מוכנה לנסות - ready to try

פרק 45

אני עדיין יושבת על ג'ייק כשידו ממשיכה לעבור בגבי, אצבעותיו מציירות עיגולים על גבי. כשלפתע, נשמעות נקישות קטנות על הדלת. אני מרימה את ראשי מכתפו במהירות ומביטה בו בבהלה.
"רק רגע!" אני אומרת כשאני קמה מג'ייק במהירות, ושולחת לו מבט כשהוא תופס בידי ועוצר אותי.
"תעמידי פנים שאת לא כאן." הוא אומר.
"אני לא יכולה, כבר עניתי." אני מנערת קלות את ידו ממני, הוא נוהם בעצבים ונשען לאחור בכיסא.
אני מתקדמת לעבר הדלת פותחת אותה ורואה את רות עומדת בפתח.
"הי," היא אומרת בביישנות.
"הי," אני אומרת בחזרה.
"אני מפריעה?" היא שואלת אחרי כמה שניות של שקט כשהיא מבחינה בג'ייק.
"כן," ג'ייק אומר מאחוריי.
אני מסובבת אליו מבט נוזף, רואה את הבעתו הנרגזת, וחוזרת להביט ברות. "אל תקשיבי לאידיוט הזה. את לא מפריעה. את צריכה משהו?" אני נעה קלות במקום כשאני מרגישה את מבטו ננעץ עליי.
רות מרכינה מעט את ראשה. "למען האמת, אני צריכה רק לדבר," היא משחקת בציפורנייה בעצבנות.
"בשביל זה היית צריכה לבוא? אתן גרות ביחד, זה יכול לחכות כשתהיו בדירה." ג'ייק מעיר.
רות נושכת את שפתה התחתונה. "מצטערת... אני מניחה שזה יכול לחכות." היא מסתובבת במטרה לעזוב אבל אני מניחה את ידי על כתפה ועוצרת אותה.
"זה לא חייב לחכות. אם את צריכה לדבר עכשיו, אז נדבר עכשיו." אני מובילה אותה לתוך המשרד ונועצת מבט בג'ייק שנאנח ומטה את ראשו לאחור בחוסר סבלנות מופגן.
"אתה, אתה מוזמן לצאת." אני מחווה בידי לעבר הדלת כשאני מתיישבת בכיסא שלי.
ג'ייק מוריד בחזרה את ראשו ומביט בי מופתע. "הו, לא. ממש לא." הוא משלב את ידיו ונשען עוד יותר בכיסא. "לרות אין בעיה לדבר בנוכחותי, נכון?" הוא מחייך אליה חיוך שאומר שהוא באמת לא מתכוון ללכת.
"ג'ייק," אני מזהירה.
אולם אין לי בעיה שהוא יהיה כאן, אני בעצם רוצה שהוא יהיה כאן, אבל לא נראה לי שלרות יהיה נוח מנוכחותו כאן.
"לא. אין בעיה." היא מאלצת חיוך ומתיישבת בכיסא ליד ג'ייק.
"את בטוחה?" אני שואלת מופתעת.
הייתי בטוחה שהיא תרצה שהוא יעזוב. אם זה בגלל מה שאמר, אני הולכת לבעוט לו בתחת. גם אם זה ג'ייק.
אני אולי לא כזאת בדרך כלל, אבל כשמאלצים אנשים לעשות משהו נגד רצונם, זה מביא אותי לנקודת רתיחה.
זה באמת -- אבל באמת מרתיח אותי.
"היא אמרה שזה בסדר, לא?" ג'ייק מניף את ידיו ומתגונן תחת המבט שלי.
"טוב, אני מניחה. אני תמיד יכולה לבעוט אותו החוצה אם רק תגידי." אני מחייכת לרות שצוחקת מהמבט הלא מאמין של ג'ייק.
ג'ייק שולח חיוך מאולץ לרות. "בונבון?" הוא שואל ומושיט לה את הקערה והיא מסרבת בנימוס. "חבל, יש הרבה דרכים שאפשר לאכול את זה מבלי שידעת," הוא לוקח אחד וקורץ לי לפני שהוא מקפיץ אותו לתוך הפה שלו.
