נקודת המבט של ג'ייק.
"קום!" המכשפה השטנית צועקת כשהיא מתפרצת למקום שאמור להיות החדר שלי. למקום שאמור להיות מקום המפלט שלי ממנה, אבל הוא לא.
"מה ל--"
"תשמור על הפה שלך!" היא קוטעת אותי ומושכת אותי מהמיטה עד שאני נופל על הרצפה.
אני מביט למעלה אלייה, רואה אותה לבושה ליציאה ולא בבגדי הבית הרגילים שלה.
"מה הבעיה שלך? מכשפה!" אני מנסה לקום מהרצפה הקשה אבל נופל שוב כשהיא סוטרת לי.
"אמרתי, תשמור על הפה המזויין שלך!"
אני מביט בה שוב ורואה את ההבעה הזועמת-מאיימת-רצחנית שלה. "תתאגרן. אנחנו עפים מפה." היא אומרת בקול מאיים.
"עפים? לאן?" אני שואל כשאני קם מהרצפה, מועד קלות על רגליי ומתייצב.
"לאבא שלך. אמרתי לך כבר, אני לא מוכנה שכף רגלו תדרוך אצלי אז אנחנו טסים לשם. הוא ביטל את הטיסה שלו והזמין לנו במקום. עכשיו תתחיל להזיז את התחת שלך!" היא אומרת בקשיחות לפני שהיא יוצאת מהחדר.
אני לא יודע אם לצחוק או לבכות כשאני חושב על כך שאני הולך לטוס מהחור הזה, אבל איתה. סביר להניח שאצחק לפני שאבכה.
אני מרגיש את העולם סביבי מתפרק. מילא להיות איתם בנפרד, אבל להיות ביחד באותו המקום עם שניי האנשים שפעם חשבתי שאני כל עולמם, וכרגע, אני כלום לאחד מהם, שובר אותי. אני מרגיש ריקנות גדולה בתוכי, כל כך גדולה, ששואבת את כל התקווה שפעם הייתה לי לתוך חור שחור. לתוך חשכה נצחית. להיות ולראות את שניי האנשים שהם הסיבה לקיומי באותו מקום, כשהכל כבר לא אותו הדבר, ולעולם לא יהיה, גורם לי לאבד את התקווה המעטה שנשארה לי. התקווה המזערית שחשבתי, שאולי, ביום מן הימים הכל יתברר כחלום רע ושאתעורר שוב בחדר שלי כשאני רואה את אימא שלי יושבת לצידי ומלטפת את ראשי, ואת אבא שלי, רוכן לעברי ומעודד אותי להתעורר, כששניהם מחייכים חיוך חם ואוהב. הכל מתנפץ לי מול הפנים כמו זכוכית שבורה. משאירה חתכים וצלקות שלעולם לא יתאחו. ישאירו תזכורת כואבת למציאות שלי.
אין לי יותר תקווה...
נקודת המבט של אנה.
אחת-עשרה ימים. אחת-עשרה ימים חלפו מאז שג'ייק נעלם. כשכל שעה עוברת בשבילי מלאה בייאוש שאראה אותו, ג'ייסון מגיע לפתע למשרד שלי בעבודה ואומר לי שביטל את הטיסה למחר.
"מה?" אני שואלת בזעזוע. "למה שתבטל? למה שתעשה זאת כשאתה חושב, שסיכוי גדול, שהיא פוגעת בו?!" אני מתפרצת.
למה? למה הוא לא מתכוון להחזיר אותו?
ג'ייסון מרגיע אותי ומתחיל לדבר. "ביטלתי את הטיסה שלנו, אבל הזמנתי להם טיסה. הם יבואו לכאן." הוא משלב את ידיו על ברכיו כשהוא רוכן מעט קדימה בכיסא מול השולחן שלי.
"אבל למה? למה שתיתן לה לבוא לכאן, במקום להרחיק אותה ממנו?" אני מזדקפת בכיסא שלי, נועצת בו מבט בוחן.
ג'ייסון נאנח ומביט בי בהבנה. "אני מבין למה את חושבת ככה. אבל את לא יכולה להכחיש את העובדה שיש סיכוי, גם אם הוא קטן, שאנחנו טועים. אני לא יכול לפעול מבלי לוודא זאת."
"אתה חושב שגם זה נכון, שאם היא באמת פוגעת בו, אז היא פשוט תודה בזה?" אני מרימה מעט את קולי. הבעתו משתנה בעצב. אני מרגישה כל כך רע, כל כך אשמה, שזה אוכל אותי. אבל הפחד שאולי זה נכון, אוכל אותי יותר. לא משאיר רגש אחר, חוץ מאת הפחד עצמו.
