מוכנה לנסות - ready to try

פרק 110

"תגידי, שרה, זה כאב?" אני שואלת מעט מפוחדת כשאני מביטה בה מחזיקה בזרועותייה את האחיין החדש שלי.
"מה?" היא מביטה בי בשאלה.
"מה עוד?" אני מגלגלת את עיניי ומסדרת את בד החיתול שהחליק מעט על כתפה.
"הוו, הלידה? זה כאב כמו גיהנום!" היא צוחקת לנוכח ההבעה המבוהלת שלי. "תירגעי, אני צוחקת. זאת אומרת, זה באמת כואב, אבל לכל אישה יש את כוח הסבל שלה. יכול להיות שנורא יכאב לך אבל גם יכול להיות שכמעט ולא תרגישי. הלידה של אדי היתה קיסרית וזה באמת היה נורא. ואם להגיד את האמת, הלידה הזאת פשוט הרגשתי שנתקעתי יותר מדי זמן בשירותים." היא שוב צוחקת.
"טוב לדעת למה את משווה את הילד שלך." אני אומרת בציניות.
"אל תעצבני אותי. את יודעת שזה לא ככה. הכוונה הייתה-"
"אני יודעת. סתם צחקתי." אני אומרת בהתגוננות.
"אז אל תצחקי."
"ולמה לך מותר ולי לא?" אני מצקצקת בלשוני.
"כי זה הילד שלי." היא מחייכת כשהיא מביטה בפניו הישנות כשהיא מלטפת את לחיו הקטנה.
"אם תצחקי ככה על שלי, אני הורגת אותך." אני מזייפת איום כשאני רוכנת מעט לעבר היצור הקטן שישן בזרועותיה של אחותי. הוא כל כך קטן ונראה כל כך שברירי. פלומת שיער קטנה מציצה מתחת לכובע הבד שעל ראשו והוא נראה כמו בובה בבגדים שהוא לובש. "איך קראתם לו?" אני לוחשת כדי לא להעיר אותו.
"תגלי בברית." שרה אומרת בשעשוע.
אני מרימה במהירות את ראשי ונועצת בה מבט.
"טוב, נו. קוראים לו אית'ן." חיוכה מתרחב כשהיא אומרת את השם ברוך.
"שם יפה." אני אומרת.
"אני יודעת."
"נו... סיפרת לו כבר?" שרה מרימה גבה סקרנית.
"עדיין לא. אני לא יודעת איך לספר דבר כזה דרך הפלאפון." אני נאנחת בתסכול כשאני נשענת לאחור במיטת בית החולים שבו אני מבקרת את שרה.
"אז תספרי בשיחת וידיאו."
"זה לא הופך את זה ליותר קל." אני נאנחת בכבדות מאשר קודם.
"אנה, את צריכה לספר לו. אין מצב שתסתירי את זה ממנו." קולה תקיף כשהיא מביטה בי במבט רציני.
"אולי כשהוא יבוא לבקר אני אספר לו." אני מציעה בהתגוננות.
"אבל את לא יודעת מתי זה יהיה. זה יכול להיות עוד שבוע וזה גם יכול להיות עוד חודש. את צריכה לספר לו."
"אבל איך?" אני שואלת בייאוש.
"תתחלי מזה שתתקשרי אליו." שרה אומרת בעדינות.
אני נאנחת בתבוסה ומהנהנת בהסכמה. "טוב... אבל לפני זה, אפשר להחזיק אותו?" אני שואלת בשקט ומסמנת בראשי לעבר אית'ן.
"ברור שאת יכולה. רק זהירות על הראש." שרה מושיטה אותו בעדינות אליי כשהיא אוחזת ותומכת בראשו.
"אני יודעת. החזקתי כבר את אדי כשהוא רק נולד." אני לוקחת אותו בזהירות מידיה ומייצבת אותו בין זרועותיי, כשהוא עדיין ישן.
כל כך קטן... אני חושבת לעצמי. אני זוכרת כשהחזקתי את אדי בפעם הראשונה חשבתי אותו הדבר. אבל הוא גדל מאז ועכשיו אית'ן נראה הרבה יותר קטן בהשוואה אליו.
המחשבה על כך שחיים גדלים ומתפתחים בתוכי, ויצאו לעולם היישר לזרועותיי, ממלאת אותי בהרבה חמימות.
"היה לו כבר יום הולדת, נכון?" שרה שואלת כשאני מלטפת את הלחי הקטנה והרכה באצבעי.
