מוכנה לנסות - ready to try

פרק 86

נקודת המבט של אנה.

אני עדיין מנסה להבין מה לעזאזל קרה בלילה. זה באמת צפוי שהיה לו סיוט עליה, אחרת, למה שיצעק 'אל תגעי בי' ויתקוף?
אבל מה שאני באמת לא מבינה זה, למה דווקא עכשיו? כל הפעמים שישנתי איתו הוא ישן בשלווה. ועכשיו, כשהיא עצורה ולא יכולה לעשות דבר, למה הוא פוחד ממנה עד כדי כך שזה בה לידי ביטוי בחלומותיו?
אני נאנחת כשאני מוזגת לעצמי כוס קפה ומתיישבת ליד אי השיש. עכשיו כשאסור לי לעשן, אני מעדיפה לשבת במטבח כדי לא להתפתות ולהדליק סיגריה במרפסת. למרות שאין לי סיגריות אבל עדיין...
אני נאנחת בתסכול ודופקת את ידי במצחי. אני כבר מתחילה להתפתות...
אני מורידה את ידי כשהפלאפון שלי מתחיל לזמזם ולרטוט על השיש. אני מוציאה אותו ממצב שקט ועונה לשיחה מאימא שלי.
"בוקר טוב, מתוקה. הערתי אותך?"
"בוקר טוב, אימא. ולא, כבר התעוררתי." אני לוקחת לגימה מהקפה. אם מחשיבים את השעה שתיים-עשרה לבוקר...
"אני מבינה... נו, אז איך היה הביקור של שרה ודן?" היא מתעניינת.
"ואדי. שכחת את אדי." אני מחייכת.
"בחיים לא אשכח אותו. אבל זה לא סוד שהוא היה איתם. אחרי הכל, הם לא נותנים לאף אחד לשמור עליו חוץ ממני." היא צוחקת בקול עליז.
"וזה משמח אותך כי..."
"כי אני לא רוצה שבחורה שאני לא יודעת דבר עליה תשמור על הנכד שלי. מילא מעון או גן, אבל שמרטפית, לא כשאני בחיים. לכי תדעי מה היא תעשה כשאף אחד לא יראה." קולה מרצין. אני מרגישה כאב בחזה וצריבה בעיניי כשאני חושבת על כך שילד קטן עלול לסבול ואף אחד אפילו לא יידע מזה. ממש כמו... אני מתנערת במהירות מהמחשבה המעיקה הזאת.
"צודקת... בכל אופן, היה מאוד כיף. היינו במסעדה ויצאנו להסתובב קצת בחנויות." אני לוקחת לגימה נוספת מהקפה.
"נהנתם?" היא שואלת, ואני מהמהמת מבעד לכוס. "ומה עם הבחור?"
"בחור?" אני מקמטת את המצח.
"ג'ייק." היא מדגישה.
"אה. אז למה לא אמרת את השם שלו מההתחלה? הוא בסדר. הוא ישן עכשיו." אני אומרת. עכשיו זה נראה שהוא יותר רגוע. הוא לא קיבל סיוט נוסף במהלך הלילה.
לפחות אני מקווה.
"קבעת תור כבר לבדיקה, נכון?" היא שואלת.
"כן. היא תיהיה בערך עוד פחות משבועיים." אני משיבה.
"זאת בדיקת האולטרסאונד הראשונית, נכון? יבדקו לך את מיקום שק ההריון אם אני לא טועה."
"כן." אני עונה מעט לחוצה. זה מלחיץ אותי שמישהו שאני לא מכירה ידחוף לי מקל אולטרסאונד לשם... ומה שעוד יותר מלחיץ אותי זאת הבדיקה עצמה.
היא כנראה שמעה את הלחץ בקולי כשהיא אומרת, "אל תדאגי. את לא היחידה שעוברת את זה. הרבה נשים, אפילו אני, עברו את זה ושרדו. זה בטבע שלנו." היא מצחקקת.
"לא צחקת ככה כשגילית שאני בהריון." אני משרבבת שפתיים למרות שאני יודעת שהיא לא רואה.