"את צודקת. מן הסתם שהיא לא תודה בזה, אבל אני רוצה לדבר איתה כשג'ייק נמצא, לראות את התגובה שלו. ואיזה מקום טוב יותר לעשות זאת בו חוץ מאשר המקום שהוא באמת יכול לכנות אותו הבית שלו. אני רוצה שהוא ירגיש שהוא נמצא במקום מוגן. שהוא ירגיש מספיק בטוח כדי לספר את מה שכנראה הסתיר כל הזמן הזה, כשהוא נמצא במגרש הביתי שלו. בבית שלו. עם המשפחה שלו." עיניו נוצצות בנחישות כשהוא אומר את זה.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומאלצת את עצמי להירגע. התפרצתי מבלי לשמוע שום הסבר. וההסבר הזה, הוא כנראה הדרך היחידה לגלות אם זה נכון. אם ג'ייק ירגיש שהוא נמצא במקום מוגן, הוא כנראה יחשוף את הכל. יחשוף את כל אשר על ליבו. את כל הסבל והכאב שעבר, וישתחרר ממנו כשהוא נמצא בחברת האנשים שאוהבים אותו. במקום שאיתם אליו הוא שייך.
"מצטערת שהתפרצתי." אני מתנצלת.
ג'ייסון מהנהן בהבנה. "זה בסדר. אני יודע שאת דואגת לו. וזה נורא משמח אותי. אני חושב, שאם לא היית פוגשת אותו וכל מה שקרה בניכם לא היה קורה, אז סביר להניח שאם הוא באמת סובל כל כך, לעולם לא היינו מגלים ולעולם לא היינו יכולים לעזור. לעולם לא הייתי יכול לעזור לבן שלי בעת צרה. ועל כך, אני אסיר תודה לך לכל החיים." הוא מחייך אליי חיוך חם ואוהב, וכל כך אבהי, שגורם ליבבה לצאת ממני ולהתייפח.
"מה קרה?" ג'ייסון שואל בבהלה ומביט בי בדאגה.
"מצטערת. אתה פשוט... הזכרת לי את אבא שלי לרגע." יבבה נוספת עוזבת מבין שפתיי כשאני מנגבת בכוח את הדמעות.
ג'ייסון מושיט את ידו מעבר לשולחן ומניח אותה על ידי במחווה מנחמת. "אני מצטער. שמעתי מה קרה לאביך כשדיברתי עם אימך. אני לא רוצה ולא מתכוון להחליף אותו בשום צורה, אבל את תמיד יכולה לסמוך עליי כדמות אבהית נוספת בשבילך. אחרי הכל, את חלק מהמשפחה כשאת נושאת את ילדו של בני שנושא את שמי." הוא אומר ברוך והכנות ניכרת בעיניו. המילים שאמר, גורמות לי לאבד שליטה על הסכר שמתפרץ ממני. אני נרגעת מעט כשהוא אומר מילים מעודדות.
"תודה. אני באמת מעריכה את זה. ומצטערת על זה." אני מצליחה לחייך אחרי הבכי שלי.
"זה בסדר. את לא אשמה. אלה ההורמונים." הוא מחייך בשעשוע.
"הורמונים? אני לא חושבת שזה עדיין הזמן לסערת רגשות בגללם." אני מצחקקת.
"מי יודע," הוא נסוג מעט לאחור ומושך בכתפיו. "אצל כל אישה זה שונה. את שונה, אנה. את מיוחדת." הוא שוב מחייך את החיוך שגורם לי להתייפח בשנית.
רק בזכות ג'ייק הכרתי אנשים מדהימים כאלו. רק בזכותו הצלחתי לקוות לקיים את ההבטחה ששיננתי בתחילת הקיץ המחניק של גיל שבע-עשרה.
אני עוד אמצא מישהו שיאהב אותי...
ואני נחושה שזה יהיה ג'ייק. אני נחושה לגרום לו לאהוב אותי כמו שאני אותו, ולקיים את ההבטחה ששיננתי במשך שנים. אותה ההבטחה שעלולה לשנות את שנינו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מצטערת אם הפרק הזה קצר מדי, ומצטערת אם אני אעלה פחות פרקים. התחלתי תקופה של עבודה חדשה והיא לא כל כך מסתדרת לי, ואין לי כל כך הרבה זמן עכשיו. >.<,
אבל אני מקווה שאהבתן את הפרק ;)
YOU ARE READING
מוכנה לנסות - ready to try
Romanceאנה בלום היא בחורה טובה שרוצה להפוך לעצמאית ולהצליח בחיים. היא עוברת לגור בדירה עם שותפות בעיר אחרת, הרחק מבית אימה. היא תכננה את הכל. למצוא עבודה טובה, חברים חדשים וכמובן אהבה. עד מהרה היא מגלה שלא הכל הולך כפי שהיא תכננה. השותפות שלה הן לא מה שהי...
