השעות, הימים, השבועות, כולם עוברים בעינוי. עינוי תמידי ומתמשך עם הגעגועים שלי אליו. עברתי הרבה בתקופה שבה הכרתי אותו. וויכוחים, ריבים, השלמות, ניסיון. הוא לימד אותי הרבה דברים בפעם הראשונה, ואחד מהם, הוא לאהוב באמת. לאהוב באמת גם עם כל הדברים הרעים שבך.
אני מביטה באי אמון במסך שלפניי. "אבל אמרת שתבוא." קולי רועד מעט.
"אני יודע. אני לא יכול לעשות כלום בקשר לזה. אני לא יכול לבוא."
"ג'ייק, לא ראיתי אותך חודשים. אמרת שתבוא בהזדמנות הראשונה שלך. אמרת שתבוא אליי." אני נשמעת ממש פתטית, אני יודעת. אני יודעת שהוא עסוק בלימודים ועושה הכל כדי לא להיכשל, אבל הרצון שלי לראות אותו ולהרגיש אותו קרוב אליי מערפל את ההיגיון שלי.
ג'ייק נאנח בכבדות. "אני לא יכול."
"עזוב, לא משנה." אני אומרת במהירות.
"כדאי שתנוחי. אני גם צריך לנוח."
"טוב." אני בקושי לוחשת ואנחנו מנתקים את שיחת הוידאו. אני לא מצליחה לשלוט בדמעות הארורות. הוא אמר שהוא יבוא. הוא אמר שהוא יהיה איתי. אני מפחדת ואני רוצה אותו איתי. הלידה אמורה להיות בעוד שבועיים, ולא נראה שהוא יוכל לבוא. הוא הבטיח. למרות שזאת לא אשמתו אבל הוא הבטיח.
אני מנגבת את הדמעות בידיים רועדות.
אני מפחדת. אני לא רוצה להיות לבד...
"הכל בסדר?" מליסה נכנסת לחדר ומביטה בי בדאגה.
"כן. כדאי שגם אני אתארגן לשינה." אני אומרת כשאני רואה אותה לבושה בפיג'מה, והולכת להתקלח. המים החמים זורמים ומחממים את הבטן העגולה והגדולה. התנועות שלי נהיו יותר נוקשות כשהבטן מקשה עליי. אחרי המקלחת אני מחליפה לפיג'מה ונכנסת לחדר. אני שוכבת במיטה ובוהה בתקרה החשוכה כשקצב נשימותיה האיטיות של מליסה הן הדבר היחיד שנשמע. בעיניים שורפות מהבכי תחת זרם המים, אני נרדמת לעוד לילה ללא המגע שלו.
אני מחניקה את קולי כשאני מתעוררת מתחושת כאב מהגב התחתון שמגיע עד הבטן התחתונה. כאילו שהכאב נמשך בכוח לעבר כל האזור התחתון בגופי. כשהכאב מגיע במכה חזקה ומהירה, אני נכשלת מלהחניק צעקה קטנה, שמעירה את מליסה.
"מה? מה קרה?" היא שואלת במהירות כשקמה מהמיטה וכמעט מועדת.
אני מניחה את ידי על הבטן ומתקשה לקום. מליסה מיד ניגשת אליי ועוזרת לי להתיישב. "את בסדר?" מליסה שואלת מודאגת, ואפילו מעט מפוחדת כשהיא מבחינה בהבעת הכאב שלי. אני לא מצליחה להוציא מילה כשאני מנסה להחזיק את הכאב הצורם בתוכי ורק מהנהנת. תחת ידי שמונחת על הבטן, אני מרגישה תזוזות, כל כך חזקות שצעקה נוספת יוצאת ממני. אני נאבקת לקום מהמיטה כשמליסה תומכת בי ועוזרת לי.
"כוס מים, זה כל מה שאני צריכה." אני בקושי מצליחה לדבר כשאנחנו יוצאות מהחדר בגלל קצב נשימותיי שנהיה מהיר יותר, מתאים את עצמו לקצב פעימות הלב שמאיימות לפוצץ את החזה שלי.
"מים. קיבלתי." מליסה אומרת במהירות וממהרת לכיוון המטבח כשאני נשארת לעמוד במסדרון ומשעינה את עצמי על הקיר.
תחושת הכבדות משתלטת עליי. אני מרגישה כאילו כוח המשיכה מנסה למשוך אותי למטה. והכאב, מרגיש כמו לפיתת ברזל חזקה שמאיימת לפתוח אותי ולקרוע אותי לגזרים. הפעם, לא צעקה נפלטת ממני, אלא זעקה.
אני מרגישה כאילו שקיק קטן בתוכי התפוצץ והשתחרר ושומעת מים נשפכים על הרצפה.
