מוכנה לנסות - ready to try

פרק 80

"תגיד, אתה לא אמור להיות בצבא?" ג'ייק לפתע שואל.
עיניו של אדם מתרחבות. "מאיפה הבאת את זה?" הוא פולט.
ג'ייק מושך בכתפיו. "לא יודע. סתם עניין אותי. אחרי הכל, אתה לא בבית ולא בצבא, אלא בבית שלי, אז זה די סקרן אותי."
אדם משפשף את סנטרו ומצמצם עיניים אליו. "סיפור ארוך. ותגיד, אין לך בית ספר להיות בו?"
"סיפור ארוך." ג'ייק מחייך בהתחכמות כשהוא חוזר אחרי המילים של אדם.
אני נועצת מבט בוחן באדם. זה נכון שאמרתי לו לא להגיד לי אם עשה משהו טיפשי אבל זה לא אומר שאני לא מודאגת לגביו. רק זה חסר לי עכשיו, שאחי הסתבך עם הצבא. אני לא מאמינה שזה ככה, אבל איזו עוד סיבה יש לו להיות ב'סוג של חופש' עכשיו?
אדם קולט שאני בוחנת אותו, ולפני שאני מספיקה לפתוח את הפה ולומר משהו, הוא מדבר. "אני חושב שכדאי שאבדוק מה קורה שם." אדם אומר כשהוא מתרחק לכיוון הדלת.
הוא יוצא וסוגר אחריו את הדלת.
"מה זה היה עכשיו?" ג'ייק שואל ומפנה את מבטו מהדלת אליי.
"לא יודעת." אני נאנחת. ואני לא בטוחה שאני רוצה. אם כי, אני חייבת כי הוא אחי. אני אדבר איתו על זה כבר בהזדמנות אחרת.
"מה?" ג'ייק שואל כשאני מביטה בו.
"תגיד, מה עם צבא?" אני שואלת. אני לא יודעת מאיפה זה בא לי פתאום, אבל אני סקרנית.
"לא יודע. לא חשבתי על זה. וגם ככה, אני לא חייב לעשות."
"מה זאת אומרת לא חייב?" אני מכווצת גבות. אל תגידו לי שיש משהו לא בסדר איתו. זה נכון שהוא קצר מזג והפכפך, אבל זה לא משהו שמונע ממנו לעשות שירות צבאי.
"כי אני הולך להיות... אבא." הוא מחייך חיוך מושלם שממיס אותי כשהוא אומר את זה.
"אה." זה כל מה שאני יכולה להגיד. אני מרגישה את לחיי מתלהטות.
"יש משהו שדי מסקרן אותי עכשיו." חיוכו נעלם ומתחלף במבט רציני.
"מה?" יש לי הרגשה מוזרה עכשיו.
"הבחור ההוא, רון. הוא בגילך, נכון?"
"כן..." אני אומרת בחשדנות. "מה עם זה?" למה הוא פתאום שואל עליו?
"אז למה הוא לא עושה שירות צבאי?" ג'ייק מקמט מעט את המצח.
"הוא... הוא לא בדיוק יכול לעשות את זה." אני אומרת בהיסוס.
"למה את מתכוונת?" הקמט במצחו מעמיק.
אני נעה בעצבנות. "הוא..." מה אני אמורה לענות? "הוא לא בריא," אני פולטת. אני מרגישה את האשמה דוקרת אותי כשפלטתי משהו שכנראה לא הייתי אמורה.
עיניו של ג'ייק מתרחבות בהלם ובזעזוע יחד. "מה זאת אומרת לא בריא? הוא--"
"לא." אני אומרת במהירות וקוטעת את ג'ייק כשאני יודעת מה הוא מתכוון לשאול. אני מנידה בראשי. "לא, זה לא מה שאתה חושב. זה לא משהו רציני, אבל זה מונע ממנו לעשות זאת."
כשעדיין היינו באותו התיכון, רון נכנס לתאונה. הוא פצע מאוד קשה את הרגל שלו. הרגל מן הסתם החלימה אבל הוא לא יכול לעשות פעילות אינטנסיבית איתה. הוא יכול ללכת, הוא לא צולע אבל אני מניחה שעדיין קשה לו. אני חושבת שהייתי צריכה לשאול אותו על זה כשנפגשנו שוב, אבל כל כך הרבה דברים קרו, שלגמרי שכחתי מזה. וכרגע אני לא מרגישה בעמדה הנכונה לשאול אותו את זה.
"הבנתי..." ג'ייק נאנח. "זה אולי צבוע מצידי, אבל אם זה היה מה שחשבתי, אז הייתי מרגיש כמו מניאק על שהכיתי בחור חולה." הוא צונח על הגב במיטה. "אבל מזל שזה לא, כי אני לא מתכוון להתחרט על זה. במיוחד לא אחרי מה שאמר." הוא חושק את שיניו ומהדק את הלסת.
רעד חולף בתוכי כשאני נזכרת בדברים שאמר. אני מבינה שזה היה כי הוא דאג אבל הוא אמר דברים קשים. ואני גם, אמרתי לו דברים נוראיים. אני צריכה לדבר איתו. גם ככה אני אאלץ להתייצב מולו. אחרי הכל, אנחנו שכנים.
