מוכנה לנסות - ready to try

פרק 109

מה אני אמורה לעשות? מה אני אמורה להגיד? מה אני אמורה להרגיש? השאלות מציפות אותי ככל שאני מתקדמת לכיוונו.
קרן גם קולטת אותי. "הו אז החלטת לבוא." היא אומרת בחיוך רחב כשהתקרבתי.
"כ-כן." אני מחייכת בעגמומיות.
אני מרגישה חוסר נוחות משתלט עליי כשכולם מביטים בי, כנראה מחכים שאגיד או אעשה משהו. אבל מה? אני בעצמי לא יודעת.
"למה לא חיכית לנו?" אני שומעת את אדם שואל אותי מאחור.
"למה לקח לכם כל כך הרבה זמן?" ליאון נוזף בו.
"הי, לך קל להגיד כשנסעת עם נהג מונית שמכיר את האזור."
מרינה כנראה קולטת את הפאניקה והבלבול בתוכי כשהיא נעמדת לצידי בזמן שכולם מדברים בניהם.
"הכל בסדר?" היא שואלת ברוך ובזווית העין אני רואה שהיא גם מביטה בג'ייק, כמוני. משום מה, אני לא מצליחה להוריד את עיניי ממנו כשהוא מזדעף מעט כשדן וג'ייסון אומרים לו משהו.
"אני לא יודעת." אני לוחשת בעצב.
אני רוצה לדעת אבל אני כל כך פוחדת, שזה כואב. הפחד מחלחל לכל עצם, נים ותא בתוכי וגורם לכאב בלתי פוסק. כאב לא רק פיזי, אלא גם רגשי ועמוק.
מרינה מניחה בעדינות את ידה על גבי ומלטפת במחווה מנחמת. "אני יודעת שזה קשה שהוא מתכוון לטוס לזמן רב, אבל הוא יחזור בסופו של דבר." היא לוחשת, ואני רואה שהיא מחייכת באהדה.
אני מביטה בה מבעד מחסום הדמעות שחוסם ומטשטש את הראייה שלי. כשאני פותחת את פי, אני מרגישה את האוויר שאני שואפת חונק אותי. אני בולעת רוק כדי להעלים את הגוש בגרוני. "לכמה ז-זמן?" אני בקושי מצליחה לשאול עם הרעידות שבקולי ובגופי כאחד.
מרינה מביטה בי בדאגה למשך כמה שניות שמרגישות כמו שעות, לפני שהיא עונה. "שש שנים."
אני נאבקת כדי לנשום כשאני מרגישה לפיתה חזקה בחזה שיונקת כל טיפת אוויר שהייתה בריאות שלי. העולם לא רק מתפרק, הוא קורס תחת הגיהנום שלפתע נופל עליי וקובר אותי.
שש שנים... שש שנים שהוא הולך להיות רחוק ממני במקום לא ידוע. שש שנים שבהן הוא הולך להשאיר אותי לבד.
הוא תכנן לטוס לשש שנים מבלי לספר לי את זה או את הסיבה? משום מה, אני מרגישה כועסת, אך יתר על כך, אני מרגישה נבגדת.
"את בסדר?" מרינה שואלת בבהלה כשאני בולעת את הבכי ורועדת תחת ידה. אני לא עונה ורק מהנהנת בתשובה. איבדתי את יכולת הדיבור מהבערה בגרוני שמאיימת לפרוץ החוצה בזעקה.
"בואו נעשה סיבוב בדיוטי פרי." מליסה מציעה במהירות. אני מסובבת את מבטי ממרינה אל מליסה שבוחנת אותי בדאגה.
"אין לנו זמן לזה." ג'ייק אומר בקולו העבה והעמוק. גם אם הוא נשמע חסר סבלנות, לשמוע את קולו מרעיד אותי בדרך הכי טובה. כל כך התגעגעתי לשמוע את הקול שלו בימים האחרונים שעכשיו, הוא נשמע כמו מוזיקה לאוזניי.
"לך אין אבל לנו יש." מליסה אוחזת בידו של מייק ומסמנת לאחרים לבוא איתה.
"מה את עושה?" מרינה שואלת בבלבול את מליסה כשהתקרבה מעט.
