מוכנה לנסות - ready to try

פרק 82

"זה נורא." קרן מתנשפת בזעזוע.
"מי היה מאמין." אני רואה את דן מניד בראשו.
אני נמצא מחוץ למשרד של קרן. הדלת פתוחה ואני יכול לשמוע את השיחה שלהם ולראות את התגובות שלהם.
הזקן בדוק סיפר להם. אני לא יכול להאשים אותו שהוא רואה בהם בתור משפחה, אבל אני לא בטוח איך אני מרגיש עם כל זה.
אני נכנס בצעדים מהססים למשרד ומכחכח בחוסר נימוס בגרוני, קוטע את השיחה שלהם.
"פעם הבאה שתרצו לדבר על מישהו, תסגרו את הדלת כדי שהוא לא ישמע." אני מעיר.
דן מסובב חצי מגופו בכיסא כדי להביט בי, וקרן מביטה בי בעיניים רחבות מעבר לשולחן שלה.
"זה לא מה שאתה חושב. לא אמרנו שום דבר רע עלייך." קרן אומרת, ואני שומע רעידות קלות בקולה.
אני עוצם עיניים לרגע, ונאנח. "אני יודע." אני מתקרב יותר ומתיישב בכיסא ליד דן, מול קרן.
"אני פשוט לא יודע איך להרגיש עם זה שאנשים יודעים את מה שרציתי להסתיר." אני מתופף באצבעותיי על משענת היד של הכיסא. עיניי מתרוצצות בכל עבר רק לא לכיוון שלהם.
קרן מושכת את תשומת ליבי כשהיא מושכת באפה ואני מפנה את מבטי אלייה.
"למה את בוכה? ראש קסדה." גם אם זה משהו שנשמע כמו עלבון בדרך כלל, זה ממש לא כשקולי רך יותר ממה שציפיתי. כמובן שלא התכוונתי להעליב אותה אבל זה משהו שאני תמיד אומר, והיא יודעת את זה. רק לא ציפיתי להישמע כל כך רכרוכי.
היא מעבירה אצבעות תחת עיניה כדי למנוע מדמעות להכתים את לחייה. "אני מצטערת, אני מצטערת שלא יכולתי לעשות דבר כדי לעזור." יבבה חרישית נפלטת בין שפתיה.
"את לא אשמה. אחרי הכל, לא ידעת דבר." אני אומר שוב בקול רך. למה אני כל כך רגיש לאחרונה?
"ג'ייק צודק. אל תאשימי את עצמך. מי שצריך להאשים כאן, זה את הכלבה המהלכת על שתיים הזאת." דן מסנן ומהדק את הלסת. "מצטער על זה." הוא מפנה אליי חיוך מהיר.
"זה בסדר. לא יכולתי לומר את זה בצורה יותר טובה. טוב, אני כן, אבל מי אני שאשפוט." אני מחייך חיוך מהיר בחזרה.
"בכל מקרה, מה יעשו איתה?" קרן שואלת ואני שוב מפנה את מבטי אליה.
"לא יודע. כנראה יעצרו אותה מן הסתם, אבל זאת בעיה כשהיא אפילו לא מהמדינה הזאת. כנראה יטיסו אותה בחזרה וכבר יטפלו בה שם. זה מסובך." אני פולט אנחה כבדה ומעביר את ידי בשיערי, מתכווץ מעט כשאני מרגיש את החתך המגליד.
"אני מבין..." דן מהרהר בקול ומשפשף את סנטרו בידו. "אני רק מקווה שהיא תשלם על הכל. תשלם מחיר כבד." קולו קשוח ותקיף.
"גם אני." קרן אומרת נחרצות. "רק מה שאני לא מבינה זה, למה לא אמרת לנו כלום?" היא מביטה בי בעצב.
"אני, אממ..." אני מגמגם ונע בכיסא.
איך אני יכול להגיד שלא סמכתי על אף אחד? איך אני יכול להגיד שפחדתי שאף אחד לא יאמין לי? אין מצב שאני אומר את זה, במיוחד לא אחרי שהבנתי שטעיתי.