היא נאחת. "אנה, אני לא אשקר לך. התאכזבתי. התאכזבתי שזה קרה כל כך מהר. לא שלא ציפיתי שזה לא יקרה בכלל באיזשהו שלב, אבל לא ציפיתי שכל כך מוקדם. רציתי את הטוב ביותר בשבילך. רציתי שיהיה לך מקצוע ושתיהיה לך קריירה יציבה כדי שתוכלי לדאוג לעצמך ולמשפחה שתבני בעתיד. אבל זה לא אומר שאני לא שמחה או שאני כועסת עלייך. ממש לא. להיפך, אני שמחה כל עוד את שמחה. והכי חשוב, זה שתרצי את זה ותהיי מוכנה לזה."
טוב, בקשר לרוצה, אני רוצה. אבל אני לא בטוחה שאני מוכנה... כל עניין הלידה, והגידול עצמו פשוט מלחיץ אותי. אבל אני אתגבר על זה. כמו שאימא שלי אמרה, הרבה נשים עברו את זה ושרדו. אנחנו מדברות עוד קצת אבל על דברים אחרים לשם שינוי.
"ותגידי לאדם שאם הוא לא מזיז את התחת שלו לכאן, אני אבוא עד לשם ואגרום לו להתחרט על היום שבו חשב אפילו לרגע שהוא יכול להתחמק ממני." עכשיו היא כועסת.
"טוב, אני אגיד לו. רק תירגעי." אני מנסה להרגיע אותה. ועם זה נאמר, אנחנו מנתקות את השיחה.
ילד מטומטם... לאיזה צרות הוא תמיד מכניס את עצמו...
אני קמה מהכיסא ומרוקנת את מה שנשאר מהקפה בכיור ומניחה את הכוס בחזרה אחרי ששטפתי אותה. אני יוצאת לסלון ונעמדת לפני אדם שישן מרוח על הספה. רגלו האחת נוגעת ברצפה וכמעט גם היד שלו, והיד השנייה תלויה מעבר למשענת הספה. פיו פתוח כשהוא נוחר בקולי קולות.
"קוף, קום." אני רוכנת לעברו ומנערת אותו מעט, אבל הוא לא עושה שום סימן לכך שהוא מתכוון להתעורר. אני חוטפת את הכרית תחת ראשו והוא נוחת על משענת היד, ומורידה במהירות את השמיכה ממנו.
"בשביל מה זה היה?" הוא רוטן בקול צרוד משינה ומשפשף את עיניו בידו.
"אימא כועסת עליך." אני אומרת ומתיישבת בספה ליד רגליו. "עכשיו קום." אני סוטרת קלות על רגלו. הוא גונח בעייפות כשהוא קם לתנוחת ישיבה, מוריד את רגליו אל הרצפה ונשען לאחור על משענת הספה כשהוא עדיין מעסה את עיניו.
"למה היא כועסת?" הוא שואל כשהוא מוריד את ידו ומביט בי בעיניים עייפות.
"כי כל הזמן הזה היית פה." אני עונה.
"וזאת סיבה לכעוס? היא יודעת שאני כאן, זה לא כאילו הסתרתי את זה ממנה." הוא מזדעף.
"לא, אבל אתה לא יכול להאשים אותה. היא יודעת שאתה לא בצבא ולא חזרת לבית מאז שבאת לכאן. היא יודעת שמשהו עובר עליך והיא דואגת." אני מביטה בו ברצינות. "אדם, אם משהו קרה ועובר עליך, אתה יכול לספר לנו." אני מרגישה את פניי מתרככות.
"זה לא ש..." הוא נאנח ומגרד בארשו. "תקשיבי, הכל טוב. יש לך דברים אחרים לדאוג להם וגם לאימא, ובטח ובטח שלשרה, אז אל תדאגו לגביי. שום דבר לא קרה."
"אדם," אני מניחה את ידי על כתפו.
"אל תדאגי." הוא מתנשף.
אני מורידה את ידי ממנו ומכסה את האף. "איכס, לך תצחצח שיניים לפני שאתה מתנשף על אחרים עם הריח הזה, מגעיל אחד!" אני מעוותת את פניי בגועל.
