מוכנה לנסות - ready to try

פרק 93

מה עכשיו? אני שואלת את עצמי בתוך ראשי. חלפו כבר כמה רגעים שאני וג'ייק ככה, מחובקים. אני מרגישה מוגנת, אבל גם מרגישה מוזר. זה מוזר פשוט סתם להתחבק כששניים שוכבים חצי מעולפים, ואחת שרועה על הדשא בהלם. כן, זה בהחלט רגע מוזר.
"כדאי שנחזור." ג'ייק אומר ומנתק את החיבוק כשהוא כנראה מרגיש בחוסר הנוחות שלי.
אני נסוגה מעט לאחור ומסיטה את מבטי מעיניו היוקדות כשאני רוכסת את הג'קט ומסתירה את חלק גופי העליון העירום למחצה. אני חייבת להודות למזג האוויר שניהיה קצת קריר היום, ושהוא הביא איתו ג'קט. אחרת, או שהייתי נשארת חצי עירומה, או- מה שלדעתי היה קורה, ג'ייק היה מוריד מעצמו את החולצה ונותן לי ונשאר ללא.
זה נראה כמו משהו שיקרה בחלום.
ג'ייק אוחז בידי ומתחיל להוביל אותי, ממלמל קללה עסיסית לעבר הבחורים שמתקפלים בכאב על הדשא כשאנחנו חולפים על פניהם.
"את בסדר?" סופי שואלת במהירות כשהתקרבנו אליה ולאדם, אוחזת בעדינות בכתפיי ומביטה בי בדאגה.
אני לא יכולה לדבר כשהגרון שלי כואב ומעקצץ מכל הצעקות והבכי אז אני רק מהנהנת.
"בואו נלך." אדם אומר ומתחיל להוביל אותנו.
אני נעצרת בפתאומיות כשג'ייק נעצר בזמן שהוא עדיין אוחז בידי. "חכו רגע." ג'ייק משחרר בפתאומיות את ידי ומתקדם לעבר ליאה.
ליאה נסוגה מעט לאחור על ידיה כשג'ייק מתכופף מעט ואומר לה משהו שאני לא מצליחה לשמוע. אני מקמטת את המצח בחשדנות כשפחד מופיע על פניה.
ג'ייק מתייצב על רגליו ומתקדם בחזרה אלינו.
"עכשיו אפשר?" אדם שואל, וג'ייק מהנהן בזמן שהוא תוחב את ידיו בכיסי מכנסיו ואנחנו מתחילים ללכת.
אני מושכת את השרוולים הארוכים והגדולים ומחביאה בהן את ידיי כשאני משלבת אותן סביבי. מנסה להסתיר את מה שמרגיש לי כל כך חשוף עכשיו. חשוף לעיניים החמדניות ולידיים החלקלקות ששוטטו עליי.
"זה הוא," סופי ספק שואלת ספק עונה כשהיא לוחשת לידי, בזמן שג'ייק צועד לידי במרחק מסוים ממני. יש מתח לא מוסבר באוויר בזמן שאנחנו מתקרבים אל הבית שלי. אני לא יודעת על מה ג'ייק חושב כשהוא לא מדבר, ומה שעוד יותר מתסכל אותי זה שאני לא יודעת מה אני חושבת.
לצעוק עליו שהוא העז להופיע?
להודות לו שהוא הציל אותי?
לכעוס עליו? או להרגיש הקלה מכך שהוא כאן? אני פשוט לא יודעת.
"מה קרה לכן?" זה הדבר הראשון שאימא שלי שואלת כשאנחנו נכנסים לבית והיא רואה את המראה הפרוע של סופי מהמאבק שהיה לה עם ליאה, ואותי מסתתרת תחת הג'קט הגדול של ג'ייק כשדם יבש מקיף את זווית הפה שלי.
"טיפסנו על עץ בפארק ונפלנו." אני אומרת במהירות ושולחת לאדם, סופי וג'ייק מבטים לחוצים ומתחננים.
"מה... למה שתטפסו על עץ?" אימא שלי מקמרת גבה בחשדנות.
"היה משעמם." אני אומרת ומושכת כתף.
"אנה, שלא תגידי לי את זה! שכחת באיזה מצב את? לטפס על עצים? מה נראה לך שאת עושה כשאת..." היא מתנשפת ומנידה בראשה באי אמון.
לעזאזל, לא יכולתי לחשוב על תירוץ יותר טוב?!