כשאני מרימה את מבטי אל מליסה שכבר עומדת מולי עם כוס מים ומביטה בי בבהלה, אני מבינה שאלו לא המים מהכוס שהיא מחזיקה בידה שנשפכו על הרצפה. ירדו לי מים. המים שהיו בתוכי ירדו ומסמנים תחילת הלידה. מסמנים על בואה של הקטנה.
"ליזי!" מליסה לפתע צועקת בפאניקה.
אחרי כמה רגעים, ליזי ורות מתפרצות מן החדר שלהן.
"למה את צועקת?" ליזי שואלת בהבעה כועסת, אך ההבעה שלה משתנה במהירות כשהיא מפנה את מבטה אליי. מבחינה בי כורעת על הרצפה ומתקפלת מכאבים.
"בבקשה תגידי לי שרק השתנת על הרצפה." ליזי כמעט מתחננת כשעיניה אוחזות בהלה.
"אני... לא... כלב!" אני כמעט צועקת כשאני שוב מרגישה את הכאב החד מהגב עד לבטן התחתונה וחושקת את שיניי.
אלוהים. אז זה מה שנקרא צירים. זה כל כך כואב, שאני מקווה שאחרי זה הגברים מתייחסים לנשים כמו לאלות מזורגגות!
מליסה מושיטה לליזי את הכוס שהחזיקה וכורעת לצידי במהירות ביחד עם רות. הן מנסות להרגיע אותי כשאני מתנשפת במהירות ובכבדות, משדלות אותי לעשות תרגילי נשימה.
"צריך להתקשר למישהו שיקח אותה לבית החולים מהר." רות מציעה במהירות, ומפנה את מבטה לליזי.
"למי להתקשר? אני חושבת שאמבולנס זה רעיון טוב." ליזי אומרת, ואני רואה שהיא לחוצה מכל המצב הזה.
"זה רעיון טוב, אבל לא בטוח כמה זמן הוא יהיה כאן. צריך להתקשר למישהו קרוב. ליזי, תתקשרי לאימא שלי ולג'ייסון. זאת הדרך הכי מהירה." מליסה מנסה להיות רגועה ולקחת את העניינים לידיים.
ליזי נעלמת מן המסדרון כדי לעשות את מה שמליסה אמרה, ולאחר עשר דקות ג'ייסון מופיע עם מרינה בדירה והם מסיעים אותי לבית החולים הקרוב.
אני שוכבת במיטת בית החולים לבושה בחלוק. הכאבים חוזרים על עצמם שוב ושוב. הרופאים והאחיות מתהלכים סביבי, כל כמה דקות בודקים את מצבי. הכאבים דעכו אחרי שהזריקו לי אפידורל.
השעות עוברות ואני נמצאת לבד בחדר היולדות חוץ מצוות בית החולים. אימא שלי מחכה לי בחוץ אחרי שג'ייסון התקשר אליה בזמן שהסיע אותי לכאן. אני בוהה חסרת תחושה במכשירים הדוממים שמחוברים אליי, והדמעות פורצות ללא מעצור כשאני שומעת את הקולות החדים סביבי.
"עדיין אין דופק!"
"חבל התבור גם כרוך סביב צוואר התינוק."
הלב שלי מאיים להיקרע לחתיכות בחזה שלי והדמעות הפכו להתייפחויות מרירות בזמן שהצוות רץ סביבי בניסיון לעשות משהו.
בניסיון להציל את הקטנה.
"אין לנו ברירה אחרת אלא לבצע ניתוח קיסרי." אני עדיין שומעת את הקולות החדים, לא יודעת מי בדיוק מדבר.
"בבקשה, תוציאו אותה מהר." אני מתחננת בקול שבור ובגרון חנוק מהבכי.
אלוהים, בבקשה שיוציאו ויצילו את הקטנה.
הבקשה הזאת, והקול הרם והמתפרץ שמסתנן מבעד הקירות והדלתות, זה הדבר האחרון שאני זוכרת מהלילה ההוא לפני שהניתוח הקיסרי התחיל. אחרי זה, הכל פשוט הפך לחשוך ולמעורפל.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני נורא מצטערת על העיקוב הרציני, ועל זה שהפרק קצר אחרי כל הזמן הזה! >.<"
אני אשתדל לפצות אתכן!
מקווה שאהבתן ;)
YOU ARE READING
מוכנה לנסות - ready to try
Romanceאנה בלום היא בחורה טובה שרוצה להפוך לעצמאית ולהצליח בחיים. היא עוברת לגור בדירה עם שותפות בעיר אחרת, הרחק מבית אימה. היא תכננה את הכל. למצוא עבודה טובה, חברים חדשים וכמובן אהבה. עד מהרה היא מגלה שלא הכל הולך כפי שהיא תכננה. השותפות שלה הן לא מה שהי...
