מוכנה לנסות - ready to try

פרק 78

"ג'ייק!" ג'יין צועקת. היא נשמעת קצת... נואשת. אני צוחקת בתוך עצמי. היא כנראה רק נואשת כי היא פוחדת להיכנס לכלא. מה שאני מקווה שיקרה.
"ג'ייק, לכו לחדר שלך." ג'ייסון אומר באופן קר. אני מרימה את ראשי ומביטה בו. הבעת פניו קרה וקשוחה כשהוא מביט באישה שהייתה אמורה לאהוב את הבן שלו. אני מקווה שהוא יצליח להקפיא אותה במבטו.
אני מרגישה זרועות חזקות נכרכות סביבי ומאלצות אותי לעמוד על רגליי, ולהתנתק מידיו הפצועות של ג'ייק.
"שמעתם מה הוא אמר." אני שומעת את קולו הרציני של אדם ליד האוזן שלי. אדם מסובב אותי במהירות לפני שאני מספיקה להביט בג'ייק ומוביל אותי מחוץ למטבח.
"ג'ייק, גם אתה לך. בבקשה." אני שומעת את קולו השבור של ג'ייסון. "אדם, בבקשה תישאר. אני צריך את עזרתך."
אני נעצרת כשאדם נעצר ומניח את ידיו על כתפיי. "אני כבר חוזר." הוא אומר כשהוא חוזר למטבח.
אני מועדת מעט כשאני עולה במדרגות וצועדת בצעדים כושלים לעבר חדרו של ג'ייק, כשאני שומעת צעדים נוספים באים אחריי.
אני נכנסת לחדר ושומעת את הדלת נסגרת מאחוריי. אני ממשיכה להתייפח.
אני מסתובבת לאחור ומרגישה דקירה חזקה בחזה כשאני רואה את ג'ייק מרכין את ראשו ומסתיר את עיניו תחת ידו. יבבה נפלטת בין שפתיי כשאני מבינה שהוא בוכה. אני לוקחת צעד מהסס לעברו ואז, כמעט רצה. אני כורכת את ידיי סביב גופו וממשיכה להתייפח על החולצה שלו. בתוך החזה שלו. מכתימה אותו בדמעות שלי. אני מרגישה את ידיו באיטיות עולות ונכרכות סביבי. מחבקות אותי חזק, חזק. "איך? איך ידעתם?" הוא קובר את פניו בשקע הצוואר שלי ומנסה להבליע את קולו הרועד. מנסה להחניק את הבכי שלו.
"זה לא משנה," אני מהמהמת מבעד לחזה שלו. אני מאגרפת את ידיי בחולצה שלו ומשפשפת את אפי בחזה שלו. מנסה לספוג כמה שיותר מהריח שלו. כמה שיותר מהמגע שלו.
אני מושכת באפי כשאני נסוגה מעט לאחור, מאלצת אותו להרים את פניו משקע צווארי כדי להביט בו. אני נושכת את פנים לחיי כדי לעצור את הבכי שלי כשאני מניחה את ידיי על לחייו ומנגבת באגודליי את הדמעות שלו.
"למה לא סיפרת על כך לאבא שלך?" אני מביטה לתוך עיניו.
"פחדתי," דמעה נוספת מצליחה לברוח מעינו. "פחדתי ממה שיקרה כשיגלה. פחדתי שהוא לא יאמין לי. פחדתי שהוא ינטוש אותי שוב כשיחשוב שאני משקר." קולו חנוק.
"אבל הוא לא נטש אותך מההתחלה." אני מנגבת את הדמעה שחמקה לו.
"לא ידעתי את זה בהתחלה. לא ידעתי על כך שהוא ניסה ליצור איתי קשר ושהוא שלח לי מכתבים ומתנות." הוא נושך את שפתו התחתונה ומתכווץ מעט.
"אבל עכשיו אתה יודע." אני מאלצת אותו לשחרר את שפתו מבין שיניו ומעבירה עליה בעדינות את אגודלי ועל הפציעה.
"כן. עכשיו אני יודע." הוא כמעט לוחש.
"אתה... מוכן לספר לי?" אני שואלת בהיסוס.
ג'ייק מביט לתוך עיניי במשך כמה רגעים, ומנתק בעדינות את החיבוק. אני מרגישה חרטה על כך ששאלתי, אבל היא נעלמת כשהוא אוחז בידי ומוביל אותי לעבר המיטה שלו ומושיב אותי עלייה כשהוא מתיישב לצידי.
