא לה מתנה כי חשבתי שבגלל שהם אחים אז הוא יודע מה היא אוהבת, אבל הוא רק נטל מאשר עזר. האידיוט הזה, לא רק שהוא לא יודע מה היא אוהבת, גם יש לו טעם נוראי במתנות. ההוכחה מספיקה כשהוא מציע לי לקנות לה גרביים עם הדפס של פרצוף שנראה כאילו דרכו עליו. טוב, אלה גרביים אחרי הכל. או שהוא מציע לי לקנות לה שורטים עם הכיתוב 'shake it.' מאחור.
"לעזאזל. למה זה כל כך קשה לבחור מתנות לבחורה?" אדם רוטן ומתנשף כשאנחנו מתיישבים בשולחן בבית קפה קטן.
"זה לא היה כל כך קשה אם היית יודע מה היא אוהבת. ברצינות, איזה מן אח אתה?" אני אומר ביובש.
אנחנו מזמינים משהו לשתות ונחים לזמן מה.
"כבר מאוחר, המסיבה עוד מעט מתחילה. לא תספיק כבר לקנות לה מתנה, אז כדאי שנחזור." אדם אומר כשהוא מסמן למלצרית להביא לנו חשבון.
אני נאנח בתסכול ודופק את ידי על המצח שלי. "למה אף פעם שום דבר לא מסתדר לי?" אף פעם לא חשבתי על מתנות, לא ראיתי בזה טעם. לקנות למישהו מתנה כדי להראות לו עד כמה הוא אהוב, במיוחד ביום שהוא נולד. זה משהו שמעולם לא חוויתי. לא קיבלתי ולא נתתי. ודווקא עכשיו, כשאני רואה את החשיבות של זה ורוצה להוכיח לה שהיא חשובה ואהובה, אני לא מוצא דבר. אולי הפוחלץ-מוטציה הפרוותי מהגיהנום לא רעיון גרוע אחרי הכל.
"זה בסדר, אני אשלם." אני מוציא מהארנק שלי את כרטיס האשראי כשהמלצרית נתנה לנו את החשבון ורואה את אדם מקדיר פנים כשהוא מחטט בארנק שלו.
"באמת? תודה! אני מרושש מהצבא. רגע, למה יש לך אשראי?" עיניו מתרחבות והוא מביט בהערכה על הכרטיס.
"אבא עשיר." אני מגלגל עיניים ונותן למלצרית את הכרטיס. אני נשבע שאני שומע את הקאצ'ינג ורואה את סימני הדולרים בעיניים שלה כשהיא מביטה בי אחרי ששמעה מה אמרתי. "ייקח לך עוד הרבה זמן?" אני שואל בנוקשות. היא ממלמלת התנצלות וממהרת להעביר את הכרטיס, מחזירה לי אותו כשסיימה. אנחנו קמים ומתחילים ללכת משם.
"אתה כזה אכזרי." אדם מעמיד פנים שהוא מנגב דמעה.
"תתמודד, בייב." אני מתחיל ללכת לפניו.
"אתה כזה דפוק." הוא אומר מאחוריי ומנסה להדביק את הקצב שלי.
"תתמוד--" אני מפסיק לדבר כשאני נעצר ליד חלון ראווה ומשהו לוכד את עיניי.
"על מה אתה מסתכל שם?" אדם שואל ומביט על מה שעיניי נעולות עליו. "אלוהים," הוא מתנשף. "אל תגיד לי שאתה רוצה לקנות את זה!" אני רואה במטושטש את ההבעה ההמומה שלו ומתעלם כשאני ממשיך להביט בחפץ שלפניי.
בלי לחשוב יותר מדי, אני נכנס לחנות וקונה את המתנה המושלמת. לפחות אני מקווה שהיא מושלמת.
"התחלקת על כל השכל. אתה פשוט ממזר מטורף! החברה של אבא שלך כנראה תהיה בפשיטת רגל." אדם מניד בראשו כלא מאמין.
"סתום כבר." אני מכניס את הקופסא הקטנה לכיס שלי, ואנחנו מתחילים לחזור.
אני מקווה שהיא תאהב אותה...
***
אנחנו בבית של הזקן ב'מסיבה' של יום ההולדת העשרים של אנה. לעזאזל, יהיה לי יום הולדת רק בעוד קצת יותר מחודש אבל אני מרגיש כמו ילד ביסודי לידה. אני נמצא במטבח, יושב ליד אי השיש ושותה קולה. אני מביט לעבר כיוון חדר המגורים המקושט ורואה את אנה צוחקת כשהיא מדברת עם החבר'ה. אני רואה גם את ניק מביט בה. אני מצמצם את עיניי מבעד לכוס. תירגע, גמד. אני יודע שאתה מחבב עכשיו את רות, אבל אני גם יודע שחיבבת את אנה בהתחלה. אני מתנער מהמחשבה הזאת ולוגם את מה שנשאר מהקולה בבת אחת כאילו זה וויסקי.