"קרן, זה לא משהו שקל לספר. לצערי הרב, הרבה נערים וילדים מתמודדים עם זה בכל יום ויום בחייהם ולא אומרים דבר. זה משהו שחייב לתפוס מודעות בקרב החברה. זה משהו שהם צריכים ללא ספק לספר, אבל הם פוחדים מההשלכות וסובלים כל יום מבלי לדעת מה לעשות כדי למנוע זאת." דן אומר.
"אל תגיד לי שאתה הולך לפתוח ארגון לתמיחה נגד התעללות או משהו." אני אומר במהירות כשאני נשבע שאני רואה את המחשבות שלו יוצאות החוצה.
"אולי." הוא אומר בחיוך זחוח.
"מה שתגיד." אני אומר ביובש.
למען האמת, זה יכול להיות רעיון לא רע.
לעזור לאלו שפוחדים ולא יודעים מה לעשות.
להציל אותם מהחיים שיש להם. להציל אותם מהמפלצות שטוענות שהם המשפחה שלהם.
אם הייתם שואלים אותי לפני תקופה קצרה אם הייתי רוצה להצטרף, הייתי שולח אתכם- לא חשוב, אפילו האל לא רוצה לדעת לאן. אבל אם תשאלו אותי עכשיו, סביר להניח שאסכים.
אני לא יודע מה בדיוק השתנה או מה בדיוק שינה אותי, אבל אני מרגיש שזה משהו שאסור להתעלם ממנו. גם אם לא מזמן חשבתי אחרת, עכשיו אני לא. עכשיו אני רוצה כמה שיותר למנוע את זה. רק חבל שלא סיפרתי והפסקתי את זה קודם. עכשיו אני מתחרט ששמרתי את זה והתמודדתי עם זה בעצמי.
"בכל אופן," דן מתחיל לדבר. "קראנו לך לכאן מסיבה אחרת. מה אתה מתכוון לעשות עכשיו? אתה מוכן לחזור ללימודים עם כל מה שקורה?" הוא שואל במבט בוחן. כאילו בוחן את המחשבות שלי.
"לא יודע. מן הסתם שאני לא רוצה לפספס חומר, אבל אני לא בטוח מה לעשות." אני נאנח בתסכול ונשען לאחור בכיסא.
"אני מציעה שקודם תתחיל ונראה מה קורה. אם אתה מרגיש שאתה עדיין לא מוכן לחזור לשגרה, אז תיקח חופש קצר כדי להסדיר את המחשבות שלך. את החומר שתפסיד נשלח לך כדי שתוכל להשלים. אבל קודם תנסה." קרן אומרת בחיוך מעודד קטן.
"את כנראה צודקת. כדאי לפחות שאנסה." אני משחק עם אצבעותיי בשרוול הארוך של החולצה. עכשיו עדיין חם לעונה ואני נאלץ ללבוש ארוך כדי להסתיר את הכוויות שמתחילות להחלים. זה מעצבן אותי שאני צריך להסתתר תחת שכבת בד ארוכה, אבל אין לי כל כך הרבה ברירות. אני לא רוצה שאנשים יתחילו לחשוב כל מיני דברים.
כמו למשל שאני מזוכיסט שפוגע בעצמי.
באיזשהו מובן, אני כן מזוכיסט על כך שאיפשרתי לעצמי לסבול כך, אבל אני ממש לא פוגע בעצמי ולא מתכוון לפגוע- לפחות לא במכוון.
אני שומע את קרן נאנחת בהקלה ורואה שחיוכה התרחב. אני חייב להודות שהחיוך שלה כל כך חם וכל כך מרגיע, שזה נותן לי אומץ לנסות לחזור לשגרה ולשכוח מהכל.
"אבל לפני זה..." אני מתחיל לדבר ומרגיש את שפתיי מתעקלות לכדי חיוך. "אנה נמצאת במשרד שלה?" אני שואל.