עיניה של רות מתרחבות ואני פולטת משהו בין השתנקות לשיעול. ג'ייק צוחק מנוכח התגובה שלי. אני משתעלת מעט בכוונה על מנת להסוות את הרעש המוזר שיצא ממני ושואלת, "אז על מה רצית לדבר?"
"זה... זה קשור לניק," היא אומרת בקול שקט ושבה לשחק בציפורנייה.
"ניק? מה איתו?" ג'ייק מקמר גבה וממשיך לאכול את רוב תכולת הקערה.
"הוא... הוא אמר משהו," היא מביטה בידיה.
"מה הוא כבר אמר שאת נראית כאילו משאית דרסה אותך?" ג'ייק שואל.
אני בועטת ברגל שלו מתחת לשולחן, וחוזרת להביט ברות בשאלה.
"הוא... הוא אמר שלא אתקרב אליו יותר." קולה רועד מעט והיא נושכת שוב את שפתה.
מה? אני וג'ייק שולחים מבטים המומים אחד לשנייה.
"אני לא יכול להאמין שהוא אמר את זה. את בטוחה ששמעת נכון, או שאת צריכה לנקות אוזניים?"
אני מנסה לבעוט בו שוב אבל הוא מבחין בזה ומזיז את רגלו במהירות, ואני דופקת את שלי בשולחן.
"הכל בסדר?" רות שואלת כשהיא הבחינה במבט המוזר על פניי.
"כן," אני מאלצת את עצמי לחייך ושומעת את ג'ייק מנסה להחניק צחוק.
"בכל אופן, אני בטוח שלא שמעת טוב. ניק הוא לא מסוג הבחורים שיאמר דברים כאלה, במיוחד לא למישהו מאיתנו, אז תפסיקי לדאוג. ואם בכל זאת כן אמר את זה, תתייצבי מולו ותדברו על זה." ג'ייק מניח בחזרה את הקערה על השולחן.
לעזאזל, היא באה לדבר איתי, אז תפסיק לשחק את תפקיד הפסיכולוג!
"ואם זה לא יעזור והוא ויגיד משהו מעבר, אז אני תמיד יכול לעצב לו מחדש את הפנים."
אני ורות מביטות בג'ייק בהלם כשהוא מהנהן כמו איזה פאקינג פרופסור עם תואר בפסיכולוגיה.
"אני לא חושבת שאני רוצה לראות את העיצוב החדש שלך על הפנים שלו," רות צוחקת כשהוא טופח בכתפה. "אבל תודה. אני חושבת שבאמת כדאי שאתייצב מולו ואדבר איתו על זה."
"טוב, אז אם הבנת את הרמז, תשאירי אותי לבד עם המזכירה הקטנה שלי?" הוא מחייך חיוך זחוח וממשיך לטפוח בכתפה.
באינסטינקט אני מנסה לבעוט בו שוב אבל שוב פוגעת בשולחן. אני נוהמת ומשעינה את ראשי על השולחן כשאני מעסה את הרגל.
אני שומעת את רות אומרת "כן" וקמה מהכיסא בחריקה.
"ותגידי לקרן...."
אני מרימה את ראשי במהירות למשמע המילים של ג'ייק ורואה את רות מביטה בו עם עיניים רחבות ופה פעור. היא בולעת רוק ומהנהנת בלחיים סמוקות לפני שהיא יוצאת מהמשרד.
"למה אמרת את זה?" אני כמעט צועקת -- לא, אני כן צועקת.
"זאת האמת," הוא מושך כתפיים ונשען שוב לאחור. "באמת לא אכפת לי שיתפסו אותנו מזדיינים במשרד, אבל זה יעשה בעיות לבית הספר." חיוך יהיר עולה על פניו.
"אם יפטרו אותי בגללך, אני אחנוק אותך."
***
שאר היום עובר במהירות. קרן נכנסה למשרד וגררה את ג'ייק החוצה כשהיא נתנה לי כמה מטלות לעשות. הוא, כמובן, לא הפסיק לרטון על כך שהוא לא רוצה להיות בכיתה כשכל התלמידים רק 'מזיינים ת'שכל' על מה עבר עליהם בחופש.
