מוכנה לנסות - ready to try

פרק 71

"למה לחכות? את יכולה כבר עכשיו. אני אתן לך את הפלאפון שלי." אני אומרת במהירות.
"אז את יודעת על מה אני חושבת." ליזי אומרת בחיוך, ואני מהנהנת במהירות. "הייתי שמחה אבל לצערי אני לא יכולה. המספר שלהם היה שמור עם הקידומת ואני לא זוכרת." חיוכה נעלם ומתחלף בתסכול.
"מה עם מרינה? בטוח יש לה את המספר. אחרי הכל, את האחיינית שלה." אני אומרת בנחישות.
ליזי מביטה בי כמה רגעים. "קדימה. תני את הפלאפון שלך." היא קמה מהמיטה וניגשת אליי.
"הוא בחדר שלי ושל מליסה." אני אומרת כשאני קמה מהמיטה של רות ומתקדמת במהירות לעבר הדלת.
"את תביאי אותו ואני אוציא ממליסה את המספר של מרינה." ליזי קוראת אחריי כשאני נכנסת לחדר שלנו, והיא הולכת לסלון.
אני מוציאה בכוח את הפלאפון מהמטען וכמעט תולשת את השקע מהקיר, אני יוצאת מהחדר והולכת בצעדים מהירים לסלון.
"למה את צריכה את המספר ממני? הוא שמור אצלך." מליסה אומרת בחוסר הבנה ממקום מושבה על אחת הספות.
"שברתי את הפלאפון. תביאי את המספר." ליזי אומרת בחוסר סבלנות ומתקרבת יותר למליסה.
אני מתקרבת אליהן. "הנה." אני מושיטה לליזי את הפלאפון שלי ומתיישבת לצד מליסה.
"על מה כל הלחץ?" ניק שואל כשהוא מביט בי ובליזי מבולבל.
"תכף תדעו. מליסה, מה המספר?" ליזי אומרת, ומתחילה להקיש את המספר כשמליסה אומרת אותו בקול.
כולם שותקים ומביטים מבולבלים, ואני משחקת באצבעותיי בעצבנות כשליזי מחכה לתשובה. "מרינה, זאת ליזי. אני צריכה שתתקשרי לאימא או לאבא דחוף." ליזי אומרת. אני שומעת במעומעם את קולה של מרינה דרך הקו. "תשאלי אותם אם הם ראו אותו. אם לא, אז כשיראו שיתקשרו... כי אני חושבת שהוא שם... כן... אז לאן עוד הוא יכל לעזוב?... טוב, ביי." ליזי מנתקת את השיחה.
"נו?" אני שואלת בעצבנות.
"היא אמרה שתתקשר ואז היא תתקשר אליי." ליזי עונה.
"מה קרה?" מליסה שואלת בחוסר סבלנות.
ליזי אומרת לכולם לשתוק כשהם מציפים אותה בשאלות. "אני לא בטוחה בזה, אבל אני חושבת שהוא חזר ללונדון." היא נאנחת בכבדות.
"אבל למה שיחזור לשם מבלי להודיע? וחוץ מזה, הוא צריך כסף בשביל כרטיס הטיסה." מייק מכווץ גבות ונשען קדימה בכורסא, מביט במליסה בבלבול.
"מאיפה לי למה. ואתה יודע שלג'ייסון לא חסר כסף." ליזי נושפת בעצבים.
"אבל אם הוא היה משתמש באשראי, ג'ייסון היה יודע מזה." ליאון אומר ממקום מושבו על הרצפה.
"יש מזומן בימינו. זאת לא בעיה למשוך כסף ולקנות כרטיס טיסה מבלי שידעו לאן הכסף הלך." אומר לירוי בהבעה רצינית.
"אבל..." רות מתחילה לדבר. "גם אם ג'ייק טס ללונדון, איך זה שג'ייסון לא יודע מזה? מן הסתם שהוא יהיה עם אימא שלו אז למה ג'ייק או היא לא אמרו לו?"
ליזי נאנחת בכבדות כשהיא מתיישבת לצידי. "לא יודעת. כל המצב הזה מסובך. למה שיחזור בפתאומיות? למה שלא יגיד דבר? ולמה אימא שלו לא מודיעה שהוא שם? הוא פשוט מלא בחידות. ואימא שלו לא פחות."
"מה זאת אומרת שהיא לא פחות?" מליסה נשענת מעט קדימה כדי להביט בליזי דרכי. אני רואה הבעה לחוצה על פניה. למה היא לחוצה?