מאז שנתתי עדות לשוטרי הצעצוע הדפוקים האלה, לא יצא לי לראות אותה. לפני שנסעתי עם הזקן למשטרה, אדם החזיר אותה לדירה, וחזרתי בחמש בבוקר. כך שבזמן שהשלמתי שעות שינה היא עבדה, ובזמן שהיא ישנה אני הייתי ער. ככה, במשך יומיים לא ראיתי אותה. ועכשיו, כשסוף סוף השעות הסתדרו לי ואני נמצא כאן, אני רוצה לראות אותה.
"כן, והיא עובדת." דן מצמצם מעט את עיניו אליי.
"נו, בחייך. תן להם קצת זמן ביחד. זה לא יהרוג אותך." קרן מחייכת בשובבות.
אני מגלגל את עיניי כשהם שולחים מבטים אחד לשנייה. "מה שאתם רוצים לעשות, אל תעשו כשאני נמצא." אני אומר במהירות וקם מהכיסא כשאני הולך לעבר הדלת. כשאני פותח את הדלת, דן אומר, "ומה שאתם רוצים לעשות, אל תעשו בשטח בית הספר."
אני שומע את קרן מצחקקת לפני שאני סוגר את הדלת.
"כאילו שזה יקרה." אני ממלמל לעצמי.
התאפקתי זמן רב ללא המגע שלה ועכשיו, כשהיא כמה מטרים ממני, אני מרגיש את עצמי עוד שנייה מתפרץ.
אני הולך במסדרון לכיוון המשרד שלה. הוא נמצא כמה דלתות מהמשרד של קרן, כך שהם לא ישמעו דבר. אני מגחך לעצמי כשאני חושב על זה.
אני נעצר לפני הדלת, לועס את שפתי התחתונה בעצבנות ומתעלם מהכאב הקטן והמעקצץ.
מה אם היא תכעס שאני מפריע לה?
אני מתעלם מהמחשבה הזאת ומניח את ידי על ידית הדלת, מסובב אותה מעט ועוצר באחת כשאני שומע את קולה הנרגש מסתנן מבעד לדלת. אני משעין את ראשי על הדלת ומנסה להקשיב.
"באמת? מתי?" קולה גבוה וצייצני. "מעולה! אני לא יכולה כבר לחכות. ניפגש אחרי הצהריים ונצא להסתובב, אם זאת לא בעיה."
להיפגש אחרי הצהריים? לצאת להסתובב?
עם מי לעזאזל היא מדברת בכל כך הרבה התרגשות וציפייה?!
אני לא אוהב את התחושה המוזרה שמתעוררת בתוכי. כמעט בוערת.
"טוב, אז אני אתקשר כשאני אסיים לעבוד. נתראה!" היא כמעט צווחת.
נתראה? חשבתי שאחרי שהיא תסיים לעבוד נבלה קצת זמן ביחד...
מה לכל הרוחות לא בסדר איתי? למה אני מרגיש נבגד? אחרי הכל, זה לא כאילו שקבענו תוכניות להיום, או בכלל.
אני מפסיק להקשיב כשהיא הפסיקה לדבר. אני ממש טוחן את השפה שלי בין שיניי. אני פותח בשקט ובהיסוס את הדלת, רואה אותה מחייכת חיוך גדול כשהיא מרכינה את ראשה וכותבת משהו בנייד שלה. כנראה כותבת לאדם שאיתו דיברה קודם. היא לוכדת את שפתה התחתונה בין שינייה ומצחקקת כשצליל הודעה נשמע מהנייד שלה.
אני נכנס פנימה וסוגר חזק את הדלת מאחוריי, מה שגורם לה לקפוץ בבהלה. היא מרימה את ראשה במהירות מהמסך הקטן שבידיה ומביטה בי בעיניים רחבות.
"ג'ייק? הבהלת אותי. מה אתה עושה כאן?" היא שואלת בחיוך. חיוך שזהה לזה שהיה לה קודם כשהיא דיברה עם- האל יודע מי, וזה מרתיח אותי.
"את לא אמורה לעבוד?" קולי מעט נוקשה.
היא מביטה בי מבולבלת. "אני כן. אני פשוט רק--"
אני קוטע אותה. "רק מדברת בפלאפון מבלי למלא את התפקיד שלך."