"היא לא באמת טיפסה," הלב שלי דוהר בפחד כשג'ייק אומר את זה. הוא שולח לי מבט מהיר לפני שחוזר להביט באימא שלי. "היא ניסתה אבל משכתי אותה מהר והיא נפלה עליי. אל תדאגי. זה לא היה משהו רציני." אני פולטת בשקט את האוויר שנלכד בתוכי כשאני רואה את אימא שלי משתכנעת, ואז מביטה בו מופתעת כאילו רק עכשיו קלטה שזה הוא.
"מה אתה עושה כאן?" היא שואלת בקול גבוה.
"באתי לבקר." הוא עונה לה בחיוך.
אני מרגישה צביטה קטנה בחזה. אני לא יודעת למה. כנראה בגלל שהוא לא אמר שהוא רוצה להתנצל או שהוא רוצה שאחזור. אני סוטרת לעצמי באופן תיאורתי. ככה זה עדיף. אם הוא היה אומר את זה אז אימא שלי הייתה שואלת שאלות. ואני לא רוצה את זה. אני לא רוצה שהיא תדע שאני סוג של 'ברחתי' משם.
"הלכתי לנוח." אני אומרת ומפריעה להם באמצע השיחה, עוקפת מעט את ג'ייק וחולפת על פני אימא שלי כשאני הולכת לכיוון החדר הישן שלי. אין לי כוח. אין לי כוח לשמוע אותו ולראות אותו. זה נכון שהרגשתי הקלה עצומה כשראיתו אותו מול עיניי, אבל אני מבולבלת, נסערת ועייפה מכל מה שקרה עד עכשיו.
אני רוצה קצת לנוח.
אני נכנסת לחדר. אני מעוותת מעט את פניי בכאב כשאני צונחת עם הגב למיטה ומרגישה צריבה בוערת בגבי מהשריטות שנוצרו מגזע העץ. אני עוצמת את עיניי ונאנחת מעט כשהדלת נפתחת ואני שומעת את סופי. "לא תתחמקי ממני, ילדה." היא מדברת בטון הזה שלה שהיא יודעת שהיא מתכוונת להשיג את מה שהיא רוצה.
"לא ניסיתי להתחמק. אני רוצה קצת לנוח." אני מתהפכת על הצד כשעיניי עדיין עצומות.
המיטה שוקעת מעט כשסופי מתיישבת מאחורי גבי ומלטפת בעדינות את זרועי.
"איך את?" הטון שלה התרכך.
"אני בסדר. השאלה היא, איך את?" אני פוקחת את עיניי ומביטה בקיר מולי. אני מרגישה צער. צער על כך שסופי נאלצה להיות בכל זה. לפני שעברתי תיכון ועדיין למדנו יחד, היא תמיד הייתה לצידי והגנה עלי. אבל הפעם זה שונה כשהיא ממש הסתערה על ליאה. אני חייבת להודות שגם אם ידעתי שהיא מסוג החברות שיהיו לצידך כשתצטרכי אותן, לא ציפיתי שהיא תערב את עצמה פיזית למעני.
"אני בסדר. אבל לא נראה לי שאני יכולה להגיד את אותו הדבר לגבי השיער שלי." אני שומעת אותה מצחקקת.
אני מביטה בה בזווית העין, מחניקה צחוק כשאני רואה את הרעמה הפרוע עם כמה עלי דשא מבצבצים שסופי מנסה לסדר.
הצחוק החנוק שלי הופך במהירות להשתנקות כשזווית עיני קולטת את דמותו של ג'ייק עומד בפתח ונשען עם כתפו על משקוף הדלת.
אני מתהפכת במהירות בחזרה ומתיישבת במיטה.
"מה אתה עושה כאן?" אני בולעת רוק.
"לא באתי לנהל שיחת חולין עם אימא שלך, בלי להעליב." הוא תוחב את ידיו לכיסים ומתקדם לעברי. המבט הרציני שהיה כרגע על פניו מתחלף במהירות בבלבול וכיווץ גבות כשהוא מביט בסופי שיושבת לצידי עם החיוך של החתול מאליס בארץ הפלאות.
"הו, הו, הו! נחמד לפגוש אותך איך שלא קוראים לך." סופי אומרת כשהחיוך הענק עדיין מרוח עליה.
"מה, את סנטה קלאוס או משהו?" קמט מופיע על מצחו כשהבלבול בפניו מעמיק.
סופי מושכת בכתפה. "גם ככה חג המולד יהיה בקרוב אז לא אכפת לי להיות." היא מנסה להתחכם.
