מוכנה לנסות - ready to try

פרק 90

נקודת המבט של ג'ייק.

כמה דקות לפני.
"מה לוקח לה הרבה זמן?" אני שואל בחוסר סבלנות וקוטע את אדם מלהתלונן על הלילה שעבר עליו.
"אחי, תודה על ההקשבה. ואם זה כל כך מטריד אותך אז לך תבדוק בעצמך." אדם אומר כשהוא מתמתח בכיסא.
אני קם מהכיסא, יוצא מהמטבח וניגש לעבר הדלת. לפני שאני מניח את ידי על ידית הדלת אני שומע את אנה מדברת עם מישהו.
כל שריר בגופי הופך למתוח כשאני מזהה את הקול השני. זה... החלאה!
בדיוק כשאני מתכוון לפתוח את הדלת ולהתפרץ עליו, אני שומע את אנה. אני לא מצליח לשמוע הכל אז אני משעין את ראשי על הדלת ומנסה להקשיב.
"לא רציתי שזה יגיע למצב הזה. לא רציתי שכל זה יקרה, אבל זה קרה."
אני מרים באיטיות את ראשי מהדלת. ידי האחת שורטת מעט את הדלת, וידי השנייה מאוגרפת כשציפורניי מתחפרות בכף ידי.
משום מה, קשה לי לנשום. אני מרגיש כאילו אני טובע, נאבק כדי להכניס טיפת אוויר.
אני מסתובב לאחור ולא מביט באדם ששואל, "נו, למה היא מתעכבת?"
אני מתעלם ממנו ומתחיל לצעוד בחזרה למטבח. "תבדוק אתה. אני אכין בינתיים ארוחת בוקר." אני אומר כשאני חולף על פניו במהירות.
זה מה שהיא אמרה. היא אמרה שהיא לא רצתה את כל זה. היא לא רוצה את זה.
פאק! אז שתבוא ותגיד לי את זה בפנים ולא מאחורי הגב שלי, ועוד לחלאה!
אני בועט באחד הכיסאות במטבח ועוד רגע תולש לעצמי את השיער מהראש. אני לוקח נשימה עמוקה וסופר עד שלוש בראשי, בתקווה שארגע.
***
נקודת המבט של אנה.

"חביתות? וואו, מי היה מאמין." אדם מעמיד פני מופתע כשאנחנו נכנסים למטבח וצלחות עם חביתות וירקות מונחות על אי השיש.
ג'ייק מכבה את הלהבה בכיריים כשהוא מסיים להכין את החביתה האחרונה, מניח אותה על צלחת ומתיישב באחד הכיסאות. "אתה תמיד יכול לאכול קופסת שימורים." הוא לא מביט בנו ומתחיל לאכול את החביתה שלו.
אני ואדם שולחים מבטים לא מבינים אחד לשנייה ומתיישבים מולו במקום שבו הצלחות מונחות.
אני אוחזת במזלג ומתחילה לנעוץ אותו בכמה ירקות, משחקת איתם. אין לי כל כך תיאבון עכשיו...
"מה קרה לעיניים שלך?" אני מרימה את מבטי מהצלחת ורואה שג'ייק בוחן אותי.
"מה?" אני שואלת. הוא לא עונה ורק ממשיך לבחון אותי כשהוא לוקח כמה נגיסות מהאוכל שלו.
"למה אתה לא שואל מה עם שלי?" אדם שואל בפה מלא. כן, העיניים שלו אדומות ונפוחות מחוסר שעות שינה. אבל לגבי שלי...
מה אני אמורה להגיד? שבכיתי בגלל שרון דחף לי את הלשון שלו לתוך הפה שלי? לעזאזל, הייתי צריכה קודם ללכת ולשטוף פנים.
"נהייתי עייפה." אני אומרת ומתחמקת ממבטו כשאני דוחפת לעצמי את הירקות שנעצתי בהם את המזלג. מאיזושהי סיבה, זמן הארוחה עובר בשתיקה מעיקה.
זאת רק אני או שהוא כועס?
