מוכנה לנסות - ready to try

פרק 2

Edited:

כבר צהריים והגיע הזמן לנסוע. אני ואימא שלי מחכות בתחנה עם כל המזוודות והתיקים. האוטובוס צריך להגיע כל רגע.
"אימא, אולי בכל זאת תישארי? אני אסתדר לבד, באמת," אני מנסה לשכנע אותה.
היא שולחת לי מבט נוזף. "כבר דיברנו על זה אנה, ואני לא מוכנה לשמוע יותר."
אני נאנחת בתבוסה. כשהיא מחליטה משהו אי אפשר לשנות את דעתה.
האוטובוס הגיע ואנחנו מכניסות את הדברים לתא המטען. אנחנו עולות ומתיישבות, והנהג מתחיל לנסוע. אני שמה אוזניות ומפעילה מוזיקה, נשענת לאחור במושב ומביטה דרך החלון.
***
כבר הגענו ואנחנו יורדות בתחנה. הנסיעה ארכה כשעתיים וחצי. הדירה עוד קצת רחוקה מהתחנה אז אנחנו הולכות את שאר הדרך ברגל, כשאנחנו סוחבות הכל.
"אלוהים, זה נורא מתיש כל עניין הנסיעה הזה," אימא שלי מתנשפת כשהיא עוזרת לי לסחוב חלק מהדברים.
"זאת הסיבה שאמרתי לך להישאר בבית." אני שולחת לה חיוך מהיר. בכנות, עכשיו אני די שמחה שבאה איתי. בחיים לא הייתי מסתדרת לבד עם כל הדברים.
"אני בסך הכל רוצה לוודא שאת לא גרה באיזו קופסת קרטון." היא רוטנת.
אני פורצת בצחוק, והיא מיד אחריי. "אל תדאגי, אימא. את תאהבי את המקום כמו שאני אוהבת. הדירה פשוט נפלאה, והיא קרובה אל הים." אני אומרת בחיוך יהיר.
"קרובה אל הים?" היא שואלת בקול רם, המומה.
"כן!" אני צווחת בהתרגשות.
"איך השגת דירה קרובה אל הים במחיר כל כך זול?" היא שואלת כלא מאמינה.
"לבעלת הדירה ולבעלה יש מספיק כסף אז היא לא דורשת הרבה עבור שכר הדירה. וחוץ מזה, זאת דירה עם שותפות אז אנחנו מתחלקות בהוצאות." אני מסבירה.
"נשמע הגיוני. כל הכבוד אנה, אני גאה בך שמצאת דירה לגמרי בעצמך." היא אומרת בחיוך גאה. גם אני גאה בעצמי שמצאתי את הדירה הזו. היא בהחלט מציאה.
"הנה המקום," אני מצביעה לעבר בניין מגורים די חדש בהמשך הרחוב.
"זה בהחלט נראה כמו מקום טוב. האזור שקט ויש פה נוף מדהים." היא אומרת בהערכה.
כשאנחנו מתקרבות אל דלת הכניסה לבניין, אני לוחצת על הכפתור ומצלצלת באינטרקום.
"כן?" קול גבוה מדבר מבעד לאינטרקום.
"אממ... שלום, אני אנה בלום, השותפה החדשה." אני כמעט מגמגמת.
"כן, רק רגע!" הקול צווח בהתרגשות.
אני ואימא שלי מחכות לזמזום שיפתח את דלת הבניין, אך שום דבר לא קורה. כעבור כמה רגעים, דלת הבניין נפתחת בתנופה ומופיעה לפנינו בחורה בעלת שיער חום וארוך ועיניים בצבע חום שקד. היא מאוד יפה. היא מאוד שונה ממני. שיערי שחור ודי ארוך, עיניי אפורות והעור שלי חיוור, אשר בניגוד גמור לעורה השזוף והכמעט זוהר.
"שלום, אני מליסה. נעים מאוד." היא מחייכת חיוך רחב כשהיא מציגה את עצמה.
"הי. אני אנה, וזו היא אימא שלי, רוז." אני מציגה אותי ואת אימא שלי.
"נעים מאוד. בואו, תנו לי לעזור לכן." היא ממהרת לקחת מידינו חלק מהדברים ומובילה אותנו פנימה אל המעלית.
אני זוכרת שבעלת הדירה אמרה שקוראים לבת שלה מליסה, אז זאת כנראה היא ללא ספק. שם קצת מיוחד אבל הוא ללא ספק מתאים לה.
"בחורה נחמדה." אימא שלי לוחשת לאוזני ואני מהנהנת בהסכמה.
היא בהחלט נראית נחמדה. אני חושבת שנסתדר.
כשדלתות המעלית נפתחות, אנחנו יוצאות אל הקומה ונכנסות אחרי מליסה לדירה.
"וואו," אימא שלי מתנשפת ומתפעלת מהמראה כשאנחנו מניחות את הדברים על הרצפה. הדירה גדולה ומרווחת. המטבח והסלון גדולים ומזמינים. מהסלון יש יציאה למרפסת שמש גדולה עם פרגולת עץ שמשקיפה אל הים.
"כן, אני יודעת. הדירה הזו מדהימה." מליסה אומרת בגאווה כשהיא מחווה בידיה סביב. "וזה לא הכל. את הולכת להיות השותפה שלי בחדר. אנחנו נהיה באותו החדר!" היא צווחת כשהיא תופסת את ידיי בשלה וקופצת מעט מעלה ומטה במקום. "הולך להיות לנו כל כך כיף," היא מצחקקת. הצחוק שלה כל כך מידבק שאני צוחקת אחריה. היא כל כך מלאת חיים, ואני אוהבת את זה מאוד.
