מוכנה לנסות - ready to try

פרק 83

"למה אנחנו פוגשים אותה כאן?" אני שואל כשאנחנו מתיישבים בשולחן במסעדה די מרוחקת.
"למה, מה רע?" אנה שואלת וסורקת את המקום.
רע? שום דבר לא רע במקום הפלצני הזה. זאת לא מסעדה יוקרתית אבל היא בהחלט נראית כזאת עם העיצוב דוקר העיניים הזה. האור המעט מעומעם, התמונות והציורים שתלויים על הקיר הזהוב-חום, והמנורות והנברשות שיורדות מהתקרה ועוד שנייה שורפות לך את העיניים. זה לא מקום שהייתי בוחר 'להסתובב' בו.
"שום דבר. פשוט חשבתי שתירצי שהיא תבוא לדירה." אני אומר כשהיא מסיימת לסרוק את המקום.
חיוך קטן וביישני מופיע על שפתייה. "טוב, זה לא שאני לא רוצה, אבל אני רוצה קצת לפנק אותה."
"לפנק?" אני מקמט את המצח. היא אחותה ואני מבין את זה, אבל היא אחותה הגדולה, כך שאני בטוח שהיא יכולה לפנק את עצמה.
"כן. אתה בטח זוכר מה נאמר בביקור הראשון שלה. שרה היא אישה עצמאית ועובדת אבל לפעמים היא לא מרוויחה מספיק כדי לכסות את החודש וזה נורא מקשה עליה כשיש לה ילד, ועוד אחד בדרך. היא אף פעם לא הסכימה לקבל ממני כסף אז לפחות אני רוצה לפנק אותה קצת." מבטה משתנה מעט בעצב.
"ומה עם בעלה? הוא לא מרוויח?" אני שואל.
"הוא כן. אבל המשכורות שלהם לא תמיד מספיקות. אחרי הכל, יש להם הרבה הוצאות כמו לשלם שכירות, חשבונות של חשמל, מים וגז. ויש גם את המעון, מזון ובגדים לילד. יש להם כל כך הרבה לשלם שהם חוסכים מעצמם. הם לא יוצאים לשום מקום ורק עובדים קשה. זאת הסיבה שאני רוצה לעשות משהו בשבילם." היא נאנחת בייאוש.
"את יודעת, אם שרה תדע שאת מתכוונת לשלם עליה היום, היא תהרוג אותך." הקול שיושב לצד אנה מדבר.
"תגיד, אין לך בית לחזור אליו?" אני שואל בציניות את אדם שיושב ליד אנה בשולחן העגול הזה.
עד כמה שקשה לי להודות בזה, אני מרגיש הקלה מכך שהוא הצטרף. מילא להיות עם בחורה אחת בהריון, אבל שתיים, ועוד אחיות, זה לא משהו שקל להתמודד איתו לבד.
אבל באיזשהו מקום בתוכי, אני מרגיש לא שייך. הם כולם משפחה, ואני, אני לא כל כך קשור אליהם...
"תגיד תודה, אני זה שנתן לכם טרמפ. וחוץ מזה, אני רוצה להנות כמה שיותר בעיר הזאת לפני שאני חוזר לבית של אימא שלי." אדם אומר וקוטע את מחשבותיי.
"ואיך אתה בדיוק יכול להנות כאן?" אני שואל בחיוך זחוח.
"תאמין לי, יש הרבה דרכים." הוא אומר בחיוך שזהה לשלי.
"אוקיי! מספיק. אני לא רוצה לשמוע." אנה מנופפת בידה ועוצרת את השיחה שלנו.
אדם מגלגל עיניים. "אחיות..."
"שרה!" אנה צווחת וקמה מהכיסא. לחייה מאדימות ממבוכה והיא מתיישבת בחזרה ומרכינה מעט את ראשה כשהסועדים האחרים במסעדה מפנים אליה את מבטם. אני מנסה להחניק צחוק כשהיא מסמיקה כמו ילדה קטנה.
"פאדחנית." אדם לוחש.
"סתום כבר." היא לוחשת בקול ודוחפת לו מרפק.
"אנה! אדם!" שרה קוראת בהתרגשות ומנופפת בידה כשהיא מתקרבת אלינו.
"די! עד כמה פאדחניות האחיות שלי יכולות להיות?" אדם לוחש בקול כשהיא התקרבה.
"אוייש, סתום כבר." שרה צוחקת ופורעת את שיערו הקצוץ של אדם, והוא ממלמל כמה דברים לא מובנים. אנה קמה ומחבקת את אחותה חיבוק מוחץ ואחריה אדם.