"מה קרה? למה אתה אומר את זה?" היא שואלת מבולבלת.
אני מקמץ מעט אגרופים ומתקדם אליה. "לא קרה כלום. אני פשוט אומר שכדאי שתעשי את העבודה שלך ואל תדברי עם אף אחד." אני מתיישב בכיסא מול השולחן שלה ונועץ בה מבט.
"הו, כן? ולמה אתה נמצא כאן בזמן שאני עובדת?" החצופה הקטנה הזאת גם נועצת בי מבט.
"בזמן שאת עובדת? איך את יכולה להגיד את זה כשאת רק יושבת כאן ומדברת עם מישהו?" קולי מתרומם מעט.
היא מניחה בהפגנתיות את הנייד שלה על השולחן. "מה הבעיה שלך? למה אתה מתנהג ככה? לא דיברנו יומיים, אז לא זכור לי שאמרתי או עשיתי לך משהו." היא משלבת ידיים על החזה וממשיכה לנעוץ בי עיניים. אנחנו פאקינג מנהלים קרב מבטים עכשיו.
"בדיוק בגלל זה. לא ראינו אחד את השנייה יומיים, ארבע-עשרה ימים אם מחשיבים את הזמן שלא הייתי פה, ופתאום אני שומע שאת מדברת עם מישהו ומתכננת איתו תוכניות לאחר הצהריים!" אני אומר את זה יותר קשוח משציפיתי. אבל מה אני כבר יכול לעשות, אני לא שולט בזה. קיוויתי שהיא תרצה להיות איתי כמו שאני רציתי להיות איתה.
"ג'ייק..." קולה הופך לרך.
"מי זה היה?" אני כמעט מסנן.
"מה?" עכשיו היא מבולבלת שוב.
"מי זה היה שדיברת איתו?" קולי תקיף.
"זה... רגע, למה אתה כועס?" היא שואלת מעט עצבנית ומכווצת לעברי גבות.
"לא ענית לי. מי זה היה?" קולי מתגבר יותר ויותר.
"גם אתה. למה אתה כועס?" היא גם מגבירה את קולה.
"לעזאזל, תעני לי כבר!" אני נוהם.
אני מרגיש צביטה בחזה כשהיא מתכווצת מעוצמת קולי. אני באמת מרגיש כמו מניאק עכשיו, אבל אני מרגיש מעוצבן מכך שהיא לא עונה לי. המחשבה על כך שהיא מתכוונת להיפגש עם בחור אחר אוכלת אותי.
אני לא רוצה שמישהו אחר יגע בה.
אני לא רוצה את זה...
הכעס שלי הולך ומתגבר כשהיא לא עונה לי וממשיכה לנעוץ בי את מבטה. הייתי מוכן להישאב לתוך הצבע האפור והמרתק של עיניה, אבל לא בנסיבות האלו.
"את לא מתכוונת לענות?" אני מצמצם את עיניי שננעלות על הנייד שלה שעל השולחן.
"ואתה?" היא שואלת.
אני מרים את עיניי בחזרה אליה. "שאלתי קודם." אני אומר כשאני רוכן מעט לעבר השולחן, מושיט את ידי במהירות לנייד שלה.
"מה את עושה?" היא שואלת במהירות ומנסה לקחת את הנייד שלה אבל אני מצליח לחטוף אותו לפני שהיא מספיקה.
"מתכוון לקבל את התשובה שלי." אני אומר כשאני נכנס לרשימת השיחות. האצבע שלי קופאת על המסך כשאני רואה את השם.
פאק, הכנסתי את עצמי עמוק לתוך הבוץ...
אני מרים את עיניי בהיסוס מהמסך אליה, רואה אותה מביטה בי בכעס.
"עכשיו אתה מרוצה?" היא נשענת לעבר השולחן ומושיטה אליי את ידה, מנופפת בה בחוסר סבלנות כדי שאחזיר לה את הנייד.
"מצטער." אני אומר ומחזיר לה אותו.
היא נשענת לאחור בכיסא ומתופפת את הנייד שלה בידה.
"אז... שרה, הא?" אני שואל ומגחך בעצבנות בתקווה שלא תכעס יותר.