אני קופצת בבהלה כשדלת החדר נפתחת בתנופה. אני רואה שוב את אדם נשען עם היד על המשקוף ומתנשף בכבדות. חולצת הטי הלבנה שלו מתוחה כאילו מישהו משך אותה.
"אני יכול לקבל אותה ביותר פסיכית?!" אדם טורק אחריו את הדלת כשהוא נכנס.
"מה קרה עכשיו?" ג'ייק שואל בקול מתוח כשהוא קם מהמיטה ונעמד על רגליו.
אדם מתקרב וטופס את מקומו של ג'ייק על המיטה וצונח על הגב. "ירדתי כדי לבדוק מה קורה שם, וראיתי שהשוטרים בדיוק מתכוונים לקחת אותה לתחנה. האישה הפסיכית הזאת טפסה אותי מהחולצה בדיוק כשעמדתי לרדת את המדרגות האחרונות, והחלקתי. הם טפסו אותה וניסו למשוך אותה ממני בזמן שהיא עדיין מושכת בחולצה שלי. יש לה כוח כמו להענק הירוק אני נשבע. אבא שלו נאלץ למשוך אותי מאחור כדי שהיא תשחרר. אני מרחם על שניי השוטרים שלקחו אותה, היא לא תעשה להם את העבודה קלה." הוא מתנשף כשהוא מנסה להחליק את החולצה המקומטת והמתוחה.
"מה יהיה עכשיו?" אני שואלת.
אדם נאנח כשהוא מתיישב. "מחכים."
"מחכים? מחכים למה בדיוק?" ג'ייק שואל מעט כועס.
"תשמע, אחי. אני יודע שאין לך סבלנות כדי לחכות ולדעת מה יהיה אבל זה מה יש. אבא שלך אמר שאשאר כאן בתור המבוגר האחראי כדי להשגיח עליכם בזמן שהוא מלווה את השוטרים לתחנה." אדם אומר בקול רציני.
משהו בין השתנקות לצחקוק נפלט בין שפתיי.
"מה מצחיק?" אדם מביט בי מבולבל.
"אתה? מבוגר אחראי? אז מה אני, עז?" אני שואלת בין הצחקוקים הקטנים.
"הי, את אולי מבוגרת ממני בשנה וכמה חודשים אבל אני יותר חזק ממך. ואני יותר מבוגר ממנו כך שאני המבוגר האחראי כאן." אדם רוטן כשהוא מפנה אצבע לג'ייק.
"בשנה וקצת אז אל תתלהב." ג'ייק אומר כשהוא הודף את האצבע של אדם.
"בכל מקרה, הם יחזרו לכאן באיזשהו שלב כדי לבקש ממך עדות ופרטים על הכל." אדם אומר.
"ולמה לא עכשיו? למה הם לא לקחו אותו איתם?" אני שואלת. למה לא כבר עכשיו ולסיים עם כל זה?
"אל תהיי טיפשה, אנה. הם לא ייקחו אותו באותו הרכב עם אימא שלו. לא, סליחה; עם הפסיכית הזאת. זה עלול להקשות עליו להעיד אחר כך. וחוץ מזה, היא כל כך משוגעת שנראה לי שהם מתחרטים שהיא איתם באותו הרכב. אלוהים, אני מרחם על המסכנים שבסך הכל מגנים על הצדק." אדם מניח יד על הלב. כאילו מתפלל על לוחמים שנפלו. "טוב, כל מה שאני צריך לעשות, זה להגן על האחים החלשים שלי." אדם טופח על ברכיו ונעמד על רגליו.
"אלוהים, אל תגיד את זה!" אני מצחקקת.
"למה? אנחנו כמו אחים." אדם אומר ומניח יד על כתפו של ג'ייק.
"כשאתה אומר את זה ככה, זה מרגיש מעוות." ג'ייק מעוות את פניו והודף את ידו של אדם.
"מה הבעיה שלכם?" אדם מקמר גבה.
"אני אשאל אותך את זה, אם הייתה לי אחות והיית איתה בזוגיות והייתי אומר לך שאנחנו אחים, מה הייתה חושב?" ג'ייק מרים גבה שובבה ומחייך.
אדם מביט בו בתמיהה לכמה רגעים, לפני שמתנער מצמרמורת שעוברת בו. "הייתי חושב שזה דוחה לצאת עם האחות של מישהו שקורא לי אח. זה כמעט כמו לצאת עם אחותי. זה באמת דוחה!"
אני וג'ייק מנסים להחניק צחוק מהתגובה של אדם. לפתע אני נזכרת במה שג'ייק אמר עכשיו. הוא אמר... זוגיות.
אני שמעתי נכון, נכון? הוא באמת אמר את זה.
זה מציק לי שאני לא יודעת מה בדיוק יש בנינו ואני פוחדת לשאול. אני פוחדת מהתשובה שלו. אבל כרגע, אני מרשה לעצמי להיאחז במה שאמר. גם אם זה רק לעכשיו, אני מרשה לעצמי לחיות באשליה שאנחנו בזוגיות רגילה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
סליחה אם הפרק הזה קצר. אני בתקופה עמוסה ומסובכת עכשיו ואני מתנצלת מראש אם לא יהיה לי מספיק זמן לכתוב.
אבל מקווה שאהבתן את הפרק הזה ;)