מוכנה לנסות - ready to try

פרק 47

נקודת המבט של ג'ייק.

"אז... מה זה גוגו?" אני שואל, מחייך כשאני שומע את צחוקה המתגלגל באוזניי.
היא מרימה את עייניה אליי ומתנשפת מעט כשהיא מנגבת דמעת צחוק מעינה.
"מעולם לא שיחקת בגוגואים?"
"לא, אני לא חושב שאני מעוניין לשחק בגלעיניי אפרסק כמו איזה בבון משועמם."
"אבל זה לא נראה שאפילו שמעת על זה. לא היה לכם משחק כזה בלונדון?" היא מכווצת את גבותיה ומשרבבת מעט שפתיים, בדיוק כמו שאני אוהב.
"לא שאני יודע. מעולם לא הייתה לי ה--" אני קוטע את עצמי בדיוק לפני שאפלוט משהו, ומנסח את עצמי מחדש, "לא שמעתי על זה. מה זה?"
היא מביטה בי לרגע. "זה סתם איזשהו משחק שהיה אופנתי פעם. אני בעצמי לא בטוחה מה הוא אבל זאת הייתה אופנה חולפת,"
יופי. לא נראה שהיא קלטה.
אני מעדיף את זה כך.
"לא חולפת בשביל הבבון ההוא," אני מחווה בראשי לעבר הכיוון שאחיה נעלם בו.
לעזאזל, ידעתי שהאחרים מתכוונים ללכת לבלות באיזשהו מקום, והנחתי שהיא לא תלך. ציפיתי שהיא תבוא לבד, ואז ראיתי את אחיה הצעיר איתה.
הפאקינג אח שלה ראה אותי ככה!
עד כמה שניסיתי להיראות רגוע, רציתי לתלוש לעצמי ת'ביצים שכנראה כבר איבדתי עם ההופעה הזאת שלי.
אני מביט למטה על תחתוני הבוקסר שלי.
לא, הם עדיין שם.
"אז מה באמת נסגר?"
"נסגר עם מה?" אני מרים את מבטי בחזרה אליה, ורואה שהיא מנסה להסתיר חיוך ולהחניק צחוק.
"עם זה," היא מחווה בראשה אליי.
היא בדוק צוחקת עם עצמה מבפנים מהמראה שלי.
אני לא לובש דבר מלבד תחתוני הבוקסר השחורים שלי, חמאת בוטנים מרוחה עליי, ויש לי פאקינג סרט ורוד על השיער, מושך אותו לאחור.
מה לעזאזל חשבתי לעצמי שאני נראה ככה!
אני יודע מה חשבתי. חשבתי על כך שגרמתי לה לבכות כל כך הרבה, שרציתי לגרום לה לצחוק. צחוק אמיתי.
פאק, מה קורה לי?
זה נכון שאני לא אוהב לגרום לבחורות לבכות; לפחות לא אהבתי. אבל למה שאני ארצה להצחיק מישהי, עם ההופעה המזורגגת הזאת?
אבל משהו בתוכי, יודע שהיא לא סתם אחת. היא ראתה אותי מתפרק, והתפרקה ביחד איתי. היא הרגיעה אותי וליטפה את ראשי, לחשה את שמי ובכתה ביחד איתי. היא נשארה לצידי כל הלילה.
"הו, זה? סתם קינוח קטן והופעת בידור,"
"זה בהחלט מבדר. את המתים אולי." היא מקנטרת אותי.
הבחורה הקטנה הזאת...
טוב, לא קטנה. לא קטנה בכלל כשעיניי נוחתות על החזה השופע תחת החולצה הדקה הזאת, שאני נשבע שהיא תיקרע ברגע שאני אניח את ידיי עליה.
אני בטוח שהיא קלטה את עיניי על החזה שלה שכשאני מרים אותן, אני רואה את לחייה הסמוקות ואת שפתה התחתונה לכודה בין שיניה. מביטה בי בתמימות שהורגת.