"אני לא יודע מאיפה להתחיל." קולו נסער מעט.
אני מהדקת את ידי בשלו. "מאיפה שאתה רוצה. אני כבר אסדר את זה בראשי אחר כך. אבל אם תתחיל מהזמן שזה קרה, זה יהיה יותר קל." אני מרגישה צביטה בלב ממה שאמרתי. לא. זה לא יהיה לו קל לספר את זה. ואני לא בטוחה שיהיה לי קל לשמוע את זה. אבל אני חייבת. בשביל שנינו.
ג'ייק משפשף את עיניו. "טוב. מהזמן שזה התחיל, הא? זה התחיל כשהייתי בן עשר. הזקן והמכשפה כבר היו בתהליכי הגירושים. מה שכבר אז טלטל את עולמי. הם היו כל כך מאושרים, כל כך מאוהבים ושמחים, שזה זיעזע אותי לגלות שהם הולכים להתגרש. מה שעוד יותר זיעזע את המכשפה, זה לגלות שהוא היה עם חברתה הטובה. מרינה. הוא לא היה איתה לפני תהליך הגירושים, אבל כבר אז היא חשדה בו שהוא מרגיש משהו למרינה. מרינה והיא היו חברות מגיל צעיר, ושנתיים לפני הגירושים שלהם, מרינה התגרשה מבעלה. אחרי שהזקן התגרש גם, זמן קצר לאחר מכן, כמעט חודש, הוא אמר שהוא ומרינה מתכוונים להתחתן ולעבור לגור במדינה אחרת בגלל חברת הבנייה שלו. כמובן שהיה דיון בבית המשפט על מי יקבל את המשמורת עליי והמכשפה זכתה במשפט. לאחר כמה חודשים אחרי שהתחתנו, הם טסו ביחד עם מליסה לגור במדינה אחרת. זמן קצר לאחר מכן, משום מה, גם כל החבר'ה, חוץ מליזי, עזבו את לונדון והתברר לי שגם לכאן. את בטח חושבת שזה מוזר שכולם לפתע עזבו את לונדון לאותו המקום, גם אני, אבל זה מה שקרה. לתקופה מסויימת הרגשתי נבגד. שכולם עזבו אותי וברחו. אבל הם שמרו על קשר ודיברנו כמעט בכל יום, מה שגרם לי להבין שטעיתי כשחשבתי שהם בגדו בי וברחו." ג'ייק לוחץ מעט בידי ונאנח כשהוא כנראה מבין שהוא סוטה מעט מהנושא. "בכל אופן, בתקופה ההיא הכל היה עדיין נסבל. היא לא הכתה אותי או הרימה עליי יד, אבל היא הייתה יוצאת הרבה מהבית ומשאירה אותי פעמים רבות לבד בלילות. אבל זה התחיל להחמיר כשהיא כל הזמן הייתה חוזרת שיכורה. אז, היא כל הזמן קיללה אותי על כך שאני דומה לאבי הבוגד. שאני חלאה כמוהו. ולאט לאט, ככל שהזמן עבר, היא התחילה לבסוף להכות אותי." אני נאנקת לאוויר כשהוא ממשיך לדבר. "הייתי מסתבך בקטטות כדי להעלים את החשד שהיא מכה אותי. הייתי רב מכות בכוונה כדי שתהיה סיבה מוצדקת לחבורות ולפצעים שלי. ככה, כמעט כל יום היא הייתה מכה אותי. הייתה תקופה שלא הייתי יוצא מהבית בגלל שכבר לא הייתה לי סיבה לפצעים שלי. הסתגרתי בחדר בתקווה לצאת החוצה כשהם יעלמו, אבל זה היה קשה כשהיא פאקינג הכתה אותי כמעט כל יום. הרבה פעמים שמעתי מהחלון של החדר שלי את ליזי באה אליי או את ההורים שלה ששאלו לשלומי אבל לא יצאתי מהחדר. שמעתי אותה אומרת להם כל מיני תירוצים בכל פעם. שאני חולה. שאני משלים חומר של לימודים. שאני ישן. ובכל פעם שאמרה את כל הדברים האלו, בכיתי. גם בלילות שבהם היא לא נמצאה הייתי בוכה. בוכה על כך שאיבדתי את האימא האוהבת שהייתה לי." קולו שבור. הוא