אני מביטה בה מופתעת. "ממתי את חוגגת חגים כאלו?" אני שואלת עוד יותר מופתעת.
"אני לא. אבל לפי המבטא-הסקסי, שלו זה לא סוד שהוא חוגג או חגג או עשה כל דבר שקשור לזה, נכון?" היא מרימה גבה לעבר ג'ייק.
"לא נכון." ג'ייק אומר מעט בקרירות. הוא מעביר את ידו בשיערו וטון הדיבור שלו מתרכך כשאני נועצת בו מבט מזהיר והוא ממשיך לדבר. "טוב, למען האמת, הייתה תקופה שחגגתי עם המשפחה אבל... זה היה מזמן. ואנחנו רק לקראת סוף אוקטובר כך שאין טעם לדבר על החג הזה עכשיו."
"אבל אתה רוצה לחגוג שוב, נכון? עם מישהי." סופי מדגישה ודוחפת לי מעט מרפק כשהיא קורצת לו.
סופי... אני נאנחת. אין לה טקט בדברים האלה.
לחגוג איתו? מעולם לא חגגתי את החג הזה אבל אני יודעת איך חוגגים. כל עניין האווירה המשפחתית, אווירת החג, העץ והמתנות. זה משהו שתמיד אהבתי לראות בסרטים שהייתי רואה. כל הביחד הזה עם האנשים הקרובים והחשובים לך. זה משהו שהייתי רוצה. אני מניחה שזה לא החג עצמו, אלא מה שהוא מביא איתו זה מה שאני כל כך מעריצה ואוהבת בו. אבל הלב שלי מתכווץ בצער כשאני חושבת על ילד בריטי קטן בעל תלתלי שוקולד ועיניים ירוקות נמצא לבד בבית חשוך כשיורד שלג בחוץ ללא אף אחד לחגוג איתו או, יותר גרוע, סובל ביום הזה. אולי אחגוג איתו את זה השנה ואתן לו חוויה והרגשה שנשכחה ממנו לפני זמן רב? אבל מעולם לא חגגתי ו... הוא בכלל ירצה לחגוג את זה? איתי?
אני נוהמת על עצמי בתסכול בתוכי. על מה לכל הרוחות אני חושבת? זה לא הזמן לזה. גם ככה יש עוד זמן ויש לי דברים אחרים לחשוב עליהם.
"טוב, מה? פתחתם פה ישיבה?" אני מתנשפת מעט בעצבים כשאדם מתפרץ פנימה ונועץ בי מבט.
"את מוכנה להסביר לי מה לעזאזל זה היה שם?" הוא מנמיך את קולו מה שגורם לו להישמע יותר כועס.
"ליאה... עכשיו תעשה את החשבון." אני אומרת ביובש.
"אנה, זה לא צחוק! את כמעט... נאנסת שם!"
"אל תצעק את זה!" אני מרימה את קולי וקמה במהירות לסגור את הדלת מאחוריו כדי שאימא שלי לא תשמע. הוא חושב שהוא נולד באוטובוס שהדלתות נסגרות מעצמן?
"אנה-" אדם מתחיל לדבר אבל אני קוטעת אותו.
"מה אתה רוצה? מה כבר יכולתי לעשות? לא ידעתי שהיא תעשה לי מערב מזוין ותתקוף אותי בפארק החשוך והמזוין הזה!" אני מתנשפת כשאדם מביט בי מופתע מהמילים הבוטות שלי. אני מגלגלת עיניים. "אני בת עשרים, מותר לי להגיד כמה קללות אז אל תביט בי מופתע."
"וואו, תוקפת." אדם מרים את ידיו בכניעה. "אבל את לא יכולה להאשים אותי. ראיתי את אחותי מותקפת מינית, אז איך אני אמור להגיב לדעתך?" הוא מוריד את ידיו ונאנח בכבדות.
"מצטערת. ותודה שעזרת לי, קוף." אני אומרת ומעקלת את זווית פי לכדי חיוך קטן ומתנצל.
"זה הכל? את לא מתכוונת לעשות עם זה כלום?" ג'ייק שואל בקול תקיף אחרי שאני ואדם סיימנו לדבר.
אני מביטה לעברו, רואה אותו מושך מעט את שיערו ממצחו לאחור ביד אחת כשהשנייה מאוגרפת מעט לצד גופו כשהוא מביט בי במבט חודר.
