מוכנה לנסות - ready to try

פרק בונוס

כן,כן, זה פרק בונוס! מקווה שתאהבו אותו.
קריאה מהנה! ;)
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"פעם, בחורה פגשה בבחור. בהתחלה הם רבו והתווכחו הרבה, ואז זה הפך רק לתשוקה ומשיכה. אבל אז קרה משהו שחיבר בניהם. משהו שגרם להם להבין שהם מוכנים לנסות ולהתגבר על הכל. המשהו הזה גדל בתוך הבחורה ויצא אל העולם; פרי אהבתם."
"זאת אני, נכון?"
"נכון."
"אימא, אני אוהבת לשמוע את הסיפור הזה, אבל זה כבר נמאס לשמוע אותו שוב ושוב כשאבא אפילו לא נמצא." אני פולטת אוויר בכבדות ומניחה בהפגנתיות את מרפקיי על השולחן.
אימא מרימה את עיניה מהקערה מלאת התערובת שהיא מערבבת על אי השיש אליי. "אן, מה קרה?"
"כלום. זה פשוט שנמאס כבר לשמוע עד כמה אתם אוהבים אחד את השנייה כשהוא אפילו לא נמצא רוב הזמן בבית."
אימא מנגבת את ידיה במגבת מטבח קטנה לפני שמתקרבת אליי ומתיישבת לצידי.
"אן, אבא עובד קשה בשבילנו. הוא עושה זאת כדי לדאוג לשתינו." היא אומרת בקול רך כשמעבירה בעדינות את ידה על גבי המתוח.
"אני יודעת, אבל אנחנו כמעט לא רואות אותו. לפעמים זה מרגיש כאילו אין לי אבא בכלל." אני כמעט מסננת את המשפט האחרון. אני יודעת שהוא עובד קשה כדי לדאוג לנו הכי טוב שאפשר. שמעתי על הקשיים שעבר בציעורותו ועל כך שהחליט ללמוד כדי להפוך ראוי לאימא ולי, כדי להפוך ראוי להיות ראש המשפחה. אבל משום מה, זה נראה לי חסר משמעות כשהוא לא זוכה כמעט לזמן פנוי עם המשפחה שכל כך אוהב ומשתדל עבורה.
"אל תגידי דברים כאלה. זה בכלל לא נכון. יש לך אבא שדואג לך, וזה אמור להספיק לך."
"אבל זה לא מספיק לי! אני רוצה שיהיה לי אבא שקרוב אליי ושלא מנהל איתי מערכת יחסים מרחוק." אני הודפת את ידה ממני וקמה מהכיסא בחדות. "זה לא מספיק." אני אומרת בקול חרישי ומנסה לעצור את הדמעות כשאני רואה את ההבעה העצובה בפניה של אימא שלי, ורצה אל החדר.
"אן, מה עם העוגה?" אימא קוראת מהמטבח.
"לא רוצה, תודה." אני אומרת לפני שאני סוגרת את דלת החדר אחריי.
אני צונחת על המיטה עם הפנים לכרית כשהדמעות נספגות בתוכה. הוא אפילו לא כאן ביום ההולדת השבע-עשרה שלי.
אימא משקיעה הרבה מאמצים וזמן בשביל החגיגה להערב, אבל נראה שהוא לא יוכל לבוא. כולם יהיו, סבא, סבתא מרינה, סבתא רוז, דוד אדם, דודה שרה עם בעלה ובני הדודים שלי, הדודים דן וקרן, מליסה ומייק, ליזי, ליאון, לירוי, וניק ורות, כולם יהיו חוץ מאבא שלי.
אני קמה מהמיטה באי רצון, מסדרת את המראה שלי ומתארגנת לבית הספר. בדיוק כשאני שמה את התיק על כתפי ומתכוונת לצאת מהבית, אימא עוצרת אותי וניגשת אליי. "יום הולדת שמח, מתוקה." היא מושכת אותי לחיבוק בין זרועותיה ומנשקת את ראשי.
"תודה." אני ממלמלת בין החיבוק.
"אל תדאגי, הוא יגיע." היא מנתקת את החיבוק ומביטה בי בעיניים רציניות כשחיוך ערמומי עולה על שפתיה. "אני אגרום לו לבוא על ארבע אם צריך. אחרת הוא לא..."
"אוקיי, הבנתי. אני לא רוצה לשמוע." אני מגלגלת את עיניי ומצחקקת כשאני מבינה לאן היא חותרת.
היא מצחקקת בחזרה. "שיהיה לך יום טוב." היא אומרת, ואני יוצאת מהבית במצב רוח קצת יותר טוב.
אני מעבירה את היום בבית הספר ולומדת בכיתה, משתדלת לא לחשוב על האבא האידיוט שלי כשהעיניים השחורות והמנקבות פוגשות את שלי מדי פעם. כשזה נוגע לבנים, אבא הופך לפקעת עצבים מהלכת. בגיל ארבע-עשרה, כשהוא גילה שיש ילד מהכיתה שאני מחבבת, הוא לא עזב אותי לרגע. הוא היה מסיע אותי לבית הספר ובחזרה, ואפילו מגיע מדי פעם להפסקות כדי לראות במי מדובר. וכשהוא גילה מי זה, הוא עשה לי כל כך הרבה בושות כשהוא התפרץ לכיתה והזהיר את הבנים לא להתקרב אליי, ומאז אין לי אפילו ידידים בנים בגלל שהם פוחדים ממנו, ובצדק.