מהדק את הלסת ואני רואה שהוא מנסה לעצור דמעות. אני מחזקת את אחיזתי בידו במחווה מנחמת ומעודדת אותו להמשיך לדבר. הוא קולט, וממשיך. "הגעתי למסקנה שזה בגלל הזקן. התחלתי לשנוא אותו כי חשבתי שזה בגללו. הוא התגרש ממנה וברח עם החברה שלה, השאיר אותי מאחור. גם אם הוא לא ניצח במשפט על המשמורת שלי, חשבתי שהוא לפחות ישאר לצידי. אבל הוא לא. הוא עזב למדינה אחרת. הכל החמיר בקיצוניות כשהייתי בן חמש-עשרה. לילה אחד, היא חזרה כל כך שיכורה שהיא הכתה אותי חזק יותר בשונה מכל הפעמים הקודמות. היא ניפצה לי בקבוק זכוכית על הראש. הראש שלי התחיל לדמם והכל התחיל להסתחרר, התמוטטתי על הרצפה, כשהיא בועטת בי כמה פעמים. הדבר האחרון שאני זוכר מהלילה ההוא, זה ששמעתי אותה צועקת שזה הכל באשמתי ושהיא לא הייתה צריכה ללדת אותי, ואז התעוררתי כשאני נמצא בבית החולים, עם זעזוע מוח ושבר בצלעות." אני לא מצליחה להתאפק יותר ומתפרצת בבכי.
אלוהים, הוא סבל כל כך.
ג'ייק כורך את זורעו סביב מותניי ומושך אותי לתוך החיבוק שלו. "את בטוחה שאת רוצה לשמוע עוד?" הוא לוחש לי באוזן ומלטף את שיערי. אני לא עונה ומהנהנת.
"התברר לי שהיא זו שהזמינה אמבולנס ופינו אותי. אבל גם התברר לי שהיא אמרה שחזרתי אחרי שרבתי מכות, ושפשוט התמוטטתי בבית. רציתי לבכות באותו הרגע ששמעתי את זה, אבל בחרתי שלצחוק. ליזי באה אליי לביקור והייתה נורא מודאגת כששאלה מה קרה. ידעתי שהיא יודעת שלא רבתי מכות עם אף אחד, אחרת, הייתה כבר שמועה כמו בכל הפעמים שזה כן קרה, ופשוט אמרתי לה שזה לא עניינה ושלא תתערב. אחרי שהשתחררתי, מליסה התקשרה ושאלה מה קרה. הנחתי שליזי סיפרה לה אבל לא הייתי בטוח. ובגלל שהיא הייתה במדינה אחרת, אמרתי את התירוץ שהמכשפה אמרה, וביקשתי ממליסה שלא לספר לאף אחד. ככה במשך כמה שנים סבלתי מהתעללות ושמרתי את זה בסוד. אחרי המקרה עם בית החולים כולם פשוט הפילו עליי תגרות. התגרו בי כדי שאריב איתם מכות. לא שנפלתי בתגרות שלהם או שהיה לי אכפת ממה שהם אמרו, אבל רציתי לריב מכות. רציתי להרגיש כאב ממישהו אחר ולא מהאישה שפעם החשיבה אותי לכל עולמה. רציתי להרגיש כאב ולגרום לכאב. זה כל מה שעניין אותי. עשיתי גם דברים נוראיים אחרים חוץ מלריב מכות כדי לשכוח." ג'ייק שואף עמוק ומוציא את האוויר בנשיפה ארוכה כשהוא ממשיך ללטף את ראשי, כשאני ממשיכה לבכות לתוך החזה שלו. "בפעמים שהיא לא הייתה נמצאת, הייתי מתחמק מהבית ועובד בעבודות מזדמנות. עבדתי כדי לחסוך כסף ולברוח ממנה. ידעתי שלא משנה כמה אני אחסוך, זה לעולם לא יספיק לי בשביל לגור לבד. לכן החלטתי שברגע שיהיה לי מספיק כסף, אני אטוס לגור עם הזקן. גם אז שנאתי אותו, אבל העדפתי לחיות איתו מאשר עם המפלצת הזאת. ככה, עד גיל שבע-עשרה, עבדתי וחסכתי בסתר את הכסף שהרווחתי. וכשראיתי שיש לי מעט כסף מיותר, החלטתי לעשות משהו. החלטתי לעשות את הקעקוע שיש לי עכשיו."