"לעשות מה, ג'ייק?" אני שואלת ונאנחת בעייפות. "אתה ואדם גם ככה כבר כיסחתם אותם, והבהלת את ליאה למוות כשאמרת לה משהו. שום דבר שאעשה עכשיו לא יעזור יותר טוב ממה שאתם עשיתם. לא נראה לי שהם יחשבו אפילו על לעשות משהו כזה שוב כשהתזכורת לכך כנראה תישאר בפנים שלהם לתקופה ארוכה."
אני, אדם וג'ייק קופצים מעט בבהלה כשסופי לפתע צווחת ממקום מושבה על המיטה שלי. "לאקי נשאר בחוץ!"
"לעזאזל, הבהלת אותי. מה לא בסדר איתך?" ג'ייק מניח את ידו על החזה ופולט אוויר.
החיוך הרחב שהיה לה קודם שוב מופיע. "איתי הכל בסדר. ויהיה יותר בסדר כשאהיה... דודה." היא מדגישה את המילה ומגחכת בערמומיות.
היא יודעת... היא יודעת שזה הוא.
"מה?" ג'ייק מביט בה ואז בי.
"שיחקת אותה. פגעת בול פגיעה. קלעת לסל. הבקעת גול. או איך שלא תקרא לזה." היא אומרת כשהיא קמה מהמיטה ותוקעת בו מרפק כמה פעמים. "זה הוא." היא שוב אומרת את מה שאמרה בדרך לכאן בחיוך ענק. לעזאזל, כואב לי להסתכל על החיוך הזה שלה. "טוב, לאקי שלי מחכה אז אני אלך. דברי איתי." סופי טופחת קלות על כתפי לפני שהיא מתקרבת אל הדלת.
"חכי. אדם ילווה אותך. לא כדאי שתלכי לבד אחרי מה שקרה." ג'ייק אומר ועוצר אותה מלפתוח את הדלת. אני מביטה בו מופתעת. יש לו צד מגונן גם כלפי אנשים שהוא לא מכיר.
"מה... למה?" אדם רוטן אבל נאנח בתבוסה במהירות כשהוא מבין שמה שהוא אמר נכון.
"אל תתחיל איתי. גם ככה אני צריך להחטיף לך על כך שלא עצרת את המכונית המזורגגת." ג'ייק מצמצם את עיניו לעבר אדם.
"תירגע, אני הולך ללוות אותה. ונראה אותך מנסה." אדם צוחק בהתגרות לפני שהוא וסופי יוצאים מהחדר כשהיא מנופפת לי ואני אליה.
הדלת נסגרת, ואני מרגישה כמו בסרט אימה כשאני מרגישה את המבט מנקב החורים שלו מאחוריי. יש לי הרגשה שאם אסתובב אליו, הוא יקפוץ עליי כמו איש מערות.
"למה את שותקת?" קולו הנמוך גורם לי להתכווץ מעט.
אני בולעת רוק ומסתובבת באיטיות להביט בו. עיניי מתרחבות כשאני רואה את ההבעה הכואבת והשבורה על פניו.
"א-אתה לא כועס עכשיו?" אני שואלת במהירות בבלבול ובדאגה.
"כן כועס. רק לא יודע על מי. סביר להניח שעל החלאה אבל מעל לכל, על עצמי." הוא משפשף את עיניו, ספק בעייפות ספק כדי להסתיר את עיניו הדומעות.
"ולמה שתכעס על עצמך?" אני מנסה להישמע קרירה ואדישה אבל זה קשה כשהוא מביט בי במבט הזה.
"כי הייתי אידיוט גמור. חשבתי שהתכוונת שלא רצית את ההריון, מה שהרתיח אותי כי גם אני לא רציתי ופחדתי מזה כל כך," הנשימות שלי מכבידות והלב שלי עוד רגע מחסיר פעימה. אני מרגישה שאני עוד רגע מתפרקת ונשברת, אבל ההרגשה הזאת נעלמת כשג'ייק ממשיך לדבר. "תקשיבי, אני לא טוב בלומר את הדברים שבחורות בדרך כלל רוצות לשמוע. אני עדיין רק נער. אני לא בטוח מה להרגיש עם כל זה. לא ידעתי מה לעשות. אבל התחלתי לקבל את זה. התחלתי לרצות את זה. וכשהשלמתי עם העובדה הזאת, חשבתי שאת לא רוצה את זה. זה שבר אותי. לא רציתי שהחיים שלך יהרסו ויותר גרוע, שהחיים של הילד יהרסו ושהוא יסבול אם הוא יוולד לאבא שלא רצה אותו בהתחלה, ולאימא שלא רוצה אותו מההתחלה. ברגע שחשבתי על זה זה שבר אותי. אני בעצמי לא יודע בדיוק מה היא משפחה, ולא רציתי שגם הוא לא יידע את זה." פניו מאדימות מעט והוא מהדק את הלסת כשהוא בכוח מנסה למנוע מעיניו להמשיך לדמוע.