אני מניח את ידי על הכיס, מגשש כל כמה דקות כדי לוודא שהמתנה עדיין שם.
מתי כדאי שאתן לה אותה? היא תאהב אותה?
"אתה נראה כמו זקן ממורמר." אני שומע את הצחוק הגבוה של ליזי ורואה אותה נכנסת למטבח. אני לא עונה ופשוט מגלגל את עיניי.
"מי היה מאמין שתכניס אותה להריון." היא אומרת כשהיא מתיישבת לפניי.
"אז כדאי שתתחילי להאמין." אני מוזג לעצמי עוד קולה. לעזאזל, ממש הייתי שמח עכשיו לוויסקי, אבל לא כדאי שאהיה שיכור מהתחת כשאני אתן לאנה את המתנה.
"אבל אני חייבת להודות שהפתעת אותי."
"למה?"
"כי לא חשבתי שתתנהג ככה. אף פעם לא ראיתי אותך נאבק חזק בשביל משהו, וזה מפתיע אותי; לטובה." היא מחייכת חיוך קטן וחיוור, אבל הוא נעלם במהירות. "ביום ההוא כשאושפזת בבית החולים, זה היה נראה כאילו איבדת את הרצון להיאבק. היית נראה חסר תקווה ושבור. וזה שבר גם אותי. שלא נדבר על זה שאני לא מאמינה לתירוץ שהקרצת למליסה על כך שרבת מכות עם ילדים מהשכונה. זה נכון שהיו מקרים שבאמת רבת מכות אבל זה מעולם לא הגיע למצב של אישפוז, וברוב המקרים אני הייתי בסביבה. וחוץ מזה, כמעט ולא היית יוצא מהבית." היא אומרת בהבעה עצובה.
"ליזי," אני מנסה להגיד משהו אבל היא ממשיכה לדבר.
"אבל אתה יודע מה? אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל אני חושבת שהיא טובה בשבילך. וזה מספיק בשבילי." היא מביטה לאחור לכיוון של אנה, ומסתובבת בחזרה להביט בי. "אם תגיד לה שאמרתי את זה, אתה מת." היא מנסה לאיים אבל נכשלת מהחיוך שהיא נאבקת להסתיר.
"אני מצטער שלא סיפרתי לך למה אושפזתי. ואני מצטער שכמעט לא התייחסתי אלייך כשניסית להתקרב אליי. את מאוד חשובה בשבילי. את המשפחה שלי." אני אומר בכנות. לא בגלל שדודה שלה נשואה לאבא שלי, אלא בגלל שהיא הייתה היחידה שדאגה לי עוד כשהיינו בלונדון.
אני רואה את עיניה מתחילות לדמוע. "פאק, המסקרה שורפת לי בעיניים." היא מנסה להשתלט על הרעידות בקולה וטופחת קלות תחת עיניה.
"כן, אה?" אני שואל ומשחק אותה מאמין. גם אם היא לא מראה את זה, היא בחורה טובה. אני יודע.
"למה אתה לא הולך לכלת יום ההולדת?" לירוי מופיע במטבח, ולצידו ליאון.
"כן. הביג דאדי צריך להיות עם הילדונת שלו." ליאון מניח את זרועו על כתפו של לירוי והם צוחקים.
"סתמו חתיכת שרוטים של דאדי קינק." אני מסנן. רק בגלל שניי אלה העניין נדבק לי לראש.
אני קם מהכיסא, לא לפני שאני שוב מגשש בכיס שלי. "הומואים." אני אומר כשאני חולף על פני שניי אלה.
"אתה לא צריך ללכת עם הגב אלינו. אנחנו עוד עלולים לתקוף אותך מאחור!" ליאון קורא מאחוריי. אני שומע את שניי הדפוקים האלה צוחקים כשרעד חולף בעמוד השדרה שלי.
שניי מזדיינים בתחת מטומטמים...
אני הולך לעבר חדר המגורים ומתקרב לאנה. "אני יכול לגנוב אותך לכמה זמן?" אני שואל לחוץ.
היא מביטה בי מבולבלת כמה רגעים. "כן." היא אומרת ונותנת לי להוביל אותה למעלה לחדר שלי.
"אתה רוצה משהו?" היא שואלת ומתיישבת על המיטה שלי כשאני סוגר אחריי את הדלת.
אני מעביר את ידי בשיערי ומזיז את רגליי בעצבנות. "אממ, אני... רציתי... לתת לך משהו." אני מצליח לסיים לדבר מהגמגום הצולע שלי.
"לא היית צריך." היא אומרת ברכות.