אני מתנתקת בעדינות מהחיבוק שלו ומביטה בו בעיניים דומעות ולחיים מוכתמות. "מה הוא מסמל?" אני שואלת בלחש כשאני מניחה את ידי על זרועו שבה הקעקוע נמצא תחת השרוול הארוך.
"את העבר." ג'ייק אומר ומושך אותי בחזרה לתוך החיבוק שלו. "תהיי ככה. ככה זה מרגיש יותר נוח." הוא אומר ואני מהנהנת, לפני שהוא ממשיך לדבר. "את כבר ראית אותו. הקעקוע הוא חבל ארוך ועבה כשבאמצע יש קשר. הקשר הזה מסמל את הקשר המשפחתי שפעם היה לנו. את העבר שקשר אותנו כמשפחה אוהבת. ברגע שעשיתי אותו, ידעתי שהכל לא יחזור להיות כפי שהיה, אבל בכל זאת עשיתי אותו כדי להיזכר בזמנים הטובים. להיזכר בימים שהייתה לי אימא אוהבת ודואגת, ואבא שהיה לצידי. אבא שידעתי שלא היה אשם במה שקרה ובכל זאת, שנאתי אותו והאשמתי אותו שעזב אותי איתה לסבול. ידעתי שהוא לא אשם, אבל חשבתי שהוא נטש אותי בגלל כל הרעל שהיא האכילה אותי. שהוא לא רוצה אותי. היא הסתירה ממני את הכל. את השיחות, את הפגישות שניסה ליזום, את המתנות והברכות לימי ההולדת שלי. היא פשוט הסתירה ממני את אבא שלי. ורק לא מזמן גיליתי שכל מה שאמרה עליו היה שקר. הוא כן רצה אותי. הוא כן אהב אותי. הוא כן ניסה ליצור קשר ושלח לי מכתבים. הוא כן רצה להיות אבא שלי." אני שומעת את קולו נשבר ומרגישה שהוא מנגב דמעות בידו. "זמן קצר לאחר מכן, קצת לפני חודשיים, גיליתי שליזי עוברת לגור בדירה של מרינה ביחד עם מליסה. ניצלתי את ההזדמנות וטסתי ביחד איתה מבלי לומר למכשפה. אבל כן השארתי מכתב. אני לא יודע למה, אבל הרגשתי את הצורך שהיא תדע. לא הייתי בקשר עם הזקן מאז שעזב אבל הוא גילה שאני בא לגור אצלו דרך ההורים של ליזי. ומאז, אני כאן." ג'ייק מסיים לדבר. אני מנסה להשתלט על הבכי שלי ונסוגה כדי להביט בו. הוא מביט בי בכאב ובייאוש. העיניים שלי כבר שורפות מכל הבכי. אני מניחה את ידי על לחיו ומקרבת את פניו לשלי. אני נואשת. נואשת להראות לו שהוא לא לבד ושהוא לא צריך לסבול יותר. הצריבה בעיניי נרגעת מעט כשאני עוצמת אותן ומצמידה את שפתיי על שלו. מנשקת אותו בעדינות כדי לא להכאיב לו מהפציעה שעל שפתו. ג'ייק קובר את ידיו בשיערי ומחזק את הנשיקה. שנינו מתנשפים מעט כשאנחנו מנתקים את שפתינו. אני מלטפת את הלחי שלו ומביטה עמוק לתוך הבריכות הירוקות שלו. "בבקשה אל תעזוב ככה שוב מבלי לומר דבר." אני מתחננת בקול נואש. אני נואשת שהוא יהיה לצידי כל הזמן.
"אני לא. אני מבטיח." הוא אומר ומחבק אותי שוב כשהוא מושך את שנינו לשכב על המיטה. אני מניחה את ראשי על החזה שלו ומרגישה דמעה סוררת חומקת לה מעיני. אני נותנת לה לזלוג בשקט על פניי כשאני מנסה להימנע בכוח מלחשוב על מה שקורה כרגע למטה, ומתרכזת רק בקצב נשימותיו האיטיות של ג'ייק.
הוא לא צריך לסבול יותר...