מוכנה לנסות - ready to try

פרק 5

Edited:

השמש מאירה מן החלון ואני מנסה לפקוח את עיניי, ששורפות מהבכי של אתמול.
אני קמה לתנוחת ישיבה ומביטה לכיוון המיטה של מליסה, רואה שהמיטה שלה ריקה.
מוזר... באיזשהו שלב של הלילה חשבתי ששמעתי את דלת החדר נפתחת וצעדים מתקדמים לכיווני. הרגשתי כאילו מישהו בוהה בי. הייתי כל כך עייפה ומותשת, שעיניי היו כבדות ולא הצלחתי לפקוח אותן כדי לראות מי זה היה. הנחתי לעצמי שזו היתה מליסה שבאה לישון.
אני קמה מהמיטה, ניגשת באיטיות ובכבדות אל הארון הגדול ומוציאה מתוכו את תיק הרחצה שלי. אני מביטה במראה שעל דלת הארון ונחרדת למראה השיער הפרוע, העיגולים השחורים תחת עיניי, ולעיניים האדומות שמביטות בי בחזרה דרך המראה. אני נראית נורא. אני נאנחת בעייפות ופונה לעבר הדלת. אני פותחת את דלת החדר, וקופצת מעט בבהלה כשאני נתקלת בעיניים ירוקות ועייפות מביטות בי. ג'ייק עומד בפתח החדר ממול. החדר של ליזי ורות. הוא כנראה ישן שם.
"וואו, את נראית זוועה," הוא אומר לאחר שבחן אותי.
מה? אני לא מאמינה שאמר את זה עכשיו. אני יודעת שאני נראית נורא, אבל זאת אשמתו!
"ובאשמת מי אתה חושב שזה?" אני אומרת כשאני יוצאת אל המסדרון לכיוון המקלחת.
אני לא מחכה לתשובתו ומנסה להתעלם ממנו. אך זה קשה כשהוא מושך בזרועי ועוצר אותי בפתאומיות.
"זה באשמתי?" הוא שואל בתמימות.
"אתה צוחק עליי?" אני מסתובבת להביט בו בכעס ובוחנת את תגובתו.
"בכית?" הוא שואל כשמביט עכשיו קרוב בעיניי ובקולו נשמעת נימת... דאגה? אין סיכוי.
"זה לא עניינך," אני מנערת במהירות את ידו ממני.
הוא מביט בידו שנשארה באויר, ואז בי במבט שלא ניתן לפיענוח. אני רואה לרגע בעיניו בזיק של... אשמה? חרטה? לא. אני כנראה עייפה ומדמיינת דברים. ואם כן, אז כנראה מתחרט שלא זכה לראות אותי בוכה מהמילים שלו שזרק אליי אתמול. ברצינות, מה עשיתי לו שזה מגיע לי?
הוא מרכין מעט את ראשו, מביט הצידה ומעביר את ידו על עורפו, כאילו חושב מה לומר. כעבור כמה רגעים של מחשבה ושתיקה, הוא לבסוף ממלמל קללה. אני נושפת בכעס וממהרת להיכנס למקלחת.
אני יוצאת מחדר המקלחת לאחר ששטפתי פנים וצחצחתי שיניים, נכנסת לחדר כדי להחזיר את תיק הרחצה לארון ולוקחת את קופסת הסיגריות שלי. אני שוב יוצאת מהחדר, ובדרך למרפסת אני רואה שהסלון ריק. אני שומעת קולות מגיעים מן המטבח ומניחה שכולם שם. אני מגיעה מהסלון אל המרפסת ומתיישבת באחד הכיסאות, מדליקה סיגריה, לוקחת שאיפה עמוקה ופולטת סילון עשן.
"הי, אנה?" אני מסתובבת אל הקול ורואה את מליסה ושאר הבנים עומדים בפתח המרפסת. כולם, חוץ מג'ייק. אני לא יודעת למה ציפיתי לראות גם אותו עכשיו.
"אפשר לדבר?" היא שואלת בהיסוס וכבר מתקרבת אליי, כשהשאר באים אחריה.
היא מתיישבת בכיסא לידי והאחרים בכיסאות ממול. אני מהנהנת כשהיא מחכה לתשובתי, ולוקחת שאיפה נוספת מהסיגריה.
היא משחקת באצבעותיה בעצבנות לפני שמתחילה לדבר. "תקשיבי... אני והבנים רצינו להתנצל על איך שהתנהגנו אלייך אתמול, ו..." היא מנסה למצוא את המילים.
"שהערתם הערות פוגעניות," אני מוסיפה, רגועה באופן מפתיע.
מליסה ומהנהנת וממשיכה, "כן, גם זה. זה פשוט ש... כשאנחנו שיכורים אנחנו לא-"
"לא יצורים חכמים במיוחד." מייק משלים את המשפט במקומה, ומחייך חיוך קטן. השאר מהנהנים בהסכמה.
אני מנסה בכוח להסתיר חיוך שמאיים להתגנב, אך ניק כנראה שם לב כשהוא ממשיך. "כן. וגם לא מפותחים במיוחד. ואנחנו הופכים לפרמיטיביים. ו-"
אני לא מתאפקת יותר וצוחקת, קוטעת את דבריו של ניק.