שרה מפנה את מבטה אליי. "ג'קי!" היא אומרת בקול.
"מי?"
"מי?" קול גברי שואל מאחוריה את אותה השאלה כמו שלי.
היא מסתובבת לאחור ומושכת אותו יותר קרוב אלינו, ואני רואה גבר גבוה עם שיער שחור קצר ומעט מתולתל וזיפי זקן, מחזיק בידיו תינוק שנראה בן שנתיים, אולי שלוש? מן הסתם אני מנחש שזה בעלה והילד שלהם.
אנה ואדם עכשיו מתקרבים אל הילד ומחבקים גם אותו וצוחקים כשהוא צוחק צחוק קטן ומתגלגל, ואז מתיישבים בחזרה.
"ג'קי. החבר של אנה שסיפרתי לך עליו." היא מחייכת אליי חיוך מסנוור. אני שומע את אנה ואדם מנסים להחניק צחוק.
"זה, ג'ייק. לא ג'קי." אני מדגיש.
"יש לי כלב פינצ'ר נקניק שמזכיר אותך, אז אני אקרא לך ג'קי." היא מצחקקת מעט.
הצחוק החנוק של אנה ואדם מתגבר.
"כלב פינצ'ר מה?" אני מקמט את המצח ועיניי מתרחבות מעט.
"פינצ'ר נקניק. פינצ'ר מעורב עם תחש." הגבר אומר וצוחק מנוכח ההבעה שלי.
"טוב, זה מספיק. שבו ונזמין משהו לאכול." אנה אומרת מבעד לפרצי הצחוק הקטנים שלה.
שרה מצחקקת צחוק אחרון לפני שהיא מתיישבת, ועכשיו אני קולט את הבטן הנפוחה תחת החולצה השחורה והרחבה שלה.
"באיזה חודש את בדיוק?" אני פולט.
היא מביטה בי מופתעת לרגע, ומחייכת כשהיא מעבירה את ידה על בטנה. "חודש שישי. בקרוב שביעי."
"איך הזמן טס." אנה נאנחת מעט.
"ואת?" שרה שואלת את אנה.
"אממ... שני וקצת." היא אומרת כמעט בלחש.
אני מפנה את מבטי במהירות אליה.
מה? כבר?
אנה קולטת שאני בוהה בה ומביטה בי ומחייכת חיוך קטן ומהיר לפני שהיא חוזרת להביט באחותה ששואלת, "ומה עם הבדיקות?"
"קבעתי כבר תור." היא מציירת עם אצבעה עיגולים קטנים על השולחן.
מתי היא הספיקה? כנראה בזמן שלא הייתי כאן. אני לא מאשים אותה על כך שהיא דאגה לקבוע תור לבדיקה גם כשלא הייתי, ההיפך. אבל... אבל מה? אני אפילו לא יודע מה להרגיש. חשבתי שהיא תספר לי על זה.
"טוב, מספיק עם הדיבורים. אני גווע." אדם קוטע את השיחה שלהן.
"גם אני. ואני בטוח שגם אדי." בעלה אומר, ומנסה לייצב את הילד על ברכיו כשהו מנסה לרדת.
"דן צודק. כדאי שנאכל." שרה אומרת.
מה? "דן?" אני כמעט פולט בהלם.
"כן. קוראים לי דן. יש בעיה?" הוא מקמר לעברי גבה.
מה ל...
"העניין הוא, שלאבא שלו יש חבר קרוב שגם לו קוראים דן. והוא במקרה גם הבוס שלי בעבודה." אנה צוחקת מעט.
"אה. נו, בטח. כל הדנים הם בוסים מצליחים." הבחור שנקרא דן מחייך בגאווה.
אדם קוטע את השיחה כשהוא קורא למלצר.
"איזה מן שירות זה? אף מלצר אפילו לא ניגש אלינו מאז שנכנסנו." הוא מתלונן.
"תהיה בשקט." אנה נוזפת בו.
כשהמלצר מגיע, כולם נותנים לו את ההזמנות אחרי שהביטו בתפריט. הוא מהנהן לאישור, ואני נשבע שהוא שלח עכשיו מבט לאנה. אני משתלט על הדחף לקפוץ עליו כי יכול להיות שאני חושב יותר מדי וסתם מדמיין דברים.
וחוץ מזה, אני לא רוצה לגרום לאנה ולמשפחה שלה בעיות במסעדה.