אני די נהניתי בחברתו, הדרך שהוא הסתכל עליי כשעשיתי כמה שיחות טלפון.
אבל הוא הוציא אותי מריכוז ושכחתי מילים. אני בהחלט לא רוצה שיהיו לי בעיות בעבודה בגללו.
כשהפעמון מצלצל, מסמן על סיומו של היום הראשון, אני לוקחת את התיק שלי ויוצאת מהמשרד למסדרון העמוס בתלמידים שמתכוונים לחזור לביתם.
כשאני מתקדמת, אני רואה את קרן יוצאת ממשרדה. "איך היה היום הראשון שלך?" היא שואלת בקול עליז.
"היה מעולה," אני מחייכת חיוך רחב כשאנחנו מתקדמות במסדרון לעבר היציאה.
אני לא משקרת. היום באמת היה מעולה. והנוכחות של ג'ייק, רק שיפרה אותו.
אני מרגישה את לחיי מתלהטות כשאני נזכרת מה קרה מוקדם יותר היום במשרד.
אני וקרן ממשיכות לדבר על היום הראשון. "דן!" היא מנופפת בידה לעבר דן שנמצא ליד מכונית שחורה במגרש החנייה הגדול.
"טוב, נתראה מחר." היא אומרת לפני שהיא הולכת לעבר המכונית ודן פותח לה את הדלת והם נוסעים.
אני די מבולבלת. לא אמור להישאר מישהו ולהשגיח שכולם הולכים והמקום ריק?
טוב, מן הסתם אף אחד לא ירצה להישאר, ויש כאן שומרים בכל מקרה, אז אני מניחה שזה בסדר.
"אנה!" אני שומעת את קולה של מליסה קורא לי ומסתובבת לאחור ורואה אותה ואת כל האחרים מתקדמים לכיווני.
"סוף סוף נגמר," היא מתנשפת.
"כן," אני מחייכת באהדה.
כמו שאמרה, לי משלמים בזמן שלה טוחנים את המוח.
"רוצה לבוא איתנו לשבת באיזשהו מקום?" היא שואלת.
אני מנידה לשלילה. "לא תודה. אני קצת עייפה, אני רוצה לנוח."
"אני מבינה. כמה חבל." היא משרבבת שפתיים, ואני צוחקת.
"אולי פעם הבאה,"
"בהחלט." היא מחייכת.
"איפה ג'ייק?" אני שואלת כשאני מבחינה שהוא לא כאן.
"לא יודעת. הוא הלך לפנינו. טוב, אנחנו זזים. אם את רוצה להצטרף, תתקשרי." היא מנופפת לי וכולם מתרחקים.
כשאני צופה בהם מתרחקים, אני רואה שרות בטעות מתנגשת בניק והוא זז הרחק ממנה, מתעלם ממנה כשהוא מדבר עם ליאון.
מה זה היה עכשיו?
אני מתחילה ללכת לדירה. כשאני מגיעה לכניסה אני רואה את רון יוצא מהבניין.
"אנה," הוא מתקרב מעט אליי. "הי," הוא אומר בקול מוזר... מתוח.
"הי,"
אנחנו ממשיכים לעמוד בשתיקה מביכה כשהוא מביט בי.
"אממ, זה... זה מחר." הוא אומר ומעביר את ידו בשיערו בעצבנות.
"מחר?" אני מביטה בו מבולבלת.
הוא משתהה ועיניו מתרחבות כשהוא מביט בי. "העצה שהצעתי לך, להיות איתי ולשכוח ממנו. את צריכה לתת לי תשובה מחר, זוכרת?"
שיט, לגמרי שכחתי!
"את בכלל חשבת על זה?" נימת קולו חשדנית.
"כ-כן." אני לא לגמרי משקרת. באמת חשבתי על זה, לפחות בהתחלה. אבל התשובה כבר ברורה לי.
אני...
"מה אמרת?!" אני שומעת קול רועם מאחוריי.
אני מתקשחת באחת ומרגישה את הבהלה אוחזת בי חזק.
זה לא טוב!