מוכנה לנסות - ready to try

פרק 84

היא בכלל אוהבת אותי?...
היא בכלל אוהבת אותי?...
היא בכלל אוהבת אותי?...
קולות שרים פאקינג אקפלה בתוך הראש שלי!
אני מנסה בכוח להתעלם מהם אבל זה קשה כשאני נשבע שמלאכים לבושים בחיתולים שדומים לילד של שרה מתעופפים לפניי ומנגנים בנבל. אני מנופף בידי בפראות באוויר בתקווה שפרי הדמיון המעוות הזה יתנדף.
"ג'ייק, מה קרה?" אנה לוחשת לי באוזן.
"זבובים מעצבנים." אני אומר במהירות ומסיים את הנגיסה האחרונה מהמנה שלי.
בזווית העין אני רואה שהיא מביטה בי כמה רגעים נוספים, לפני שהיא אומרת, "אני כבר חוזרת."
כולם מהנהנים, ואני עוקב אחריה בעיניי כשהיא קמה מהכיסא ומתרחקת לעבר הדלפק. אני רואה שהיא מדברת עם אחת המלצריות, והמלצרית מהנהנת לפני שהיא מסמנת בידה למלצר שלקח את ההזמנות שלנו לגשת אליהן. אנה מדברת איתו כמה רגעים לפני שהוא עוקף את הדלפק ושניהם מתרחקים משדה הראייה שלי.
מה לכל הרוחות?!
אני חושק את שיניי ומהדק את הלסת כשאני מנסה לאתר אותם אך ללא הצלחה.
"מה הבעיה שלך?" אדם שואל אחרי שהנחתי את המזלג בצלחת קצת יותר מדי חזק.
"כלום," אני עונה ביובש.
לאן לעזאזל הם נעלמו?
ידעתי. ידעתי שהממזר הזה שלח לה מבט, והיא כנראה שמה לב לזה והלכה לדבר איתו.
בדיוק כשאני מתכוון לקום ולחפש אותם, אני רואה אותה מתקרבת בחזרה אלינו.
"חזרתי." היא אומרת כשהיא מתיישבת בחזרה לידי.
"כן, שמנו לב." אני מעיר.
"א-אוקיי..." היא אומרת עם מעט בלבול בקולה. "כולם סיימו לאכול?" היא שואלת.
כולם עונים, "כן." ואדם מהנהן במהירות כשהוא מכניס את חתיכת האוכל האחרונה לפה שלו.
"טוב, אז שנלך להסתובב קצת?" אנה שואלת בהתרגשות.
"למה? את לא רוצה לדבר עם המלצר שלך עוד קצת?" אני ממלמל בשקט.
"מה?" היא מביטה בי מבולבלת.
"כלום. בואי פשוט נשלם ונעוף מפה." אני אומר כשאני מסמן למלצרית להביא לנו חשבון.
"רגע, אני כב--" אנה מנסה לומר משהו אבל נקטעת כשדווקא המלצר שלקח את ההזמנות שלנו ניגש אלינו.
אתם בטח צוחקים עליי!
"קראתי במפורש למלצרית. אל תגיד לי שאתה, אישה?" אני אומר עם עוקצנות בקולי.
"בפעם האחרונה שבדקתי, הייתי גבר." הוא מחייך מעט בהתגרות.
ממזר...
"ג'ייק, מה נסגר?" אנה שוב לוחשת לי באוזן.
אני מתעלם מהמבטים הסקרניים שלהם ורוכן מעט אליה. "לא יודע. מה נסגר איתך ועם המלצר הזה?" אני לוחש לה באוזן. אני מרגיש אותה רועדת מעט כשאני מחכך את אפי באוזנה ונועץ מבט במלצר שמביט בי מבולבל.
"על מה אתה מדבר?" היא מנסה להדוף אותי בעדינות. אני נסוג בחזרה לאחור.
אל תעשה שטויות!
קול פנימי צועק בתוך ראשי.
לעזאזל, אני כנראה משתגע שאני רואה ושומע דברים. אבל כנראה הקול הזה צודק. אסור לי לפעול באימפולסיביות.
"אפשר חשבון. בבקשה." אני מוסיף ומחייך חיוך מאולץ.
הבלבול בפניו של המלצר רק מכעיס אותי יותר. מה, הוא חירש או משהו?
"אבל החשבון כבר שולם." הוא אומר.