אני מרימה אליה מבט שואל. "אבל הוא רק נולד אז..."
"לא לאית'ן, טיפשה. לג'ייק." היא מצחקקת.
אני מביטה בה מופתעת. "אה... כן, כבר היה די מזמן." אני אומרת בצחקוק קל.
"ואיך חגגתם לו?"
"לא משהו רציני. בגלל שהוא רחוק אז אני והשאר התקשרנו אליו בשיחת וידאו ובירכנו אותו." אני מרגישה עלובה. ליום ההולדת שלי ארגנו לי מסיבה קטנה בבית שלו, והוא אפילו נתן לי את הטבעת היקרה הזאת, ואני, רק בירכתי אותו ואפילו לא פנים אל פנים- למרות שזאת שיחת ווידאו אבל עדיין... זה מתסכל ומעציב אותי שהוא השקיע ואני לא.
"היי... כמו שאומרים, העיקר הכוונה." שרה מנסה לעודד כשכנראה שמה לב מה אני חושבת. "אז לפי מה שהבנתי לא שלחת לו מתנה, נכון?" היא אומרת בקול מרמז.
"נכון..." אני מביטה בה בשאלה.
"נו... אז תספרי לו את זה בתור הפתעה ומתנה ליום ההולדת." היא מניפה מעט את ידיה לצדדים ומסמנת תנועה שאומרת 'תחשבי על זה, מטומטמת'.
"אני לא יודעת... הוא אמור לדעת את זה בלי קשר ליום הולדת או מתנה." אני אומרת בתסכול.
"למי עוד יש יום הולדת?" דן נכנס כשהוא מחזיק את אדי בידיו כשמבט מהורהר בפניו.
"כבר היה. אתה לא צריך לדאוג למתנה." אני אומרת בחיוך לועג.
"אה, אם כך אז זה מעולה." הוא אומר לי בחיוך לועג בחזרה.
דן לא אוהב לקנות מתנות. לא בגלל שאין לו כסף- למרות שלפעמים יש חוסר, הוא פשוט לא אוהב לבחור אותן.
***
אחרי הביקור שלי אצל שרה בבית החולים, נסעתי בחזרה לדירה. לכל הרוחות. זה נהיה קשה ללכת עם הבטן שגדלה לי. נאלצתי לקנות בגדים חדשים משום שהבגדים שלי כבר לא עולים עליי. אבל אני חייבת להודות שהמבחר לבגדי הריון גדול מאוד.
כשאני נכנסת למעלית והיא מתחילה לעלות, היא נעצרת קומה אחת מתחת לשלי, מה שאומר... רון. ידעתי. רון נכנס למעלית.
אין לי את הכוח לזה עכשיו.
רון תוחב את ידיו בכיסי המעיל השחור שלו ומרים את ראשו אליי כשנכנס והדלתות נסגרות מאחוריו.
"עבר הרבה זמן." הוא אומר כשנעמד בקצה השני של המעלית, די רחוק ממני.
אני לא עונה ומייחלת למעלית שתיפתח כבר בקומה שלי.
"וגם השמנת." הוא אומר בנימה משועשעת כשאני לא עונה.
אני מפנה בחדות את מבטי אליו ונושכת את פנים לחיי מהכעס שמתעורר בתוכי. "לא השמנתי," אני פולטת במהירות.
"אה-הא. קצת קשה להאמין כשהמעיל שלך בקושי עולה עלייך."
"הוא עולה עליי!" אני מהדקת בכוח את המעיל סביבי שמסרב לעטוף את החלק הקדמי שלי. לעזאזל! אני צריכה עכשיו עוד מעיל חדש.
רון צוחק ומביט משועשע בעליל, ואני מביטה בו כמו מדוזה מהמיתולוגיה היוונית. הלוואי ויכולתי להפוך אותו לאבן!
הצחוק שלו דועך בהדרגה. "תקשיבי..." בדיוק כשהוא מנסה לומר משהו, המעלית נפתחת, ואני מזנקת החוצה כמו אצנית בריצת אלפיים.
אני שומעת אותו ממלמל כמה קללות לפני שהמעלית נסגרת מאחוריי, ואני נכנסת לדירה.