"מתכוונת לתת לשניהם זמן ביחד." מליסה כמעט לוחשת ומסמנת בראשה אליי. "אימא, את תטפלי בג''ייסון, דן וקרן." היא אומרת כשהיא חולפת על פנינו וקוראת לאחרים לבוא אחריה.
"ומה איתי?" אדם שואל.
"גם אתה בא." ליזי מושכת במהירות בידו.
"רגע," אני מסתובבת לאחור, אך הם לא שומעים אותי ומתרחקים.
"זה בסדר." מרינה אומרת לי ומסתובבת בחזרה. "ג'ייסון, דן, קרן, בואו נלך גם. אני בטוחה שיש משהו שאתם רוצים."
קרן מביטה בה מבולבלת אך מיד מבינה את הרמז ומושכת את דן ומאלצת את ג'ייסון לבוא אחריהם. "אנחנו נחזור עוד מעט." היא אומרת כשהיא גוררת את דן בידה, וג'ייסון ומרינה הולכים בעקבותם.
"מה לכל הרוחות זה היה?" ג'ייק שואל.
אני מרכינה מעט את ראשי. "לא יודעת." אני עונה בהיסוס.
מה עכשיו? עכשיו כשאנחנו עומדים רק שנינו, מה אני אמורה להגיד?
"שש שנים, הא?" אני לוחשת.
"כן." הוא עונה כששמע אותי.
אני עדיין לא יוצרת קשר עין כשאני הולכת מעט הצידה ומתיישבת בשורת כיסאות קטנה. ראשי עדיין מורכן ואני רואה רק את רגליו הארוכות שנושאות אותו לשורת הכיסאות שמולי, ומתיישב. אף אחד לא אומר מילה ואני מרגישה את המועקה חונקת אותי.
"למה?" אני שוברת את השתיקה בין שנינו בקול חנוק, מרימה בהיסוס את עיניי אליו, רואה שהוא נשען לאחור ומביט הצידה.
הדמעות מצליחות לחמוק החוצה כשהוא לא עונה ולא מביט בי.
אני מנגבת את הדמעות בידי כשאני שומעת אותו שואף אוויר ומתכוון לדבר. "כי אני בן זונה אנוכי." קולו לא מראה שום רגש.
"את זה אני כבר יודעת, אבל אני לא יודעת למה."
ג'ייק מפנה את מבטו אליי לנוכח הטון התוקפני שבקולי. "בגללך." הוא אומר בפשטות ולא נרתע מהכעס שבפניי.
למה אני האשמה בסיפור הזה?! אני מלגלגת לעצמי כשאני יודעת את הסיבה; אני זו שבחרתי להמשיך את הסיפור שלי איתו, כך שאני זו שאשמה.
אבל הוא תופס אותי לא מוכנה ומפתיע אותי כשהוא ממשיך לדבר. "את גורמת לי להיות אנוכי ולרצות לתת לך את הטוב ביותר."
אני מביטה בו בעיניים רחבות כשאני רואה הבעה רכה על פניו.
"מה זאת אומרת? איך אתה יכול לתת לי את הטוב ביותר כשאתה מתכוון לעזוב אותי מאחור?!" אני מרגישה את עצמי נשברת ומתפרצת בכעס.
ראייתי מטושטת כשאני רואה אותו רוכן קדימה וקובר את ראשו בידיו. "אמרתי לך כבר שאני בן זונה אנוכי, לא ככה? בבקשה אל תהפכי את זה ליותר קשה ממה שזה עכשיו." הוא מתחנן.
"תגיד לי למה. יש לי את הזכות לדעת. בבקשה." אני מתחננת בקול נואש ונושכת את שפתי בחוזקה כדי לא לאפשר לייבבות לחמוק. גם ככה נכשלתי כשאפשרתי לדמעות לחמוק.
ג'ייק מביט בי לכמה רגעים לפני שהוא משפשף את עיניו בידיו ופורש אותן כשהוא מסתיר את פניו. "הטבעת, היא עדיין עלייך?"
אני מביטה בו בבלבול לפני שאני מביטה בטבעת שעל אצבעי שנתן לי ליום ההולדת ואז שבה להביט בו. "כן." אני משיבה.