"אז אל תעירי אנשים ותציקי להם על הבוקר, מעצבנת אחת." הוא צוחק כשהוא מאלץ אותי להוריד את ידי מהאף ומתנשף עליי שוב.
"עכשיו שתיים-עשרה בצהריים. ואני הולכת להרוג אותך, חמור!" אני בועטת בו ברגלי וקמה במהירות מהספה. "איכס... מה מת לך שם?" אני משפשפת בכוח את אפי ומנסה להוציא את הריח הנוראי.
"האוכל מהמסעדה אתמול." הוא צוחק.
"מטומטם." אני מגלגלת את עיניי.
אדם מפסיק לצחוק כשדלת הדירה נפתחת והחבר'ה נכנסים פנימה עם תיקי בית ספר תלויים על כתפם.
"מה קורה?" מייק שואל כשהוא מתיישב בספה השנייה ולצידו ניק.
"בסדר. כבר חזרתם?" אני שואלת כשליאון ולירוי מתיישבים בספה עם אדם.
"מה, את לא רואה? את צריכה בדיקת ראייה." ליזי מעירה בעוקצנות כשהיא מתיישבת בכורסא ומחייכת. אני מביטה בה מבולבלת. זה חיוך מזויף או לא?
מליסה מניחה את ידה על כתפי ונאנחת. "עזבי, אל תתיחסי אליה." היא חולפת על פניי ומתיישבת על משענת היד של הספה ליד מייק.
"הלכתי להניח את התיק שלי בחדר." רות אומרת והולכת לכיוון החדר שלה ושל ליזי.
"למה את נראית כאילו ראית גופה?" ליאון שואל בחיוך.
"לא ראיתי, הרחתי אחת כזאת." אני מעוותת שוב את פניי בגועל כשאני מביטה לעבר אדם.
ליאון מביט בי מבולבל, ואני מחייכת ומנידה מעט בראשי.
"איפה ג'ייק?" לירוי שואל.
"ישן." אני עונה בקצרה כשאני מתיישבת על משענת היד של הספה ליד אדם.
"אני מבין שאין לך עבודה בימי שישי, אבל למה ג'ייק לא הגיע היום?" לירוי מקמט את המצח.
"כי אני לא רוצה לראות את הפרצופים של שניי דפוקים כמוכם לפחות יום אחד בשבוע." קולו העבה והצרוד של ג'ייק נשמע מאחור.
אני מסובבת מעט את גופי לאחור ורואה את ג'ייק מתקרב אלינו. הוא מגרד את הבטן שלו מתחת לחולצה ביד אחת וביד השניה פורע מעט את שיערו.
"זה כואב." ליאון מניח יד על הלב ומעמיד פנים שהוא נפגע.
עיניי מתרחבות בהפתעה כשג'ייק נעמד מאחוריי וכורך את ידיו סביבי. אני מטה את ראשי לאחור ומביטה בו מופתעת.
"בוקר טוב," הוא מחייך למטה אליי חיוך עייף.
"ב-בוקר טוב." אני אומרת מעט... מבולבלת?
אני מבולבלת מהמחווה הזאת שלו. הוא לא עשה דברים כאלה ובטח שלא לפני כולם. אבל אני חייבת להודות שזה מחמם אותי.
"למה את לא מתלוננת על הריח שלו?" אדם רוטן.
אני מורידה את ראשי ומביטה באדם במבט זועף. "כי הריח שלו נסבל."
"על מה לכל הרוחות אתם מדברים?" ג'ייק שואל מבולבל.
"סוד משפחתי." אדם עונה במהירות ומחזיר לי את אותו המבט.
"סוד משפחתי על ריח?" ליזי מכווצת גבות לעבר אדם. "אתם בהחלט משפחה מוזרה." היא אומרת.
"לא עצר אותי לפני כן." אדם מחייך אליה.
אני וליזי מגלגלות עיניים באותו הזמן.
"אם כבר משפחה. ניק, איך הולך עם ההורים שלך?" לירוי שואל את ניק.
ניק מפנה את מבטו ללירוי. "מה?" הוא שואל.
"ההורים שלך, מה איתם?" לירוי שוב שואל.