פאק, התחתונים שלי הופכים יותר מדיי צמודים.
אני מתקרב וסוגר את הפער בנינו, עיניי נעוצות בשלה.
כשאני רוכן אלייה, מתכוון ללכוד את שפתה בשיניי, אני מרגיש משהו פוגע בראש שלי.
"מה לעזאזל!" אני מביט סביב ורואה את אחיה, מחזיק בין אצבעותיו את גלעיני האפרסק ועומד כמו איזה פאקינג נינג'ה שחושב שיש לו פאקינג כוכבי נינג'ה חדים בתור נשק.
בן זונה ארור. הייתי עכשיו יכול לטרוף את השפה הזאת שלה!
"תוריד את הידיים החלקלקות שלך ממנה!" הוא מכוון וזורק עליי גלעין נוסף, אבל אני מתחמק לפני שהוא פוגע בי.
מה לעזאזל הבעיה שלו? הבחור צריך טיפול דחוף. אם אנה לא הייתה כאן, הייתי מסדר את המוח הזה שלו. ואולי גם מפזר חלק ממנו על הרצפה, מי יודע.
אנה נאנחת. "אדם, מספיק!"
"כן, אדם. מספיק." אני מחייך בהבעת ניצחון.
"אני לא מאמין שאתה מחייך כמו איזה אלוף איגרוף מזורגג עם המראה הזה," הוא נועץ בי מבט.
"למה? אני יודע שאתה אוהב את זה, בייב." אני רוצה להקיא את הנשמה כשאני אומר את זה, ולתלוש כל זכר לגבריות שלי, שלגמרי איבדתי עכשיו, כשאני מפריח לו נשיקה באוויר.
אלוהים, תהרוג אותי כאן ועכשיו!
אבל זה שווה את זה כשאני רואה את ההבעה הנוראית על פניו, ושומע את הצליל של צחוקה של אנה.
"אתה דפוק בשכל," הוא מנער את ראשו מצד לצד במהירות, שזה נראה כאילו הראש שלו עוד שנייה נתלש מהמקום.
אני חייב להודות, באופן די חולני, שזה די משעשע אותי כל העניין הזה.
רעיון חולני צץ בראשי.
"מעולם לא עצר אותי לפני כן," אני אומר כשאני קורץ ומתקדם לעברו.
"ת-תעוף ממני!" הוא נכנס ממש לפאניקה.
אני מנסה בכל הכוח שלא לצנוח על הרצפה ולמות מצחוק, כשאני ממשיך להתקרב אליו.
"אמרת לי לא להתקרב לאחותך. אז אני אלך עלייך." חיוך שטני עולה על פניי.
אני שומע את אנה מתפרצת בצחוק מטורף מאחור.
"תתרחק ממני!" הוא הודף אותי הצידה וכמעט מועד על ה-"גוגואים" שלו שנפלו מידיו, ורץ לעבר הדלת הראשית.
"אנה, אני אתקשר אלייך אחרי שתסיימי עם התקף האפילפסיה הזה שלך," הוא חולף על פניה במהירות, כאילו שבורח מנשק יום הדין.
"תבוא שוב לבקר, בייב!" אני אומר בקול לפני שהוא יוצא מהדירה כשהוא טורק את הדלת מאחוריו.
ידעתי שזה מה שיעיף אותו מכאן. אבל אני לא מאמין עד כמה נמוך ירדתי. פאק!
"א-אתה... פשוט... מטורף!" היא בקושי נושמת מבעד לצחוק שלה.
"אם תספרי למישהו, זה הסוף שלך." אני מזדעף.
"אל תדאג. אם אדבר על זה, אני אמות בפעם הבאה שאצחק ככה," היא אומרת כשהיא לקראת התאוששות.
זה ללא ספק היום המשפיל ביותר בחיי!