"כן."
"למה היא באה?" אני שואל.
"היא שמעה על הכל ורוצה לבוא לבקר אותי. חוץ מזה, היא אחותי אז היא לא צריכה סיבה מוצדקת כדי לבוא." היא נאנחת בכבדות. "עכשיו, אתה מוכן לענות לי למה כעסת?"
"כי חשבתי שאת רוצה להיפגש עם בחור אחר." אני מתוודה ומשפיל מעט את מבטי.
לעזאזל, זה באמת משפיל.
"אני? עם בחור אחר?" היא פולטת בחוסר אמון. "עם מי אני כבר יכולה להיפגש במצבי?"
אני שוב מרים את מבטי אליה. "מצבך?" אני מקמט את המצח.
"ההריון." היא משיבה.
"ולמה את גורמת לזה להישמע כמו נכות?" אני שוב מרגיש את הכעס בתוכי מהמחשבה הזאת. אל תגידו לי שהיא...
המחשבות שלי נקטעות כשהיא נאנחת.
"זאת לא נכות. טוב, באיזשהו מובן זה כן יהיה כשאני לא אוכל לעשות דברים שאני עושה עכשיו כמו להתכופף, לרוץ, להרים דברים כבדים ועוד הרבה דברים אחרים, אבל זה לא מה שאני חושבת, אפילו לא לרגע. הכוונה הייתה שאני לא מתכוונת לצאת ולהיפגש עם בחור אחר, ממש לא."
פאק! עד כמה מניאק אני יכול להיות?!
אני משעין את מצחי על קצה השולחן. "אני מצטער." אני ממלמל.
"לפחות אתה יודע להתנצל." אני שומע את החיוך והשעשוע בקולה.
"מסתבר." אני אומר. אני מרגיש את ההקלה בתוכי כשאני שומע את צחוקה המתגלגל.
"אז..." היא מתחילה לדבר, ואני יכול לשמוע את ההיסוס הקל שבקולה. "רוצה להצטרף אלינו?" היא שואלת.
אני מרים את ראשי במהירות. "מה?" הלסת שלי כמעט נשמטת. היא רוצה שאצטרף אליה ולאחותה?
"אתה רוצה ל--"
"שמעתי מה אמרת, פשוט לא ציפיתי לשמוע את זה. למה את רוצה שאבוא?"
"אתה לא רוצה?" היא שואלת בהיסוס.
"זה לא מה שאמרתי. למה את רוצה?" אני שואל שוב.
"חשבתי שזה יכול להיות נחמד שנסתובב קצת ביחד ושתכיר אותה יותר טוב, לא כמו בפעם הקודמת." היא מצחקקת.
כן, הפעם הקודמת שבה הקיאה עליי לא השאירה הרבה מקום לרושם טוב.
"וגם, זה יהיה נחמד פשוט לדבר על דברים רגילים ולשכוח מכל מה שקרה לאחרונה." מבטה משתנה בעצב.
לשכוח, הא? "בסדר." אני מסכים.
"באמת?" היא שואלת בחיוך רחב.
"כן." אני מושך בכתפיי. "חוץ מזה, זה לא בטוח לתת לשתיי נשים בהריון להסתובב לבד." אני פולט.
שיט, אני הולך להיות תקוע עם שתיי נשים הורמנליות ובהריון. זה לא הולך להיות קל.
היא מביטה בי בעיניים רחבות לרגע, ומתחילה לצחוק צחוק עמוק כשהיא קולטת את ההבעה שלי, וכנראה גם את המחשבות שלי.
לאן לעזאזל הכנסתי את עצמי?
טוב... אני אתמודד עם זה. עברתי הרבה דברים אז אני בטוח אעבור גם את זה.
חוץ מזה, אין סיכוי שאני נותן לה ללכת לבד.
גם עם אחותה, הכל יכול לקרות...
טוב, תאחלו לי בהצלחה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
סליחה שלא כתבתי פרקים בימים האחרונים! > . <" הייתי כל כך עסוקה.
מקווה שתסלחו לי, ומקווה שאהבתן את הפרק! ;)