"לא יודע. הם עדיין בתהליכים." פניו מקדירות מעט כשהוא אומר את זה.
תהליכים? הוא בטח מתכוון כנראה לגירושים שלירוי הזכיר לי בפעם האחרונה שנתקלתי בו במסדרון בית הספר.
עכשיו כשאני נזכרת... "מה עם רות? אתם מסתדרים עכשיו?" אני שואלת את ניק. נזכרתי שהוא התייחס אליה בצורה גועלית, ונזכרתי שלירוי אמר שזה כנראה קשור להורים שלו.
הוא מסובב אליי מבט מופתע. "אממ... כן, אנחנו מסתדרים מצוין. למה את שואלת?" הוא מביט בי עכשיו מבולבל. משום מה, ידיו של ג'ייק מתהדקות סביבי. "תירגע. אל תחשוב דברים." ג'ייק אומר בטון מזהיר.
מה ל...
"אמרת תהליכים? אתה מתכוון לתהליכי גירושים?" אדם לפתע שואל.
עד כמה מטומטם הוא יכול להיות?!
איך הוא יכול לשאול את זה בכזה רוגע?
"כן." אני שומעת עצב בקולו של ניק.
"בדיוק כמו עם אימא ואבא של שרה." אדם אומר כשהוא מביט בי.
"שרה?" מליסה שואלת ומקמרת גבה.
"אחותי הגדולה. היא נולדה מהנישואים הקודמים של אימא שלי, ולאחר כמה שנים הם התגרשו לפני שאימא שלי פגשה את אבא שלי." אני אומרת.
"משום מה, הנושא הזה מדכא אותי. אפשר לשנות אותו בבקשה?" ניק נע מעט בספה.
"מה אתם אומרים שנצא היום לשתות?" ליאון שואל בפתאומיות.
כולם עונים בחיוב, וג'ייק עונה במהירות, "תשכחו מזה. אני לא בא."
"למה? בעבר זה לא הפריע לך." מייק אומר.
"אני זוכר מה קרה בפעם האחרונה שיצאתי לשתות עם שניי המזדיינים האלה, ונתחיל מזה שזאת לא הייתה אפילו יציאה כשישבנו במאורת העטלפים שלו." ג'ייק אומר ביובש כשהוא מצביע על ליאון.
"אאוץ'" ליאון אומר.
"למה לא באמת?" אני לוחשת כשאני מטה את ראשי ומביטה בג'ייק.
"את רוצה שאלך איתם?" קמט מופיע על מצחו.
"לא לבד. חשבתי אולי להצטרף אליך." אני אומרת בהיסוס. זה לא נשמע תלותי מדי?
"אין שום מצב בעולם שאת באה." הקמט במצחו מעמיק כשהוא מביט בי במבט רציני.
"לא התכוונתי לשתות." אני מזדעפת.
"אני יודע. אבל אני לא רוצה בכל מקרה. בפעם האחרונה ששתיתי איתם, עניתי ל... למכשפה הזקנה כשהייתי שיכור וככה מצאתי את עצמי תקוע אצלה. אני לא רוצה שמשהו יקרה." הוא מביט בי במבט חודר.
כאב פתאומי מציף אותי כשהוא אומר את זה.
אני נאנחת בתבוסה. "טוב, בסדר."
"על מה אתם מתלחשים שם?" אדם שואל.
אני מורידה את ראשי להביט בו. "אולי תפסיק כבר עם שאלות מטומטמות?" אני בועטת קלות ברגלו.
"רוצה להצטרף אלינו?" ליאון מחייך חיוך ממזרי כשהוא מניח את זרועו סביב כתפו של אדם.
"בטח." אדם מושך בכתפו.
"יופי. נלמד אותך דברים מופלאים." חיוכו הממזרי של ליאון מתרחב יותר ויותר באופן שדי מתחיל להלחיץ אותי.
"שני מזדיינים בתחת מטומטמים." ג'ייק ממלמל.
אני מביטה בליאון מבולבלת כשהוא קורץ לג'ייק, ואני מרגישה את ג'ייק נדרך מאחוריי.
למה יש לי הרגשה מוזרה בקשר לזה?...