אחרי שאילצתי את עצמי לאכול אני קמה ומפנה את הצלחת. "תודה על האוכל." אני אומרת כשאני שוטפת את הצלחת.
"יש לך עוד משהו להגיד?" אני שומעת את קולו הקר מאחוריי.
אני מסתובבת להביט בו אבל הוא יושב עם הגב אליי.
"מה הבעיה שלך? אתה מתנהג מוזר." אדם מזדעף.
"לפחות אני יודע שאני רוצה את זה." ג'ייק ממלמל.
"אתה יודע שאתה רוצה להתנהג מוזר?" אדם מכווץ גבות בתהייה.
הוא באמת מתנהג מוזר...
ג'ייק נאנח בחוסר סבלנות ומטיח את המזלג שלו בצלחת כשהוא קם בהפגנתיות מהכיסא ויוצא מהמטבח.
אני ואדם שולחים מבטים מבולבלים אחד לשנייה, ואני יוצאת אחרי ג'ייק במהירות כשאני שומעת אותו יוצא מהדירה.
"ג'ייק," אני קוראת בשמו כשהוא נכנס אל המעלית אבל לא מספיקה להגיע בזמן לפני שהדלתות נסגרות.
מה לעזאזל עובר עליו?
אני יורדת בכמה שיותר מהירות במדרגות הבניין ויוצאת אל הלובי. אני מביטה על המספר שמעל דלתות המעלית. קומה 0.
הוא כבר יצא...
"למה..." אני משפשפת את מצחי בידי.
"מה למה?" אני מסתובבת ורואה את ליזי עומדת מאחוריי ומחזיקה שקיות שופינג בידיה.
"ראית את ג'ייק?" אני מתעלמת מהשאלה שלה לא במכוון.
"ראיתי אותו הולך לכיוון הפארק." היא אומרת ומביטה בי מבולבלת.
"תודה." אני אומרת במהירות וממהרת ללכת אל הפארק.
אני נכנסת אל הפארק הגדול. אכן, הוא נמצא בפארק כמו שליזי אמרה. אני אולי רחוקה אבל אני מיד מזהה את תלתלי הנחושת שלו כשהוא עומד באחד המגרשים עם כמה נערים.
אני מתחילה להתקרב, ומסתתרת מיד מאחורי עץ קרוב כשאני רואה כמה בחורות מפלרטטות איתו ומנסות להימרח עליו.
אני מחכה שהוא יהדוף את הבחורה שהניחה את ידה על החזה שלו ומצחקקת כשהם מדברים, אבל זה לא קורה. הוא נותן לה לגעת בו כשהיא מצחקקת צחוק פלרטטני שצורם לי באוזניים. אני רוצה לצרוח בכל הכוח שתוריד ממנו את הטלפיים שלה, אך לא עושה זאת.
אני מהדקת את שפתיי זו בזו ומחכה לתגובה ממנו, שלא מגיע כמו שאני מצפה.
"לא כדאי לך להתעסק איתו." בחורה מדברת. אני משנה מעט את הזווית שלי ורואה בחורה יפה עם שיער שחור ומעט גלי. כשאני רואה אותה, אני נזכרת שזאת הבחורה שנמרחה על ג'ייק ביום הראשון ללימודים.
הרגשה לא נעימה עוברת בי כשאני רואה אותה.
למה היא התכוונה שלא כדאי לה להתעסק איתו? אל תגידו לי שזה בגלל שהיא רוצה אותו...
"אם תתעסקי איתו את תתחרטי על זה. תאמיני לי, זה מניסיון." היא אומרת.
מה? על איזה ניסיון היא מדברת?
"למה את אומרת את זה? את מקנאה, ג'ני?" הבחורה שנוגעת בג'ייק מחייכת בערמומיות.
"אני מריח כאן קרב חתולות." אחד הנערים צוחק.
"ממש לא. אני אומרת את זה כי יש לו כבר מישהי. ולא כדאי לך להתעסק איתו, כי היא בהריון ממנו." ג'ני אומרת בידיים שלובות.