"מה זאת אומרת כבר שולם?" שרה שואלת.
"הבחורה הזאת ניגשה אליי קודם ונתנה לי את כרטיס האשראי שלה ושילמה." הוא מסמן בראשו לעבר אנה.
מה? אז... היא הלכה אליו רק כדי לשלם?
קודם חשדתי בה כשדיברה עם אחותה בפלאפון, ועכשיו, חשדתי בה כשהיא בסך הכל שילמה את החשבון.
למה אתה צריך להיות כזה מניאק אנוכי?
הקול הפנימי שוב מופיע.
הוא צודק. באמת הייתי מניאק אנוכי שחשבתי כל מיני דברים.
"אנה, מה אמרתי לך?" שרה נוזפת בה ומזעיפה מעט פנים.
"אוי, אל תעשי עכשיו סצנות. בסך הכל שילמתי עלייך פעם אחת. ואני רואה שלאדם, דן ואדי אין שום בעיה עם זה." היא מחייכת ועושה פרצוף לעבר הילד שמשחק עם השאריות בצלחת.
"זאת הפעם הראשונה והאחרונה, שמעת אותי?" שרה מניפה לעברה אצבע.
"מה שתגידי." אנה מצחקקת.
רגע... "שילמת על כולם?" אני שואל.
"כן..." היא משיבה.
"לא היית צריכה לשלם גם עליי. אם כבר, אז אני הייתי צריך ל--"
אנה קוטעת אותי. "אל תתחיל גם אתה." היא מזהירה.
מה לכל ה... ממתי בחורה משלמת על הגבר?
זה לא שאני לא חושב שבחורה לא יכולה לדאוג לעצמה ולשלם על עצמה, אבל לשלם על הבחור, זה כבר ממש פתטי!
שרה מוציאה מגבונים מהתיק שלה ומנגבת את הפנים והידיים של אדי. כשהיא מסיימת, כולם קמים מהכיסאות ופונים לעבר היציאה.
אני ואנה קמים אחרונים, ורק עכשיו אני קולט שהמלצר עדיין עומד לידנו, מחייך חיוך יהיר ומתגרה. "נותן לבחורה לשלם? כל הכבוד, ממש שיחקת אותה." הוא ממלמל בלחש אליי כשאני חולף על פניו.
בן זונה... אני נשבע שאם לא היינו יוצאים עכשיו, הייתי מורח אותו על הרצפה!
"לא תצליחי להתחמק מזה." אני אומר כשאני צובט אותה קלות במותן, והיא צווחת מעט.
"בשביל מה זה היה?" היא רוטנת ומשפשפת במקום שבו צבטתי אותה.
אני מגחך כשהיא משרבבת שפתיים ומזעיפה פנים. היא מתנשפת ברוגז ואנחנו מתחילים ללכת אחרי השאר, שהוציאו עגלה והושיבו בו את הילד.
אנחנו מסתובבים בכל מיני חניות. חנויות לתינוקות. כמה אירוני.
"למה אתן לא קונות כלום?" אני שואל כשאנחנו יוצאים מהחנות הרביעית.
אני נותן לעצמי אגרוף דמיוני כשאני נזכר במצב של שרה ובעלה.
נו, באמת... רוטן הקול הפנימי. הלוואי ויכולתי כבר להסתים אותו!
"אל תהיה מצחיק." שרה צוחקת.
אני מביט בה מבולבל. אמרתי משהו מצחיק?
"זה עדיין מוקדם מדי כדי לקנות דברים לתינוק שאפילו עוד לא נולד. זה די אסור אפילו לאלו שמאמינים בכל מיני אמונות." היא מסבירה וממשיכה לצחוק.
איזה אמונות כבר יכולות להיות? אני מבין את זה שאנחנו לא יכולים לקנות עדיין שום דבר כי אנחנו אפילו לא יודעים אם זה בן או בת. אבל הם יודעים שיוולד להם בן, אז למה לא לקנות לו דברים כבר עכשיו?
אנחנו ממשיכים להסתובב בעוד כמה חנויות. אנה כנראה קולטת את המחשבות שלי כשהיא מסבירה, "אסור לקנות דברים לתינוק שעדיין לא נולד. זה נותן מזל רע. יש כאלה שמאמינים שמשהו רע יקרה ברגע שהם יקנו לו משהו לפני שהוא בכלל יצא אל העולם."
