מוכנה לנסות - ready to try

פרק 35

"אני לא הולכת, אני פשוט אחכה בחוץ עד שקרן תחזור." אני מסיטה בכוח את מבטי ממנו, מתנתקת מהמערבולות הירוקות שסוחפות אותי פנימה.
"למה את כאן, ואיך את מכירה את קרן?" הוא שואל, עדיין אוחז בזרועי.
"אני כאן בשביל הסיור, ואני מכירה אותה כי אני אעבוד איתה." אני משתחררת בקלות, יותר מדי בקלות מהאחיזה העדינה שלו.
בזווית העין אני רואה שהוא מושיט את ידו שוב לכיווני, אבל מוריד אותה במהירות.
"את תעבדי כאן?" 
אני מסתובבת להביט בו, ונתקלת בעיניו שמשוטטות במורד גופי. בוחנות אותי.
"כן... ואתה, למה אתה כאן?" אני שואלת למרות שהתשובה די ברורה לי.
הוא מרים את עיניו עד שהן מצטלבות בשלי. "אני נרשם לכאן היום."
זה באמת היה די ברור.
אני לא מאמינה שאנחנו עומדים כאן ומדברים כאילו כלום לא קרה. חלק ממני מרגיש הקלה באיזשהו מובן, וחלק אחר, מרגיש כואב.
"אני מבינה... טוב, בכל אופן, אני אחכה בחוץ."
"אל תלכי," הוא כמעט מתחנן.
אני לא מצליחה לזוז.
מה לעזאזל הבעיה שלו? למה הוא מתחנן שאני אשאר אחרי איך שהתנהג אליי בפעם האחרונה? ומה לעזאזל לא בסדר איתי שאני מרגישה צורך להישאר לידו?
"מצטערת על העיכוב." אני מסתובבת לאחור ורואה את קרן נכנסת למשרד. "אנה, הגעת. נהדר." היא מחייכת כשהיא רואה אותי.
"את צריכה להצטער." ג'ייק אומר מאחוריי.
אינסטינקטיבית אני מפנה מבט נוזף לעברו. איך הוא מעז לדבר ככה?
"אויש, שקט כבר, פרחח." קרן נוזפת בו.
"פרחח? פרחח שיכול ללמד אותך ואת בעלך האידיוט הרבה דברים, שאנשים בגילכם לא יכולים לעשות יותר."
עיניי מתרחבות והלסת שלי נשמטת. איך הוא יכול לדבר ככה?!
אני מסתובבת במהירות לקרן - בכוונה להתנצל במקום האידיוט הזה שלא יודע לשמור על הפה שלו, ורואה שהיא... מחייכת?
מה ל... במקומה הייתי מתפרצת עליו עכשיו.
"נראה איך דן יגיב כשהוא ישמע את זה."
"תאמיני לי, הוא ישמח. יש לי הרבה טריקים ללמד אותו." ג'ייק אומר בקול יהיר.
"אלוהים! אני לא רוצה לשמוע את זה ממך." קרן מצחקקת.
אני עומדת בין שניי אלה, מביטה בהם המומה. הם ללא ספק מכירים, אחרת, אין סיכוי שזה לא היה נגמר עכשיו בנזיפה וגירוש.
"האבא של פקעת התלתלים הזאת הוא חבר קרוב של בעלי." קרן מסבירה כשהיא קולטת את ההבעה שלי.
"למי את קוראת פקעת תלתלים? ראש קסדה." ג'ייק מזעיף פנים.
אלוהים, הוא פשוט לא יודע מתי לעצור.
גם אם הוא מדבר אליה לא יפה, אני מרגישה שיש בניהם חיבה. כמו שיש לילד עם... אימא שלו.
אני שומעת מהמסדרון שמחוץ למשרד קול גברי קורא בשמה של קרן.
"כאן!" קרן אומרת כשהיא יוצאת מעט מעבר לסף הדלת ומנופפת בידה.
"אתה אידיוט." אני לוחשת לג'ייק בזמן שאני מביטה בקרן.
"מה?"
קרן נכנסת בחזרה ומאחוריה אני רואה את...
ליזי? מה היא עושה פה? אני אפילו לא צריכה לשאול. זה די ברור. ולצידה נכנס גבר לקראת סוף שנות השלושים לחייו. הוא לבוש בחליפה, הכפתור העליון של החולצה הלבנה פתוח והעניבה משוחררת מעט סביב צווארו. כשאני מביטה בו, הדמיון בולט מאוד. שיער בצבע חום-נחושת מסופר קצוץ, ועיניים בצבע ירוק בולט. אני מיד יודעת מי הוא.
"לא היית צריך לבוא." ג'ייק מסנן לעברו.
"הי, תדבר יפה לאבא שלך." קרן נוזפת בו.
ידעתי. זה אבא של ג'ייק.
אבא של ג'ייק נאנח. "זה בסדר, קרן. ואני כן הייתי צריך לבוא, אתם לא יכולים להירשם ללא מבוגר."
"קרן הייתה יכולה לעשות זאת בלעדייך." ג'ייק מסמן בראשו לעברה.
"הי, קרובים או לא, אני עוקבת אחרי הנהלים." קרן מרימה מעט את ידיה למעלה.
"אפשר כבר לסיים עם הסיור הדפוק הזה?" ליזי אומרת ביובש.
אני מביטה בה, וגם דרך האיפור אני רואה את העיניים האדומות ואת העיגולים השחורים מתחת לעיניים שלה. היא כנראה בכתה הרבה אתמול.
קרן כנראה גם הבחינה בזה כשהיא אומרת, "אלוהים, מישהו מת?! למה בכית,ליז?"
"אל תקראי לי ליז! ולא, אף אחד לא מת, לצערי. אני לא ישנתי כל הלילה ואני עייפה, אז אפשר כבר לסיים עם זה?" ליזי גונחת בעצבים.
קרן ואבא של ג'ייק נאנחים באותו הזמן. אני נאנחת אחריהם. היום ללא ספק יהיה מתיש.