"איך הוא מעז?!" איך הוא מעז להגיד לאישה שהיא השמינה. אני לא מכחישה את זה- טוב, אני כן, אבל רק בגלל שאני שונאת שמחשיבים את התינוק שגדל בתוכי לשומן. מה שעוד יותר מרתיח אותי זה שהוא מעז בכלל לצוות עליי להקשיב לו. אחרי מה שקרה, אני אתלוש לעצמי את האוזניים לפני שאקשיב למילה שיוצאת מפיו.
אני מאלצת את רגליי לשאת אותי בצעדים כבדים ועייפים לחדר. אני נכנסת לחדר ריק. אף אחד לא נמצא. אני מבינה שיש להם את התחביבים והזמנים שלהם ואני מכבדת את זה שהם נותנים לי זמן לעצמי, אבל זה מלחיץ אותי להישאר לבד עם כל יום שעובר. כל יום שעובר, הלידה מתקרבת יותר ויותר. אני בחודש שביעי. עדיין יש לי עוד זמן אבל הכל יכול לקרות, וזה מפחיד אותי להיות לבד.
אני מתיישבת על המיטה ומניחה את מחשב הנייד שלי על השולחן שליד המיטה ומדליקה אותו. אני בודקת את השעה שעל צג המחשב כדי לוודא שהוא יכול לענות, ומחייגת שיחת וידאו. בזמן שאני מחכה שיענה, אני מתחילה להיות לחוצה. מה אם הוא לא יכול לענות? בגלל הבדלי השעות בקושי יוצא לנו לדבר. אנחנו מתכתבים אבל המענה ניתן אחרי זמן בגלל או שאני בעבודה או שהוא בלימודים. כל עניין המרחק והבדלי השעות בהחלט מקשים על התקושרת בנינו. אני גם נורא מתגעגת למגע שלו. אני מתגעגעת לדרך שהוא נוגע בי. לדרך שהוא אומר את שמי. ואפילו לדרך שבה אנחנו כל הזמן רבים ומשלימים.
כשחלון השיחה נפתח ואני רואה אותו, אני מחייכת את החיוך הכי ענק וטיפשי שאני יכולה. "הי,"
"הי גם לך." ג'ייק אומר ומחייך את החיוך המקסים עם הגומות שאני כל כך אוהבת.
"אני מפריעה?" אני שואלת בהיסוס כשאני שומעת קולות ברקע מהחדר שלו במעונות.
"לא. הם אלו שמפריעים." הוא מגלגל את עיניו לעבר מישהו שאני לא רואה.
"איך היה היום שלך?" אני שואלת.
ג'ייק מעוות מעט את פניו ומחייך. "הו לא, בבקשה לא." הוא צוחק.
"מה?" אני מצחקקת בחזרה.
"רק לא שאלות מהסוג הזה. זה מרגיש כאילו אין על מה לדבר."
"אז מה לשאול?" אני מכווצת גבות בבלבול.
"לא לשאול. פשוט לספר." הוא נעשן קדימה לעבר המצלמה ומביט בי במבט ששורף אותי בגיהנום של תשוקה.
אני מתעשתת ויוצאת מההיפנוזה ששקעתי בה מעיניו הירוקות והחודרות גם דרך המסך, ומושיטה את ידי לעבר התיק שמונח לצידי על המיטה. "למען האמת, יש לי משהו לספר לך..." אני אומר בקול שקט.
"מה?"
אני מוציאה את פיסת הדף מהתיק, ובדיוק כשאני מתכוונת להראות לו, אני שומעת קול צווחני מהצד השני של המסך.
אני רואה את בריאנה כורכת את ידיה סביב צווארו של ג'ייק כשהיא נעמדת מאחוריו ורוכנת אליו. "ג'ייק, ראית את ברנדון?" היא שואלת באנגלית והמילים שלה נבלעות מעט.
עיניי מתרחבות. מה לכל הרוחות היא חושבת שהיא עושה?! והיא... שיכורה?!
אני מהדקת את אצבעותיי ומרגישה את פיסת הדף מתקמטת תחתן.
"הוא במקלחת, אז תרדי ממני." ג'ייק אומר ביובש כשמנסה לנער אותה ממנו.
"אוקיי. אתה יכול להצטרף אם אתה רוצה." היא מצחקקת קרוב לאוזן שלו.
"תגיד לה שאם היא לא מורידה ממך את הידיים אני קופצת עליה דרך המסך ותולשת לה את כל התוספות מהראש!" אני מסננת.
ג'ייק מביט בי במבט משועשע. "מישהי מקנאה?"