עד שההזמנות מגיעות, הם מדברים ומתעדכנים. אומרים שרק חסר שהאימא הייתה פה וזאת הייתה יכולה להיות ארוחה משפחתית שלמה. שרה ודן אומרים שעומד להיוולד להם בן, ואנה מריעה בהתרגשות, בזמן שאדם רק אומר, "כן, זה נכון. בנים הם הכי טובים."
אני לא יכול להסכים עם זה. אני מעדיף, ורוצה שתהיה לי בת.
כשההזמנות מגיעות, כולם מתחילים לאכול וממשיכים לדבר ולצחוק כשמזכירים חוויות מפעם. לעזאזל, נשים בהריון אוכלות ממש הרבה כשאני רואה את שתיי הצלחות העמוסות ששרה הזמינה פלוס קינוח.
בזמן שאני נוגז מהאוכל שלי, אני מביט בילד הקטן שיושב על ברכיו של דן מולי.
יש לו שיער מעט בהיר ומאוד-מאוד מתולתל. העיניים שלו בצבע חום בהיר, כמעט זהה לצבע שיערו. הוא מאוד דומה לשרה. כמובן שיש משהו קצת מדן אבל הרוב הוא שלה.
עכשיו כשאני חושב על זה, היא לא דומה לאנה ולאדם. יש לה שיער חום כהה ולא שחור, ועיניים חומות ולא אפורות. היא כנראה יצאה דומה לאבא ולא לאימא.
"אתם לא דומים." אני פולט. לעזאזל, מה יש לי שאני לא יכול לשמור על הפה שלי סגור?
"מה?" אנה שואלת כשהיא רוכנת מעט אליי.
"את ואחותך לא דומות כמו שאת ואדם דומים." אני אומר.
"הו, זה בגלל שאנחנו לא מאותו האבא." שרה מחייכת מעט.
"מה זאת אומרת?" אני שואל.
"אממ... אני ואדם אנחנו אחים מאותו האבא, אבל שרה נולדה מהנישואים הקודמים של אימא שלי. אנחנו לא מאותו האבא, כך שאנחנו אחים למחצה." אנה מסבירה.
"הבנתי..." אני מהנהן וממשיך לנגוס מהאוכל שלי. עיניי נעוצות בצלחת כשאני חושב עכשיו על כך שאני לא ממש מכיר אותה.
לא ידעתי שהם לא מאותו האבא. לא ידעתי שהיא כבר בחודש שני- טוב, עם כל מה שקרה, שכחתי לחשב. וגם לא ידעתי שהיא קבעה תור לבדיקה. האם היא מתכוונת ללכת בלעדיי?
המחשבות ממש מסתחררות בראשי, מזמזמות ומכאיבות אפילו.
הרעיון לבוא כנראה לא היה הכי מוצלח. זה לא שאני לא נהנה לשמוע כל מיני דברים מביכים על אדם או לשמוע את החוויות של אנה, אבל אני באמת מרגיש לא שייך. אני מרגיש מחוץ למעגל המשפחתי הזה שלהם. כמו כבשה שחורה בעדר של כבשים לבנות.
הלוואי ויכולתי לדעת עליה יותר...
לעזאזל, עכשיו אני יודע איך היא הרגישה כשלא ידעה עליי דבר. זה כואב. זה כואב שאתה רוצה אבל אתה לא מכיר ולא יודע דבר על האדם שאתה אוהב.
פאק, מה היא גורמת לי?
אני רוצה לדעת עליה הכל. מה האוכל האהוב עליה. מה היא אוהבת לעשות בשעות הפנאי. מה קרה לאבא שלה. ומה לעזאזל קרה בינה ובין רון כשהיא הייתה בגיל שבע-עשרה.
אני זוכר שהוא אמר משהו על 'זיינתי את הבתולה הקדושה' בפעם הראשונה בפארק. רציתי להחטיף לו כל כך חזק, אבל לא עשיתי זאת. אני רוצה לדעת למה הוא אמר את זה, ולמה היא אמרה שהוא הרס אותה.
הרצון הזה לדעת... הוא מעיק.
אני רוצה לדעת עוד על הבחורה שאני
אוהב...
רגע... מה?
אני... אוהב אותה. אני באמת אוהב אותה. אבל... אבל, אבל מה? אני לא יודע!
אני לא יודע אם היא בכלל מרגישה אליי משהו. זה נכון ששכבנו. זה נכון שהיא בהריון, ממני. אבל מעולם לא אמרנו דבר בקשר לזה.
לא היא, ולא אני.
היא בכלל אוהבת אותי?