"יופי,"
"ג'ייק," אני מאיצה בו לענות לי.
הוא ממלמל משהו לא מובן לפני שנאנח בתבוסה ומתחיל לדבר. "אני מתכוון לטוס כדי ללמוד. אני עדיין לא יודע מה בדיוק, אבל זה מה שיעזור לי לעבוד בעתיד בחברה של הזקן. הוא רוצה שאעבוד אצלו כמה שנים ואז ארש את החברה שאבא שלו בנה, ואני אמשיך לנהל אותה בעתיד. אני לא יודע מה הוא חושב לעצמו שהוא רוצה להוריש את החברה שלו למישהו לא מוצלח כמוני, אבל הבנתי שזאת ההזדמנות היחידה שיש לי כדי להפוך להיות ראוי למשהו בחיים האלה. ההזדמנות היחידה שלי להיות ראוי... לך." מבטו לא ניתן לפיענוח כשעיניו מביטות בי בין ידיו. בדיוק כשאני פותחת את פי כדי לדבר, ג'ייק עוצר אותי וממשיך. "לא יכולתי לספר לך את זה ולבקש ממך לחכות לי כשאין לי שום הבטחה אלייך. כשאין לי שום הבטחה שאצליח בזה ושלא אבזבז את כל הזמן הזה בכישלון. לא רציתי שתחכי לי כל הזמן הזה ושתצפי ממני לחזור עם הצלחה בידיי. אני פשוט... לא רוצה לאכזב אף אחד. אז חשבתי שאם אגרום לך לכעוס עליי ולשנוא אותי, את לא תצפי לדבר ממני, וכשאני אחזור נוכל... להתחיל מחדש." הוא אומר בהיסוס. כאילו שהוא לא מאמין בזה, או מבין שהוא טועה בבחירה שלו.
אני מביטה בו המומה מכל מה שאמר כשעיניו מתרוצצות לצדדים, חומקות בכל פעם שהן נתקלות בשלי.
"אתה מטומטם?" אני מצליחה להוציא מההלם שאני נמצאת בו.
גופו מתקשח בכיסא כשהוא מתייצב מעט ומביט בי בהלם ובבהלה.
"למה אתה חושב שאני לא אחכה? למה אתה באמת כזה אנוכי ולא רוצה שאני אחכה? ולמה אתה מתכוון שאין לך שום הבטחה אליי כשאני פאקינג נושאת את הילד שלך בתוכי ועונדת את הטבעת שנתת לי?" אני מתפרצת עליו בשאלות. אני לוקחת נשימה עמוקה ועוצמת לרגע את עיניי. "כן, זה נכון שלא הצעת לי נישואים או משהו, אבל זה לא משנה את העובדה שכן יש הבטחה בנינו והיא הולכת וגדלה בכל יום שעובר." אני אומרת ברוך ובעדינות ומחייכת כשאני פוקחת את עיניי. אני באמת לא יודעת מה להרגיש. אני כועסת. אני עצובה. אני פגועה. אך עם זאת, למרות כל זה, אני שמחה. אני שמחה שהוא אמר לי את אשר על ליבו, וזה ללא ספק משמח אותי.
הבהלה בפניו נעלמה ונשאר רק ההלם. "אבל... למה? למה את לא כועסת או צועקת עליי?" הוא בקושי מצליח לדבר.
"כי אתה אידיוט שאין לו כלום בראש חוץ מפקעת תלתלים." אני מזדעפת מעט.
ג'ייק מרים גבות מופתעות.
"אם זה אומר שאני אשאר איתך, אז זה בסדר להיות אנוכי." אני אומרת כשאני קמה מהכיסא שלי ומתקרבת אליו. ג'ייק מרים את ראשו אליי כשאני נעמדת לפניו ומביט בי בעיניים ירוקות ומבריקות שמאיימות לשבור אותו. "אם זה אומר שאתה תהיה איתי, אז אני רוצה שתהיה אנוכי." אני חופנת את פניו בידיי ורוכנת אליו, מצמידה את שפתיי הרטובות מהדמעות שהכתימו אותי לשלו וחותמת את ההבטחה שלנו בנשיקה רכה ועדינה.