איך לעזאזל היא יודעת את זה?
"מה? אמרת לא לספר לאף אחד בבית הספר, ואנחנו לא בבית הספר כפי שזה נראה." היא מחווה בידה סביב כדי להדגיש את טענתה כשג'ייק שולח לה מבט רצחני.
"אין לי מושג על מה את מדברת." הוא מסנן.
אני מרגישה את הלב שלי דומם ואת הגוף שלי מתאבן מהמילים שלו. הוא אמר את זה בכל כך הרבה קרירות וזלזול.
"אתה צוחק עלי?!" ג'ני ספק צועקת ספק צוחקת. "אתה השפלת אותי כשאמרת לי לא לדבר על זה- איימת עלי, אם לדייק, ושלחת אותי החוצה לבושה בבגדים המסריחים של חבר שלך אחרי שקרעת את שלי ועכשיו אתה אומר שאין לך מושג?!" היא מתקרבת אליו ודוחפת אותו בידה.
אני בולעת רוק ומרגישה את עצמי מחווירה מהדם שאוזל ממני. קרע את הבגדים שלה?
מתי זה היה? הוא רק לא מזמן חזר מלונדון אחרי המקרה עם אימא שלו.
ג'ייק אוחז בידה בידו האחת וביד השנייה אוחז במותן שלה. "מה יש? את עד כדי כך רוצה אותי בתוכך?" הוא שואל אותה ושפתיו מתעקלות לחיוך אפל.
"אתה זקוק לטיפול." אני מצליחה לשמוע את ההתנשפויות שלה עד המקום שבו אני עומדת.
"אז שנתחיל מהלשון?" הוא שואל, ומבלי לחכות לתשובה הוא מכניס את לשונו לפה שלה כשהוא מנשק אותה.
אני מרגישה את רגליי רועדות ואת גופי מתפרק כשאני רואה אותו מנשק אותה ללא היסוס כשנשמעות שריקות ברקע מהחבורה שעומדת לידם.
יש כאב כל כך חזק בחזה שלי, שקשה לי לנשום. אני עדיין עומדת מאחורי העץ כשרגליי נטועות בקרקע ועיניי שורפות מהצריבה של הדמעות שמתפרצות ללא מעצור. אני נושכת את שפתי ומכסה את פי בידי כדי למנוע מהבכי שלי להישמע. אני רוצה להיעלם מפה אבל אני נטועה במקום כמו העץ ההוא שכרגע, כנראה הוא הדבר היחיד ששומר עליי יציבה.
עד שאני מצליחה לתת פקודה לרגליי לשאת אותי מכאן ולוקחת צעד אחד לאחור, אחד הבחורים מבחין בי.
"יש לנו צופה נוספת!" הוא קורא בקול וגורם לכולם להביט לכיווני.
אני מסתתרת במהירות כשג'ייק מנתק את שפתיו משלה ומביט סביב כדי להבין על מה כולם מסתכלים.
אני שומעת צעדים מתקרבים לכיווני, ורואה את הבחור שהבחין בי. "קדימה, אל תתביישי." הוא מחייך חיוך מסופק כשהוא מושך אותי בזרועי כך שאני לא יכולה להסתתר יותר.
אני מרימה את עיניי עד שהן פוגשות בשל ג'ייק ואני רואה את ההלם בפניו, אבל ההלם הזה מתחלף במהירות בכעס.
הוא עוד מעז לכעוס עליי?!
"מה את עושה כאן?" הוא שואל בטון מזלזל.
אני מרגישה את הטלטלה אוחזת בי והודפת בכוח את ידו של הבחור ממני.
"באתי לשאול למה נעלמת בפתאומיות וזה מה שראיתי!" אני מוחה את הדמעות ביד אחת ומחווה אל שניהם בשנייה.
"למה את בוכה?" הוא שואל באופן קר ונועץ בי מבט מקפיא.
עיניי מתרחבות בהלם כשאני מביטה במישהו שאני למעשה לא מכירה. מישהו זר לחלוטין.