"את בהחלט בחורה מלאה בשמחת חיים." אימא שלי מאשרת את מחשבותיי.
"תודה רבה." מליסה אומרת בחיוך רחב.
"אולי תפסיקו עם כל הרעש הזה? מתפוצץ לי הראש!"
אני, אימא שלי ומליסה מסתובבות אל הקול החד שהגיע מהמסדרון. אני רואה את אימא שלי מחווירה ועיניי מתרחבות למראה הבחורה שלבושה רק בתחתונים ובחזייה שחורים, מחזיקה בקבוק בירה ריק בידה.
הבחורה מתנשפת כשהיא חולפת על פנינו אל המטבח, זורקת את הבקבוק הריק לפח ופותחת את המקרר בשביל להוציא עוד אחד.
"ליזי, השותפה החדשה הגיעה ואימא שלה נמצאת כאן איתה." מליסה נוזפת בה.
"אז? שאביא להן מדליה או משהו?" הבחורה אומרת במבטא בריטי עוקצני.
זאת כנראה האחיינית של בעלת הדירה שעברה לכאן מלונדון בהתחשב במבטא הכבד. והיא גם מאוד דומה למליסה, רק עם שיער קצת יותר קצר ועור חיוור כמעט כמו שלי.
"את שותה עוד אחד?" אימא שלי שואלת מזועזעת ומוציאה אותי מהבהייה שלי בה.
"כן. אל תדאגי. אני חוקית, אם זה מה שמדאיג אותך." היא אומרת בהתנשאות ונשענת לאחור לעבר השיש כשהיא לוגמת מהבקבוק שפתחה.
"זה לא מה שמדאיג אותי," אימא שלי משיבה בקול סמכותי ופונה אליי. "אנה, אני לא מוכנה שתהיי בחברת אנשים כמוה." פניה רציניות למדי כשהיא מחווה בידה לעבר הבחורה שנקראת ליזי.
ליזי צוחקת בבוז. "אז את מסוג הבנות המכונות 'הילדה הקטנה של אימא'?"
אני מצמצמת את עיניי אליה. איך היא מעזה לדבר עליי ככה מבלי להכיר אותי?
"ליזי, זה מספיק." מליסה מתערבת ונוזפת בה.
"מה שתגידי," ליזי אומרת בקול נרגז ופונה בחזרה אל המסדרון.
"אנה, אני לא חושבת שזה רעיון טוב שתישארי." אימא שלי אומרת בקול מלא בדאגה ובכעס כאחד.
"זה בסדר," מליסה שוב מדברת. "אני אהיה איתה בחדר, וליזי כמעט שלא תהיה פה..." מליסה ממשיכה לנסות לשכנע את אימא שלי, ומצליחה אחרי מה שנראה כמו נצח.
"טוב... את נראית לי בחורה טובה אז אני סומכת עלייך." אימא שלי מחייכת למליסה ואליי.
אני שמחה שמליסה הצליחה לשכנע אותה, אבל זה לא כאילו הייתי יכולה לעזוב פשוט כך לאחר שכבר חתמתי על החוזה.
"תודה אימא. כבר מאוחר. אני חושבת שכדאי שתחזרי הביתה, יש לך עוד נסיעה ארוכה בדרך חזרה."
"אוי לי, את צודקת. מצטערת מתוקה, לא עזרתי לך לפרוק ולסדר דבר."  היא אומרת במבט מתנצל כשהיא מביטה על הדברים שלי שמונחים על הרצפה.
"זה בסדר. אני אעזור לה. אנחנו גם ככה באותו החדר." מליסה מתופפת בידיה בהתרגשות.
"טוב... בהצלחה. תבטיחי לי שתשמרי על עצמך, מתוקה. אני אתגעגע אלייך כל כך." היא תופסת אותי לחיבוק חזק ומשהו בתוכי כמעט נשבר.
"תודה אימא. מבטיחה. וגם אני אתגעגע אלייך." עיניי שוב צורבות  כשהיא מחבקת בפעם האחרונה היום, ושתינו מתחילות לבכות.
"שאביא לכן טישו מישו'?" אומר הקול שלמדתי לא לחבב. ליזי.
"ליזי!" מליסה מרימה את קולה. ליזי לא עונה, רק נועצת מבט וחוזרת בחזרה לחדרה.
"אל תתקרבי אליה." אימא שלי מזהירה אותי בקול שקט.
"בסדר..." זה יהיה קשה כשאנחנו מהיום גרות באותה הדירה.
***
אחרי שאימא שלי עזבה, אני ומליסה התחלנו לפרוק ולסדר את הדברים שלי במקום. מליסה סיפרה לי הרבה על עצמה. למשל, שהיא וליזי לא מסתדרות כמעט כלל וכלל והן כמעט כל הזמן רבות, ובגלל זה הן אפילו לא באותו החדר.
ליזי לא יצאה מהחדר שלה מאז, והשותפה השלישית לא חזרה עדיין. אני מרחמת עליה על כך שהיא צריכה להיות עם ליזי באותו החדר, די קשה להיות עם מישהי כמוה. אבל אני מאוד שמחה להיות עם מליסה. אנחנו ללא ספק מסתדרות מצוין.
ויש לי הרגשה שהיום הארוך הזה עדיין לא נגמר...