הוא אוחז בי כאילו שנאחז נואשות ברגע הקטן הזה. נאחז נואשות בהבטחה הקטנה הזאת. הוא נושם אותי כשאנחנו פותחים את פיותינו ומאפשרים ללשונותינו לצלול פנימה, טועמים אחד את השנייה עם צורך לעוד.
"מה עשיתי שזכיתי בך?" ג'ייק מנתק את הנשיקה כשהוא חופן את לחיי ומנגב דמעות סוררות שלי בעודנו מביטים אחד בשנייה.
"אני לא יודעת מה עשית, אבל עצם העובדה שנולדת ושאתה קיים בעולם הזה, זה מה שגרם לי לזכות בך. ועל כך, אני כל חיי אודה לך." אני מחככת את אפי בשלו.
"זה מה שאני אמור להגיד." הוא מחייך כשהוא מחכך את אפו בחזרה.
"אז אני הקדמתי אותך," אני מצחקקת כשאני נסוגה מעט ומתיישבת בכיסא לידו.
"אתה תבוא לבקר?" אני שואלת כשראשי נח על כתפו.
"אם הזקן יהיה מרוצה מהציונים שלי ולא יעיף אותי בבעיטה בתחת לשיעורי עזר." ג'ייק מגחך.
"ומה עם... הלידה?" אני כורכת את ידיי סביב זרועו מהדקת את האחיזה, מרגישה את שריריו מתקשחים.
"ברור שאני אהיה שם." הוא קובע.
"ושאר השנים?" קולי בקושי נשמע.
אני מרגישה את גופו מתקשח כמו סלע. אני מרגישה שוב את הבכי עומד לפרוץ. גם אם הוא יהיה בלידה, הוא לא יהיה בשאר השנים שלאחר מכן עד שיסיים את לימודיו. אחרי שאני יודעת את הסיבה אני רוצה שהוא יטוס ללמוד, אבל אני לא רוצה שהילד יגדל כמעט שש שנים ללא אבא שלו.
"אנחנו נמצא פיתרון. או שאני אעביר את הלימודים למקום קרוב, או ש..." הוא מסתובב מעט כך שהוא יוכל להביט בי. "אתם תעברו איתי." מבטו חודר אליי.
אני משחררת את אחיזתי ממנו ומתייצבת בכיסא. "ג'ייק, אני לא אוכל לעבור למדינה אחרת עם תינוק שרק נולד. זה יהיה קשה." אני אומרת מתוסכלת.
"לא מיד. אפשר גם אחרי שנה או שנתיים." הוא מציע.
"אני לא יודעת..." אני אומרת בהיסוס.
"אנחנו נראה כבר איך העניינים יסתדרו. בינתיים, כל מה שאת צריכה לעשות זה לאכול הרבה." הוא מחייך כשהוא מעביר קצוות שיער סוררות מאחורי אוזני.
"אתה מנסה לפתם אותי?" אני מזדעפת.
חיוכו מתרחב כשהוא צוחק וחושף שתיי גומות עמוקות. "אני רוצה שהקטנה תצא בריאה וחזקה."
"למה אתה כל כך בטוח שזאת בת?" אני שואלת בחיוך, מרגישה את החמימות מתפשטת בתוכי כשאני רואה את החיוך שלו שגורם לעיניו לנצוץ.
"כי היא הולכת להיות דומה לך."
"אל תתחיל," אני מגלגלת את עיניי.
"אני רציני. אני רוצה שהיא תהיה דומה לך. ככה, אני אדע שאת תמיד תמשיכי להתקיים." קולו נמוך ועמוק כשהוא מביט לתוך עיניי.
"אבל אני רוצה שגם אתה תמשיך להתקיים." אני לוחשת קרוב לשפתיו.
"אנחנו תמיד יכולים לעבוד אחר כך עליי." אני שומעת את השעשוע בקולו.
"תמיד." אני אומרת ונושאת בקולי הבטחה.
אני צורבת בזכרוני את המבט המאושר, את החיוך בעל הגומות ואת העיניים הזורחות והקורנות שלו בפעם האחרונה, לפני שדרכינו נפרדות כשאנחנו מחכים לראות מה צופן לנו העתיד.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מצטערת שלקח לי זמן, אבל אני באמת מקווה שנהנתן ואהבתן את הפרק ;)