"למה אתה עושה את זה?" קולי רועד כשאני מביטה בו באי אמון.
"למה אני עושה את זה? אם כבר, למה את עושה את זה כשאת אפילו לא רוצה את זה?" אופן הדיבור שלו מעביר בי רעד. הוא מביט בי בכל כך תיעוב.
אני נרתעת מעט לאחור כשהוא לוקח צעדים לעברי. המבט שעל פניו גורם לבחור שעמד לידי לסגת בחזרה לאחרים, שעומדים מתוחים.
"שמעתי אותך," קולו מאיים כשהוא נעמד גבוה מולי. "שמעתי מה אמרת לו. איך זה הלך? הו, כן. 'לא רציתי שכל זה יקרה, אבל זה קרה'." הוא מסמן מרחאות באצבעותיו כשהוא מביט בי בסלידה.
"אתה הקשבת לשיחה שלנו?" אני מרימה מעט את קולי.
"אל תרימי עליי את הקול כאילו שזאת אשמתי!" הוא נוהם.
אני צוחקת צחוק צולע כשאני מבינה למה הוא התכוון ומעבירה קצוות שיער סוררות מאחורי אוזני. "אתה כמו ילד קטן שמתנהג באימפולסביות."
"שלא ת-"
"אבל אם היית מועיל בטובך להקשיב לכל השיחה ולא לשמוע רק את מה שאתה רוצה לשמוע, היית מבין שהתכוונתי למצב שקרה בגלל שהוא סיפר לאימא שלי. היית מבין שהתכוונתי לכל הבלגן שנגרם עקב זה!" אני צועקת עליו. "אה, ועוד משהו. הוא נישק אותי. וזה היה משהו שבאמת לא רציתי. התכוונתי לספר לך ברגע הנכון, אבל אתה פעלת כמו ילד קטן וחסר שיקול דעת והלכת לנשק את הבחורה הראשונה שנקרעה בדרכך!" עכשיו אני צורחת. החבורה שמאחור מביטים בי כמו על משוגעת אבל אני לא שמה זין.
"אני-" ג'ייק מנסה לדבר אבל אני קוטעת אותו במהירות.
"אבל למען האמת, אני לא יכולה להאשים אותך. הרי אין לנו שם מוגדר למה שיש בנינו. מה שזה לא יהיה, אין את זה יותר. נמאס לי מאי הוודאות שאני כל הזמן מרגישה לגבינו. נמאס לי להיות תלויה באוויר ולנסות להבין מה לעזאזל קורה בנינו. נמאס לי ממך! אני לא מתכוונת יותר להיות כמו סתומה ולנסות לדעת למה אתה כועס כל הזמן. אני לא מתכוונת שבכל פעם שתשמע רק את מה שאתה רוצה לשמוע אתה תכעס עליי ותלך להחליף רוק עם בחורות אחרות מבלי לדבר איתי אפילו!" אני מתנשפת אחרי שהוצאתי את הכל בבת אחת. אני רוצה לקבור לו את הפנים באדמה כשהוא מביט במבט אשם.
זה נכון... אתה האשם כאן!
"איך יכולת לחשוב שאני לא רוצה את זה?" אני שואלת בכאב בזמן שאני בוכה.
"אנה," אני לוקחת צעד מהיר לאחור כשהוא מנסה לגעת בי.
"אם תעז להתקרב אליי אני..." אני אפילו לא מצליחה לאיים כמו שצריך בגלל הדמעות הארורות והבכי המר שלי. "שיהיה לך יום טוב, ותהנה עם החלפת הנוזלים שלך." אני מסננת בכאב וממהרת ללכת לאחור, מתרחקת מהמקום הארור הזה, שאני יוצאת ממנו בדמעות כבר בפעם השנייה מתוך שתי פעמים ארורות שאני נמצאת פה.
הדמעות רק מרבות לצאת כשהחרטה והכאב שהוא הביט בי בהם לפני רגע צרובים בראשי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
סוף סוף פרק! מה אתן חושבות? ;)