"ואת מאמינה בזה?" אני שואל ומביט בה.
היא מביטה בי וחוזרת להביט אל הדרך שלפנינו. "לא יודעת. אבל מן הסתם שלא מומלץ עדיין לקנות משהו. חוץ מזה, אנחנו עדיין לא יודעים את המין."
"ומתי אפשר?" אני שואל בסקרנות. אני באמת סקרן מתי אני אוכל לדעת שתהיה לי בת.
"זה תלוי. יש כאלה שיודעים בחודש רביעי ויש כאלה שבחודש חמישי, אבל יש כאלה שלא יודעים עד הלידה."
"ולמה יש כאלה שלא יודעים עד הלידה?" אני שואל.
"כי לפעמים לא רואים את זה בבדיקת האולטרסאונד. לפעמים העובר נמצא בתנוחה שלא מאפשרת לזהות." היא עונה. "אתה ממש סקרן." היא מחייכת אליי.
"ואת ממש מבינה בזה." אני מחייך בחזרה.
"אני לא מבינה הכל. אני רק יודעת את הדברים הבסיסיים. אחותי הייתה כבר בהריון לפני, אז אני די יודעת קצת."
אנחנו ממשיכים לדבר על כל מיני עובדות ודברים שקשורים לתינוקות כשאנחנו סורקים כבר את החנות החמישית. אני בוחן דווקא את בגדי הבנות. אנה צוחקת כשאני אומר מה הבת שלנו תלבש.
"למה אתה בטוח שזאת תהיה בת?" היא שואלת כשהיא מתקרבת אליי ובוחנת את השמלה הקטנה והלבנה בידיי.
"את יכולה לקרוא לזה אינסטינקט אבהי." אני אומר בחיוך.
"אינסטינקט הגנה פרמיטיבי." היא מצחקקת.
"ולמה את חושבת ככה?" אני מרים גבה.
"כמו שאמרתי, הגברים בדרך כלל רוצים בן בכור, אבל אלו שרוצים בת בכורה, זה רק בגלל שהם רוצים בת כדי שיוכלו להגן עליה מפני בנים." הצחוק שלה מתגבר מעט יותר כשאני מרים עכשיו שתיי גבות.
"כל מי שיעז להתקרב אליה, יאבד כל זכר לגבריות שלו." פניי מקדירות רק מהמחשבה על זה.
"כמו שאמרתי, אינסטינקט הגנה פרמיטיבי." היא צוחקת ומנידה בראשה.
"הי, זוג יונים! בואו כבר." אדם מנופף לנו מהיציאה של החנות.
אני תולה את השמלה הקטנטונת בחזרה למקום. "והוא עוד אומר שאת פאדחנית." אני אומר כשאנחנו מתקרבים אל היציאה ויוצאים.
"ספר לי על זה." אנה נאנחת.
"לספר על מה? בא לכם לשתף אותי?" אדם שואל.
"אתה פשוט בלתי נסבל. אני מרחמת על האישה שתיהיה לך. היא הולכת לסבול כשהיא תהיה בהריון ממך." שרה מתנשפת.
"הי! למה את אומרת את זה?" אדם מתלונן.
"כי איו לך סבלנות בחנויות. מה תעשה כשתהיה לך אישה ותצטרכו לקנות רהיטים, בגדים, חיתולים ומוצצים לתינוק שלכם?" דן שואל כשהוא דוחף את העגלה עם אדי.
"אני לא צריך לעשות את זה." אדם נוחר בבוז. "מה הטעם לגרור את הגבר איתה לחנות כשהאישה היא זו שבסוף בוחרת הכל. אתה רק עומד שם ומהנהן כשהיא שואלת 'איך זה?' כל העניין הזה פשוט מיותר." הוא גונח.
דן צוחק, שרה נאנחת, ואנה מנידה בראשה.
אני חייב להודות, התפיסה שלו הגיונית אבל מוזרה. זה הגיוני שאני חושב ככה?
שאר הזמן עובר בשיטוט בין חנויות ומסתיים בדירה של אנה ומליסה. אחרי שישבנו קצת בסלון, אנה ושרה דיברו בין עצמן כששיחקו עם אדי. ואני, אדם ודן דיברנו על דברים אחרים כמו ספורט ועוד.
ליזי ורות לא נמצאות, ומליסה תחזור בקרוב מסידורים עם מרינה.