אני מוריד את ידי ומתקרב אליה, מגשש תוך כדי בכיס שלי בעצבנות. "אני כן. מעולם לא נתתי למישהו מתנה, ועכשיו אני רוצה כשאני מבין את החשיבות של זה." אני מעיף כמה בגדים מהמיטה ומתיישב לידה. "את גורמת לי לרצות לתת. לתת לך את המתנה הראשונה שאני נותן אי פעם למישהו." עיניה מתרחבות כשאני מוציא את הקופסא הקטנה מהכיס שלי. "את מוכנה לקבל את המתנה הראשונה שלי?" אני שואל כשאני פותח את הקופסא.
אני מרגיש את הלב שלי מאיים לצאת מהחזה שלי בדהירה כשהיא מביטה בהלם במתנה ואז בי, מכסה את פיה בידה. "ג'ייק, אתה מטורף!" היא פולטת בהלם.
"א-את לא אוהבת אותה?" אני שואל מעט מבוהל. לעזאזל, אף פעם לא בחרתי מתנה, ואני מתחרט על כך שאולי לא הייתי צריך לקנות אותה.
"לא אוהבת?" היא פולטת בחוסר אמון. "אני מתה עליה! אבל היא נראית כל כך יקרה." קולה רועד כשהיא שוב מביטה במתנה.
אני מרגיש את ההקלה מתפשטת בתוכי.
היא אוהבת אותה...
אני נושם עמוק. "את מוכנה לקבל את המתנה הראשונה שלי?" אני שואל שוב באיטיות ומדגיש כל מילה.
היא מהנהנת במהירות וממשיכה לכסות את פיה בידה, מנסה בכוח לעצור את הדמעות שמאיימות לצאת.
אני מוציא את המתנה. טבעת מזהב לבן מקושטת ביהלומים קטנים, ובאמצע קבוצת יהלומים יותר גדולים ונוצצים שמזכירים מעט צורה של פרח. אני אוחז בידה השנייה ומשחיל את הטבעת על אצבעה. אנה מרימה את ידה מעט ובוחנת את הטבעת, היהלומים מנצנצים מהאור בחדר כשהיא מזיזה את ידה.
"אתה באמת מטורף." היא לוחשת בקול רועד.
"מטורף עלייך." אני פולט. אנה מביטה בי מופתעת לפני שהיא צוחקת. אני אוחז בידה ומעביר את אגודלי על הטבעת. "היא מאוד מתאימה לך." אני אומר בקול נמוך ומביט בעיניה האפורות.
"זה כאילו ש..." היא מתחילה לדבר אבל לא מסיימת.
"כאילו שמה?" אני שואל.
"עזוב, לא משנה." היא מסיטה את מבטה ממני.
אני חופן את הלחי שלה ומאלץ אותה להביט בי. "כאילו שמה?" אני שואל שוב באיטיות, מתקרב לפניה ולוחץ עליה מעט לדבר.
"זה כאילו שאתה מציע לי נישואים." היא בקושי לוחשת.
עיניי מתרחבות ואני לא יודע מה להגיד. אני מוריד את ידי מהלחי שלה ונסוג מעט לאחור. "אני... אממ, לא..." אני מגמגם ומעביר את ידי בעצבנות בשיערי.
לעזאזל, מה אני אמור להגיד?
"זה בסדר, אני מבינה." היא מחייכת חיוך קטן.
"אני מצטער." אני כמעט לוחש.
"זה בסדר, באמת." היא לא מצליחה להסתיר את הרעידות בקולה ודמעות סוררות זולגות במורד לחייה.
"ששש... אל תבכי." אני חופן את לחייה בשתיי ידיי ומנגב באגודליי את הדמעות שלה.
"אני מצטער, אבל אני עדיין לא מוכן לנישואים. שלא נדבר על זה שאני אפילו עוד לא בגיל המתאים." אני צוחק צחוק מאולץ לקראת הסוף, בתקווה שהיא תתעודד.
היא גם מצחקקת מעט. "אמרתי שאני מבינה. אני מצטערת. אני אפילו לא יודעת למה אני בוכה." היא מושכת באפה.
"כלת יום ההולדת מתרגשת מהמתנה?" אני שואל בחיוך.
"כן. מאוד." היא מחייכת חיוך קורן.
אני לא מצליח להתאפק ומצמיד את שפתיי על שלה ומנשק אותה נשיקה חזקה ואינטנסיבית, ומלאת תשוקה.
אני באמת לא יודע מה נדפק אצלי. אני רוצה אותה אבל אני מפחד להתחייב.
לעזאזל, אני ממזר בן זונה אנוכי.
שנינו מתנשפים כשאני מנתק את הנשיקה. "בואי נחזור לפני שכולם יתחילו לחשוד." אני מחייך כשאני רואה אותה מסמיקה.
אני קם מהמיטה ומושיט לה את ידי. היא משחילה את ידה בשלי ואנחנו יוצאים מהחדר. ואני לא יכול למחוק את החיוך הדבילי שלי כשאני מרגיש את הטבעת תחת ידי.