אני קמה כשהפעמון מצלצל ומסמן על הפסקת הצהריים ומתכוונת לצאת מהכיתה, אך הגבר בעל העיניים השחורות קורא לי. "אן, אפשר רגע?" הוא שואל.
אני מביטה בבלבול בתלמידים האחרים יוצאים מהכיתה ואז בו. בדיוק כשאני מתקרבת אליו ומרגישה את כפות ידיי מזיעות מהלחץ, אני שומעת את קולה של דודה קרן מתפרץ מאחור. "יום הולדת שמח, מתוקה!" היא כמעט צווחת כשהיא מסובבת אותי אליה ונותנת לי חיבוק מוחץ.
"אני... לא... מתוקה." אני בקושי מצליחה לדבר כשאני מרגישה את עצמי נמחצת ונחנקת מריח הבושם המושק שלה.
"למה מצב הרוח החמוץ?" דודה קרן מכווצת לעברי גבות כשהיא מנתקת את החיבוק אך עדיין אוחזת בי.
"אבא." אני נאנחת בתסכול.
"מה הפרחח הזה עשה עכשיו?" היא נוזפת.
בדיוק לפני שאני מספיקה לענות, אני שומעת מישהו מכחכך בגרון, ונזכרת שאנחנו לא לבד.
"הו, ג'יימי, מצטערת לא שמתי לב שאתה כאן." היא לגמרי שמה לב שהוא כאן לפי החיוך הממזרי שלה.
"אה, כן. רציתי כמה דקות עם אן, אם זה בסדר מבחינתך." הוא אומר בקול צלול ועמוק.
"מבחינתי זה בסדר גמור. אבל אם ג'ייק ידע... זה כבר סיפור אחר." היא קורצת אליי, ואני רוצה לקבור את עצמי תחת כל השולחנות והכיסאות בכיתה כשהיא יוצאת ומשאירה את שנינו לבד.
אני מסתובבת בהיסוס אליו כשאני מרגישה את מבטו נח עליי, וליבי מחסיר פעימה כשאני רואה שצדקתי. עיניו לא עוזבות אותי, כאילו שהן לוכדות אותי בשלשלאות וקוברות אותי תחת השחור העמוק של עיניו.
"למה את רחוקה? תתקרבי." קולו מעביר בי זרמים, ורגליי מצייתות לפקודה העדינה שלו כשהן נושאות אותי לעברו.
אני נעמדת לפניו מביטה בו מלעמלה כשהוא יושב בצורה נינוחה בכיסא שלו.
"לא מספיק קרוב." הוא נוהם בקול שקט כשהוא מושך בידי ומקרב אותי כך, שאני נעמדת בין ברכיו וכמעט אין מרחב בינינו.
אני יודעת שהוא שומע את הלב שלי שפועם בחוזקה כשהוא קובר את פניו בחולצה שלי ומגחך.
"זה מצחיק אותך, אה?" אני רוטנת ומזעיפה את פניי כשאני מרימה את ראשי ומביטה בתקרה.
"אני אוהב לשמוע את מה שאני גורם לך להרגיש."
אני מורידה את ראשי, אוחזת מעט בשיערו השטני ומאלצת אותו להביט למעלה אליי. "אם אבא שלי יגלה שיש לי יחסים עם המורה שלי... הוא יהרוג אותך." אני מזייפת איום.
"ג'ייק וויילד המפורסם, זה בהחלט שם שמתאים לו. אני מוכן לאתגר." עיניו בורקות בשעשוע כשהוא חושף חיוך בעל שיניים לבנות כשלג. שאני אמות. עד כמה שהחיוך הזה מושלם וממיס...
"אל תתגרה במזל שלך."
"אני אוהב להתגרות בך." הוא צוחק צחוק חרישי כשאני קופצת מעט כששפתיו נחות בשקע צווארי. השפתיים האלה... מרגישות בוערות על עורי.
"תפסיק," אני מתנשפת מעט.
רגע לפני ששפתיו מגיעות לשלי, הוא נסוג לאחור ומשחרר את ידי. "מה התוכניות שלך להערב?" הוא משלב את ידיו על החזה השטוח שלו ומחכה לתשובה.
"מסיבה בבית עם המשפחה." אני אומרת כשאני לוקחת כמה צעדים לאחור ומתחילה לשחק באצבעותיי בניירות שעל שולחנו.
"אבא שלך יהיה שם?" אני רואה בזווית העין שעיניו לא עוזבות אותי לרגע.
"לא יודעת." אני נאנחת בייאוש.
"אז אני מניח שאני יכול... לבוא?"
"לא!" אני מסובבת את מבטי במהירות אליו. "אם הוא יהיה- והוא יהיה, זה הסוף של שנינו."
"אבל אמרת שאת לא יודעת אם הוא יבוא."
ממזר. הוא לגמרי משועשע מכל זה.
"הוא יהיה. אחרת, הוא לא יקבל מאימא שלי."
אני מרגישה את לחיי מתלהטות מהבושה כשהוא צוחק, ללא ספק הבין במה מדובר.
גברים הם כל כך מעצבנים!