"כבר חשוך בחוץ. כדאי שנזוז." שרה אומרת כשהיא קמה מהספה ומסמנת לדן לעשות את אותו הדבר.
"מה, כבר?" אנה שואלת מאוכזבת.
"בקרוב זה הזמן שבו צריך להשכיב את אדי לישון, ויש לנו עוד נסיעה ארוכה." שרה מחייכת באהדה.
"מצטער לאכזב אותך, אבל את תראי אותה שוב. את מקוללת לכל החיים שלך שאת אחותה." דן צוחק כששרה דוחפת לו מרפק.
"חמור!" היא מזדעפת.
"אתה צודק." אנה צוחקת וכורכת את ידיה סביב שרה ונותנת לה חיבוק.
דן מתקרב אליי ומניח את ידו על כתפי. "תשמור עליה טוב." הוא מחייך אליי חיוך אמיתי, ואני מהנהן.
אלוהים, עד כמה פלצני הרגע הזה יכול להיות. אני מרגיש כמו גיבור בסרט רומנטי זול שמבטיח להגן על הנסיכה גם במחיר חייו.
"די! זה מהמם!" שרה צווחת.
"מה?" דן שואל.
"זה!" שרה אוחזת בידה של אנה ומראה את הטבעת שעל אצבעה. הטבעת שנתתי לה ביום ההולדת שלה.
"מאיפה השגת אותה?" דן מקמט את המצח.
"ג-ג'ייק קנה לי ליום ההולדת." היא אומרת בהיסוס ומסיטה מעט את מבטה.
למה היא מהססת?
"היה לך יום הולדת?" דן שואל.
אנה מפנה לעברו מבט זועף. "אתה גיס אכזרי."
הוא מתחיל לצחוק. "אני צוחק. את זוכרת את הברכות שלי ושל שרה ואת המתנות ששלחנו לך."
"ברור. איך אפשר שלא?" היא מחייכת חיוך רחב.
והנה עוד משהו שלא ידעתי. לא ידעתי שהם שלחו לה ברכות ומתנות. למה היא לא סיפרה לי?
"רגע, אז זאת מתנת יום הולדת או טבעת אירוסין?" שרה מכווצת גבות כשהיא בוחנת את הטבעת על האצבע של אנה.
"מתנה." אדם עונה ממקום מושבו על הרצפה כשהוא משחק עם האחיין שלו.
"אתם... לא מתכוונים להתחתן?" דן מפנה את השאלה אליי כשהוא מביט בי בחשדנות.
בדיוק כשאני פותח את הפה כדי לדבר, אנה מתחילה לדבר קודם. "לא. אנחנו עדיין צעירים כך שכנראה זה לא יקרה בזמן הקרוב."
אני מביט בה מופתע כשהיא מסיטה את מבטה ממני, נבוכה. זה נכון שאמרתי לה שאני עדיין לא בגיל המתאים ולא מוכן, אבל היא אמרה... בזמן הקרוב.
אני שמעתי נכון, נכון? היא רוצה חתונה? איתי?
"אני מבינה.." שרה מהרהרת בקול ומשחררת את ידה של אנה. "טוב, אני מקווה להיות אורחת הכבוד כשהיום הזה יגיע." היא מחייכת חיוך כל כך רחב, שמתחילה לכאוב לי הלסת רק ומלראות אותו.
"אל תשכחי להזמין גם אותי." דן מרים לעברה גבה.
אנה מצחקקת. "אתה מטומטם."
"אם סיימנו, אנחנו נזוז עכשיו." הוא אומר כשהוא מתקרב אל אדם ומרים את הילד על הידיים. אנה ואדם מחבקים את אחותם הגדולה ומיד לאחר מכן את האחיין שלהם.
"נתראה!" שרה קוראת בקול כשהם יוצאים מהדירה, ואנה סוגרת אחריהם את הדלת.
"אתה לא הולך גם?" אני מקמט את המצח לעבר אדם.
"לא. מצטער, אבל תצטרך לשלוט בעצמך." הוא מחייך בזחיחות כשהוא מתיישב ונמרח על הספה.
חתיכת...
אין סיכוי שאני יכול לעשות משהו כשהוא נמצא כאן, ומליסה בקרוב צריכה לחזור.
עוד יום שבו אני צריך לספק את עצמי...
אני כל כך שונא את זה!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אז זה הפרק להיום. מקווה שאהבתן! ;)