"יש לך בעיה? תתמודד. אתה לא היחיד שמותר לו לקנא." אני מזדעפת.
ג'ייק מנסה להסתיר חיוך ולהחניק צחוק.
"הו, הי אנה!" בריאנה אומרת בקול גבוה.
"הי. אכפת לך להוריד את הטלפיים שלך ממנו?" אני מזייפת חיוך. אני מרגישה רע. בריאנה היא בחורה טובה ונחמדה, אבל אם היא נוגעת בו ככה, אני מתחרפנת.
"טלפיים? אבל עשיתי מניקור." היא אומרת כשהיא מורידה את ידיה מג'ייק ובוחנת אותן.
"אני מבינה... עכשיו, אפשר קצת זמן רק עם ג'ייק?" לא יכולתי לרמוז בצורה יותר ברורה מזאת.
"אין בעיה! אני אלך לברנדון שלי." היא קורצת ונעלמת מהחדר של ג'ייק.
"למה השותף שלך לא יכול להביא את החברה שלו למקום אחר?" אני נאנחת.
"בדיוק. היא החברה של השותף שלי, אז אין לך מה לדאוג." ג'ייק עדיין נאבק להסתיר את החיוך שלו.
"אני יודעת..."
"אז... מה רצית לספר לי?" הוא מרים גבה סקרנית.
"לספר... וגם להראות." אני אומרת כשאני מרימה בהיסוס את פיסת הדף שהתקמטה מעט לכיוון המסך.
ג'ייק רוכן קרוב יותר ומצמצם את עיניו כדי לראות בבירור מה אני מחזיקה. הלב שלי דוהר בקצב מהיר כשאני מסובבת את הדף.
"זה..." הוא אומר בקול רועד ועיניו מתרחבות כשהוא מביט בצילומי האולטרסאונד כשמאחורה כתוב בטוש ורוד 'it's a girl.'
"זאת." אני מתקנת בחיוך.
עיניו מתרוצצות במהירות מהדף בידיי אליי. "אבל אמרת שאי אפשר עדיין לדעת."
"נכון. בהתחלה היה קשה לדעת כי הזווית לא איפשרה זאת, אבל עכשיו כן. זאת בת."
"ז-זה נהדר!" קולו עדיין רועד מההתרגשות.
"בכנות, רציתי לספר לך כשתבוא לבקר אבל שרה אמרה לי לא לחכות ולספר כמה שיותר מהר." אני משפילה מעט את ראשי.
רציתי שהוא יהיה איתי כשאני אספר לו, רציתי שיחבק אותי וינשק אותי.
"היי... אל תהיי עצובה." ג'ייק אומר בקול מנחם.
"מצטערת. אני הורסת לך את הרגע." אני מצחחקת מעט.
"הרגע שלנו." הוא מדגיש. "אל תדאגי. אמרתי לך, אנחנו נמצא פיתרון. אתן לא תהיו רחוקות ממני." הוא מבטיח. אני מהנהנת ומנגבת את הדמעות שחמקו להן כשראשי עדיין מורכן.
"אני אוהב אותך."
אני מרימה את ראשי במהירות למשמע המילים האלו. שמעתי נכון?
"אל תיראי כל כך מופתעת." הוא מעביר את ידו על עורפו באי נוחות.
"אבל--"
"נכון, לא ציפיתי להגיד לך את זה ככה. אבל... אני אוהב אותך. את שומרת לי על המתנה הכי טובה בחיים והרגשתי שאני צריך להגיד את זה, גם אם זה ככה." הוא מסיט את פניו מהמבוכה.
"גם אני." אני אומרת כשאני מרגישה את זרם הדמעות.
"אל תגידי גם אני. זה נשמע כאילו את סתם מסכימה איתי." הוא מזדעף מעט.
"אני אוהבת אותך." פניו מתרכות כשהוא מביט בי במבט חם ואוהב.
אלוהים, הלוואי שהוא יחזור אליי בקרוב. אליי, ואל הקטנה שמחכה בתוכי לפגוש את אבא שלה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מצטערת שלא כתבתי פרק הרבה זמן! >.<" הייתה לי תקלה שלא איפשרה לי לכתוב ולא לענות לתגובות. אבל קראתי את כל התגובות ואני מאושרת לדעת שחיכיתן ורציתן לקרוא עוד! התגובות באמת שימחו אותי, ואני מקווה שנהנתן מהפרק ואהבתן אותו! ;)