"אתה הולך רחוק מדי, לא?" אני צוחקת, כשהאחרים מצטרפים גם הם.
"כן. אל תגזים, אחי." ליאון אומר.
"אם כבר, אז אתה לא מפותח ופרמיטיבי." לירוי טופח את ידו על כתפו של ניק.
"לגמרי," מייק מסכים ומהנהן בהחלטיות.
"הי!" ניק מתלונן, וכולם ממשיכים לצחוק כשהוא מעמיד פנים שנפגע קשות.
"אז... את סולחת?" מליסה שואלת עם עיני כלבלב.
"איך אפשר שלא? אלו הן בהחלט סיבות מספיק טובות לסלוח להן." אני אומרת בצחקוק קל.
מליסה פושטת את זרועותיה ומושכת אותי לחיבוק. היא מנתקת את החיבוק, ולאחר מכן מוציאה סיגריה מהקופסה שהייתה בכיס שלה. "אני חייבת סיגריה אחרי כל זה." היא לוחדת את הסיגריה בין שפתיה ומדליקה אותה.
"די הופתעתי לגלות שאת מעשנת." אני אומרת כשהיא שואפת ומוציאה עשן בקולניות.
"את הופתעת? אני הייתי בשוק כשגיליתי שאת מעשנת!" היא מכריזה.
"למה?" אני שואלת.
היא מביטה בי בתמיהה כמה רגעים, ואומרת, "לא יודעת... את פשוט לא נראית כמו מישהי כזאת. ואימא שלך היתה מזועזעת כשראתה את ליזי עם הבירה. אז פשוט הנחתי שאת מישהי שלא מעשנת ולא שותה." היא מושכת בכתפיה.
כן. אימא שלי בהחלט היתה מזועזעת. היא לא יודעת שאני מעשנת או שותה, ואני מעדיפה שזה ישאר כך. היא כנראה היתה מתפחלצת אילו ידעה. תמיד הקשבתי לה ואף פעם לא עשיתי משהו שעלול לגרום לה להתבייש בי. אבל אני לא ילדה יותר, והיא לא יכולה לשנות את זה.
אני מכבה את הסיגריה במאפרה שמונחת על שולחן הקפה הקטן שבין הכיסא שלי לזה של מליסה.
"מה שעוד יותר הפתיע אותי, זה שאת עדיין בתולה." ניק פולט, מה שגורם לי להפיל את המאפרה על הרצפה. אני מביטה בו בעיניים רחבות, והשאר מביטים בו כועסים.
לירוי מכה אותו בכתפו, ומייק מפליק לו על המצח. "שכחת להוסיף חוסר טקט והתחשבות לרשימה שלך," מייק נוזף בו.
אני מתכופפת כדי להרים את המאפרה מהרצפה ומניחה אותה בחזרה.
ניק משפשף בידו את מצחו בבלבול, וכנראה רק עכשיו קלט מה אמר כשהוא מביט בי בהלם, ובחרטה. "מ-מצטער. לא התכוונתי לזה כך. התכוונתי לזה שאת נראית מדהים והפתיע אותי שעדיין אין לך מישהו." הוא אומר במהירות וגורם לי להסמיק.
"זה בסדר." אני מרגיעה, וההקלה ניכרת בעיניו הכחולות. אני יודעת שלא התכוון לזה בדרך רעה. הוא בחור טוב. למעשה, כולם פה בחורים טובים.
"מה, זה עד כדי כך מוזר שבחורה בת תשע-עשרה עדיין בתולה?" אני מנסה להכניס הומור לשאלה ומנסה להימנע מקשר עין עם כולם.
"וואו, רגע. תשע-עשרה?" מליסה שואלת מופתעת בעליל.
"את בהחלט בחורה מפתיעה." מייק מחייך.
לירוי וליאון שורקים בהערכה. ניק מביט בי מופתע ושותק.
"מה הבעיה שלכם? למה אתם מופתעים?" אני מקמטת את המצח בחוסר הבנה.
"זה פשוט ש... אנחנו עדיין בני שבע-עשרה, חוץ ממייק ולירוי שכבר בני שמונה-עשרה." מליסה מביטה באחרים אחד אחד.
עיניי מתרחבות. "שבע-עשרה?" אני מרימה את קולי, עוד יותר מופתעת מהם.
חכו רק רגע... מה?! הם עדיין רק בני שבע-עשרה?
"א-אבל ליזי אמרה אתמול שהיא חוקית כשתתה מהבירה." אני עדיין מתקשה לעכל.
"היא רק ניסתה להתגרות בך ובאימא שלך." מליסה מחייכת חצי חיוך עקום.
"וג'ייק?" אני פולטת מבלי לחשוב.
"הוא יהיה שמונה-עשרה רק עוד שלושה חודשים."
"אה," זה כל מה שאני מצליחה לומר.
"למה?" היא שואלת במבט בוחן וסקרן.
"לא, סתם," אני נמנעת מקשר עין.
אני פשוט לא מאמינה! כולם עדיין רק בני שבע-עשרה. חוץ ממייק ולירוי שעדיין צעירים ממני-- למרות שאני חייבת להודות, הם לא נראים כאלה.
וג'ייק! הו אלוהים. אני לא מאמינה שהושפלתי על ידי הפרחח הזה, שצעיר ממני בשנתיים וקצת!
אלוהים, לאן נכנסתי?...