"אני לא יודעת איך להסביר את זה אבל היא מוזרה. פעם אחת, ג'ייק לא הגיע לבית הספר כמעט שבועיים. הלכתי לראות אותו בבית שלו, אבל היא אפילו לא הכניסה אותי ואמרה לי לא להתקרב אליו כי הוא חולה. חשבתי לעצמי; דה פאק, איך מישהו יכול להיות חולה כמעט שבועיים. לא רק זה, הוא כמעט ולא היה יוצא וכשההורים שלי דיברו איתה, זה לא נראה שזה אפילו הטריד אותה שהבן שלה כל היום סגור בבית. היא רק אמרה שהיא לא רוצה ללחוץ עליו ושהוא צריך להשלים את החומר שהפסיד בלימודים. ובגלל שזה נשמע הגיוני הנחנו לזה כמו שזה. אבל זה לא אומר שהיא לא מלאה בדברים מוזרים." ליזי מביטה בעצבנות כל כמה שניות בפלאפון שלי.
"טוב, את לא יכולה להאשים אותה שהיא מוזרה אחרי שדודה שלך התחתנה עם בעלה לשעבר." מייק אומר ומביט במליסה שעדיין נראית לחוצה.
"זה נכון..." ליזי שוב נאנחת.
מליסה נשענת לאחור ומתחילה לכרסם את ציפורן האגודל שלה בעצבנות. "יש עוד משהו..." היא לפתע אומרת. "אתם זוכרים את הפעמים שהיינו טסים לבקר את המשפחות וראינו את ליזי וג'ייק?" היא ממשיכה לדבר כשכולם מביטים בה בסקרנות. "אז זה לא סוד שהיינו בקשר טוב. ועם זאת, ג'ייסון לא הצליח ליצור קשר עם ג'ייק. אתם בטח שואלים איך זה שהוא לא הצליח בזמן שאנחנו כן. אני לא יודעת בדיוק את התשובה, אבל כשהרבה פעמים באתי לבית של ג'ייק וניסיתי לדבר איתו על זה, אימא שלו בכל פעם מנעה ממני לדבר עליו. היא נראתה כועסת והנחתי שזה בגלל כל העניין עם אימא שלי. אבל פעם אחת, היא הזהירה אותי שלא לדבר יותר עליו, היא אפילו די איימה עליי. היא אמרה שאם זה יקרה, היא תגרום גם לי לנתק איתו את הקשר. אז הנחתי לכל העניין עם ג'ייק וג'ייסון."
כולם שותקים. אני מנסה לעכל את כל מה שנאמר כאן. כל העניין הזה בהחלט מוזר.
"מה לכל הרוחות קורה כאן?" מייק מהרהר בקול ומגרד בראשו.
אני לא היחידה שלא יודעת. אף אחד כאן לא יודע. אפילו חבריו הקרובים ביותר, ואבא שלו. אני חוששת שיש משהו מעבר לכל זה. משהו גדול. אני מרגישה את הפחד והאימה משתלטים על כל תא עצב בגוף שלי כשכמה תסריטים עוברים בראשי. אני לא יכולה להגיע למסקנות מבלי לשמוע זאת ממנו כי יכול להיות שאני טועה. אני מקווה שאני טועה.
לאחר כמה דקות נוספות מורטות עצבים של המתנה, הפלאפון שלי מתחיל לצלצל בידיה של ליזי.
"מה הם אמרו?" ליזי שואלת במהירות כשהיא עונה. כולם נדרכים והופכים למתוחים כדי לדעת את התשובה. וגם אני. אני לא יכולה לחכות יותר. כל שנייה שעוברת כשליזי מדברת, אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ.
ליזי מנתקת את השיחה. "ידעתי."
"הוא שם?" מליסה שואלת במהירות.
ליזי מנסה לדבר אבל נקטעת מהשאלות הרבות שצפות באוויר. "תסתמו כבר! כן, הוא שם." היא מתנשפת.
כולם נאנחים בהקלה, ואני פולטת את כל האוויר שהיה לכוד בתוכי. אבל ההקלה מתחלפת במהירות בספקות. בספקות שאני מנסה בכוח להתעלם מהם.
"כשמרינה שאלה אותם אם הוא שם, הם אמרו שכן ושהם חשבו שהיא כבר יודעת מזה. הם חשבו שג'ייק או אימא שלו כבר אמרו לג'ייסון." ליזי אומרת.
אני לא יכולה לעצור את עצמי ומתחילה לבכות. אני קוברת את פניי בידיי ומתייפחת לתוכן. ליזי מפתיע אותי כשהיא כורכת את ידיה סביבי ומושכת אותי לחיבוק מנחם ומרגיע. "ממזר בן זונה. אני הולכת לקרוע אותו כשאני אראה אותו. לא עוד גברת נחמדה." ליזי מסננת כשהיא - מה שעוד יותר מפתיע אותי, מלטפת את גבי.
"אם עד עכשיו היית גברת נחמדה, אני לא רוצה לדעת איך את כשאת רעה." מליסה צוחקת צחוק מאולץ ומנסה לשנות את האווירה.
עד כמה שאני רוצה להפסיק לבכות כדי לא להדאיג אותם, אני לא יכולה כשהתסריטים עוברים בראשי. מכאיבים לי.
אלוהים, בבקשה שמישהו יגיד שאני טועה...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
יאיי! 2 פרקים ביום אחד!
מקווה שאהבתן ;)