אלוהים... איך אני יכולה להמשיך לכעוס עליו אחרי שאמר את זה ומביט בי ככה?
אני מנסה לעצור גם את עיניי מלדמוע אבל לא מצליחה לעצור את הרעידות הקלות בקולי כשאני מתחילה לדבר. "מה יקרה בפעם הבאה? אתה שוב תלך לבחורה הראשונה שתראה ותתנחם בה ברגע שתשמע משהו ותבין את זה לא נכון?" אני מנסה לגייס את כל הכעס שלי אבל פשוט לא מסוגלת. המבט המיוסר על פניו שובר אותי לחתיכות.
הוא לוקח צעד מהסס לעברי וממשיך לצעוד קרוב יותר כשהוא רואה שאני לא מתכוונת לסגת לאחור ממנו. "אני מצטער." הוא אומר כשהוא חופן לי את הלחי ומסיט קצוות שיער בודדות מאחורי אוזני. "אני לא יודע מה יהיה בפעם הבאה. אני לא יודע איך אפעל. אבל אני יודע דבר אחד; אני רוצה שתחזרי. אני לא רוצה שתעזבי את הכל רק בגללי. אני לא רוצה שתהיי רחוקה ומשהו כמו מה שקרה קודם עלול לקרות לך שוב כשאת לא נמצאת כדי שאוכל להגן עלייך." אני מביטה בעיניו. לא יודעת מה לומר כשפניו סנטימטרים בודדים ממני. "תחזרי, בבקשה." הוא פוקד ומתחנן באותו הזמן כשהוא מביט בי מעט נואש.
אני מנסה לעכל את כל מה שאמר. אני חושבת שהוא הנער היחיד בעולם הזה שיגיד דברים שכאלה כשהוא על סף דמעות. אני מוכנה להתערב על זה אם צריך. הוא בהחלט מיוחד במינו.
"טוב--" ברגע שהוא שמע את זה, מבלי לתת לי להמשיך לדבר הוא מרסק את שפתיו לשלי בכוח שגורם לי מעט להתכווץ כשאני מרגישה את הכאב המעקצץ בזווית הפה שלי, אבל מתעלמת מהכאב הקטן הזה כשאני נושמת אותו והוא אותי. לשונותינו מסתובבות בתיאום מושלם כשהן מרקדות סביב אחת לשנייה בצורך לעוד.
הנשיקה מתנתקת במהירות ואני וג'ייק קופצים בבהלה כשאימא שלי דופקת על הדלת. אנחנו מספיקים להתרחק מעט אחד מהשנייה כשהיא פותחת את הדלת לחריץ קטן ואז פותחת אותה לרווחה. "יופי, אני לא מפריעה." היא מנסה לשמור על הבעה רצינית אל מחייכת באותו הזמן. "ג'ייק, יש אוכל אז בוא לאכול. אני לא מוכנה לשמוע 'לא' בתור תשובה. ותגיד לי איך יצא." היא מצחקקת מעט ויוצאת.
אני מגלגלת עיניים. היא כל כך אוהבת לבשל. היא סוג האישה שתכין אוכל ותשאל אותך 'נו, יצא טעים?' עוד לפני שבכלל הספקת להכניס את האוכל לפה ולטעום אותו.
"כדאי שתאכל. אתה לא רוצה להתעסק איתה כשזה נוגע לאוכל." אני מצחקקת.
"אז בואי איתי?" הוא שואל לא בטוח.
אני מרימה גבה בהפתעה. "מה, חשבת שאשאיר אותך להתמודד עם שד האוכל הזה לבד?" אני שואלת בצחקוק, ויוצאת מהחדר כשהוא בא בעקבותיי אל המטבח.
אז זה אומר שסלחתי לו?...
אני מניחה שהתשובה היא; כן.
לפחות עד לפעם הבאה שיקרה משהו.
אבל אנחנו עדיין צריכים לנהל שיחה לגבי מה שיש-אין בנינו.