מוכנה לנסות - ready to try

פרק 92

אולי אני הילדה הקטנה כאן?
אולי אני זאת שחסרת שיקול דעת ומתנהגת באימפולסיביות?
אלו הן המחשבות שחולפות בראשי כשאני שוכבת במיטה בחדר הישן בבית שלי.
אני מביטה במסך הפלאפון שלי, בוהה בריקנות במספר הלא יאמן של השיחות שלא נענו מג'ייק. סיננתי את כל השיחות שלו.
מה הוא כבר יכול להגיד לי? שהוא מצטער?
מן הסתם שאני כנראה אסלח לו, אבל זה לא משנה את העובדה שזה עלול לקרות שוב ברגע שתהיה אי הבנה.
כן, אני מניחה שהייתה לו הזכות לכעוס אם היה יודע על הנשיקה שרון אילץ אותי, לכעוס עליו ולא עליי, אבל הוא כעס עליי מסיבה אחרת ופשוט הלך ותקע את הלשון שלו בגרון של הג'ני ההיא, מבלי לנסות לברר ולדבר איתי אפילו.
כנראה שזה העיקרון לסיבה שחזרתי לבית. העיקרון הוא מה שחשוב. זה לא יכול להימשך כך. אני לא יכולה להמשיך עם אי הוודאות שיש בנינו, ובכל פעם שתהיה אי הבנה משהו כזה יקרה. יש לי את הכבוד והערכים שלי וכרגע, הם אומרים לי שאני צריכה קצת להיות לבד.
להיות עם עצמי.
עברו כבר יומיים. ברגע שבאתי הביתה, התקשרתי כמו שאמרתי לאדם והודעתי למרינה, קרן ומליסה שחזרתי לזמן מה לבקר בבית. שלושתן איחלו שהייה נעימה בבית וגרמו לי להתחרט ולהרגיש אשמה מכך שאני- כנראה, בורחת מהכל.
אני נאנחת וקמה מהמיטה כשאימא שלי קוראת לי מהמטבח ויוצאת מהחדר.
"אני כאן, תירגעי. על מה ההיסטריה?" אני שואלת כשאני נכנסת למטבח כשהיא ממשיכה לקרוא בשמי, פותחת וסוגרת ארונות לחוצה.
היא מסתובבת אליי כששמעה אותי. "מצטערת. הבית כמעט ריק, צריך לעשות קנייה." היא נאחת בעייפות.
"ולמה הוא ריק? הארונות והמקרר תמיד היו מלאים." אני מקמרת גבה.
"טוב, אני הסתדרתי עם מה שיש. לא הייתי צריכה לקנות ולבשל הרבה כשאת גרה במקום אחר ואדם החליט לצאת לנופש. אבל עכשיו שניכם כאן ואני רוצה לבשל לכם." היא אומרת בחיוך קורן. אני מחייכת בחזרה אליה. אימא שלי תמיד אהבה לבשל, זאת התשוקה שלה. אני מאוד אוהבת את האוכל שלה ולא דווקא בגלל שהיא אימא שלי, אלא בגלל שהיא יכולה להכין ארוחת גורמה אפילו מקופסאות שימורים.
"דרך אגב, איפה הוא?" אני שואלת כשאני מתקרבת לאחד הארונות ופותחת אותו.
"אדם?" היא שואלת ואני מהנהנת. "הוא בחדר שלו במחשב." היא עונה.
"אמרתי לך שהבית ריק." היא אומרת כשאני מחפשת אחר משהו טעים לנשנש.
"כן..." אני סוגרת את הארון ונאנחת בתסכול. "מתי יוצאים לעשות קנייה?" אני שואלת.
"אם תועילי בטובך לקרוא למסתגר ההוא, אפשר כבר עכשיו." היא מחייכת.
אני מהנהנת ויוצאת מהמטבח לכיוון החדר של אדם שנמצא מול החדר שלי. אני נכנסת מבלי לדפוק ורואה אותו יושב מול המחשב שלו.
"קוף, יוצאים לעשות קנייה." אני אומרת כשאני מתקרבת ומתבוננת במסך.
"ו... מה את רוצה ממני?" הוא שואל, שקוע בפייסבוק.
"אז בוא איתנו. אנחנו צריכות טרמפ."
"קחו מונית. זה משהו שתמיד עשיתן." הוא אומר כשהוא מגלגל בעכבר.
"אבל יש לך רכב אז לא צריך להזמין מונית." אני מתחילה להישמע חסרת סבלנות כשהוא לא ממש מתייחס לנוכחותי.
אני משעינה את ידיי על השולחן ורוכנת לעבר המסך הגדול והשטוח. מנסה להבין מה כל כך מעניין אותו שם. שום דבר. הוא סתם מגלגל את דף הבית מבלי אפילו להסתכל על תמונות או סטטוסים.
"למה אתה לא בודק את ההודעה?" אני שואלת כשאני מבחינה בתיבת צ'אט סגורה.
"לא שמתי לב." הוא אומר בפשטות.
"אז למה שלא תבדוק עכשיו?" אני מקמרת גבה.
"עזבי, זה בטח עוד 'מה קורה?'. אמרת שאתן צריכות טרמפ, נכון? אז בואי אני אקפיץ אתכן." אדם אומר כשהוא מתנתק במהירות וקם מהכיסא המרופד שלו.
"אוקיי..." אני אומרת במעט בלבול ויוצאת אחריו מהחדר.
"ככה אתם יוצאים?" אימא שלי מתנשפת מעט מזועזעת כשהיא סורקת אותי ואת אדם מכף רגל ועד ראש.
"כן, מה הבעיה?" אני שואלת כשאני בוחנת את הטייץ האפור שלי והחולצה הלבנה והרחבה, ובוחנת את מכנסי הטרנינג השחורים של אדם והחולצה האפורה שלו.
"זאת בסך קנייה בסופר, לא צריך להתגנדר." אדם רוטן.
אימא שלי מתנשפת ומניחה את רצועת התיק שלה על כתפה החשופה מהחולצה ללא השרוולים עם הקפלים הקדמיים השחורה שלה כשהיא מחליקה קפלים בלתי נראים בג'ינס הלבן שלה. "טוב, שיהיה. בואו נלך. אני רוצה להספיק להכין את הארוחה." היא אומר בחיוך שחצני. אני ואדם פולטים אנחה ומגלגלים עיניים באותו הזמן ונותנים לה להוביל אותנו מחוץ לבית. זה הולך לקחת הרבה זמן...