מוכנה לנסות - ready to try

פרק 3

Edited:

"אז... את וליזי לא קרובות?"
מליסה נחנקת מהעוגיה שאכלה כששאלתי את זה.
"מה? כן בטח," היא עונה ביובש. "הייתי בטוחה שכבר הבנת שזה לא המצב." היא חושפת חיוך קטן.
"כן... פשוט בגלל שאתן בנות דודות ובאותו הגיל אז חשבתי שאתן מסתדרות כמו אחיות." אני לוקחת עוגיה מהצלחת שלפנינו ומכניסה לפי.
"אחיות מהגיהנום אולי," מליסה אומרת בפה מלא ושתינו צוחקות, מה שגורם לחלק מהעוגיה לעוף לי מהפה בשיגור על מליסה, וזה מה שגורם לה להתקף צחוק לא קטן.
"יש לך אחים או אחיות?" מליסה שואלת אחרי שהתאוששה מההתקף שלה.
למען האמת, יש לי אחות גדולה, אבל היא נשואה ויש לה ילד והיא גרה די רחוק. לא ראיתי אותה במשך די הרבה זמן. ויש לי אח צעיר בצבא. זה, כנראה, מה שגרם לי להרגיש כמו בת יחידה. גרם לי להרגיש בודדה.
אני לא רואה את אחותי, וגם את אחי לא כל כך. אבל בפעמים שאחי היה נמצא, לא יכולתי לדבר איתו על דברים אישיים ולחלוק סודות. לכן רציתי אחות שתהיה בגילי.
"כן. יש לי אחות גדולה ואח צעיר." אני משיבה ובוהה ברצפה. עד עכשיו הרגשתי בודדה. אבל עכשיו, כשאני יושבת פה ומדברת עם מליסה, זה מרגיש שונה.
"תקשיבי... יש לי משהו לספר לך." פניה של מליסה מרצינות מעט.
"מה?" אני שואלת, לפתע לחוצה.
"למען האמת... אני לא אהיה הרבה בדירה. אני עובדת רוב הזמן."
אני שותקת, לא יודעת מה לומר. כמובן שיש לה את החיים שלה ואין לי שום זכות למנוע אותם ממנה. אולי אהיה בודדה אחרי הכל.
"אבל אל תדאגי. אני לא חושבת שגם ליזי תהיה הרבה כאן." היא צוחקת לקראת הסוף.
אני נאנחת מעט בהקלה. "לפחות יש חדשות טובות," אני משיבה בצחקוק קל. אלו הן באמת חדשות טובות. אני לא רוצה להישאר לבד בדירה עם ליזי. היא לא השאירה הרבה מקום לרושם טוב.
אני ומליסה ממשיכות לצחוק, לדבר ולספר דברים אחת לשנייה, עד שהנייד של מליסה משמיע צלצול של הודעה. היא מוציאה את הנייד שלה מהכיס ובודקת את ההודעה.
"שיט, לגמרי שכחתי!" היא קופצת מעט.
"מה קרה?" אני שואלת לחוצה.
היא מחייכת אליי חיוך רחב ומסנוור, ואומרת, "יש לנו הערב מסיבת קבלת פנים בדירה."
***
"המוזיקה והכיבוד כבר מוכנים. כל מה שנשאר זה שהבנים יביאו את השתייה." מליסה אומרת בזמן שהיא עורכת את השולחן בסלון, ואני מצטרפת לעזור.
ליזי מופיעה לפנינו. "בייגלה וביסלי? כל הכבוד, שיחקת אותה עם הכיבוד." היא מעוותת את פניה בגועל.
"אז אל תאכלי," מליסה מתנשפת בכעס.
"אני יוצאת לכמה דקות לחנות כדי לקנות סיגריות." אני לפתע מודיעה למליסה, שנראית מופתעת מההכרזה שלי.
"את מעשנת?" היא שואלת, עדיין מופתעת.
"כן," אני עונה באי נוחות מהתגובה שלה.
כן. אולי תמיד הקשבתי לאימא שלי אבל אני לא ילדה קטנה. זה משהו שאני לא גאה בו אבל אני מעשנת, לצערי.
"הופה! הילדה הקטנה של אימא מעשנת?" ליזי אומרת בהתגרות.
אני יורה אליה מבט. "אני אולי מעשנת אבל לפחות אני לא מתלבשת כמו פרוצה." זה נראה כאילו היא לבשה במיוחד את הבגדים הכי זנותיים שהיו לה בארון. חצאית מיני קצרה וחולצת סטרפלס עם מחשוף עמוק שלא משאירים הרבה מקום לדמיון. אני נשבעת שזה כאילו שלא התלבשה בכלל.
היא יורה לעברי מבט רצחני אך אני מתעלמת ממנו.
מליסה פורצת בצחוק וטופחת על כתפי. "זה היה טוב, אחותי!" שתינו צוחקות למראה פניה האדומות בגוון אדום רצחני של ליזי כשהיא מתקדמת לכיוון המטבח.
אני מנידה בראשי ונאנחת. זה לא מתאים לי. אני לוקחת את הארנק שלי מהתיק, ולפני שאני מגיעה אל הדלת מליסה עוצרת אותי.
"את יכולה לקנות בדרך גם לי? אני אתן לך כסף."
עיניי מתרחבות מעט. אוקיי, עכשיו אני המופתעת כאן. "בטח," אני מתעשתת ולוקחת את הכסף שהושיטה לי אחרי שאמרה לי איזה סוג לקנות לה, ויוצאת מהדירה.
***
לקח לי הרבה יותר זמן משציפיתי. אני עדיין לא מכירה את האזור ולקח לי כמעט עשרים דקות רק כדי למצוא את החנות. וגם, בדרך חזרה החולצה שלי נתפסה במסמר שהיה צמוד לחומת הלבנים הקטנה שבמורד הרחוב, וכשהסתובבתי כדי לשחרר אותה, היא נקרעה. ועכשיו, יש לי קרע מהשרוול לאורך המחשוף של הטי-שירט הלבנה שלי.
היום הזה נהיה יותר ויותר גרוע. קודם הפגישה עם ליזי, ועכשיו זה. אני יכולה להישבע שהיא הטילה עליי קללה או משהו כשהחזרתי לה על כך שלעגה לי.
אני עומדת מחוץ לכניסה של הבניין, מדליקה סיגריה ושואפת עמוק. אין כמו סיגריה טובה אחרי יום ארוך ומתיש כמו היום.
אני מרימה את ראשי לכיוון החלון של הדירה כשאני שומעת קולות יוצאים משם. הבנים שמליסה הזמינה כנראה כבר הגיעו.
אני אוחזת בקרע שבחולצה שלי ומנסה לחשוב איך להיכנס מבלי שישימו לב. אני מכבה את הסיגריה, מהדקת את האחיזה בחולצה ונכנסת לבניין.
כשאני נכנסת לדירה מליסה מיד ניגשת אליי. "לקח לך הרבה זמן. כבר התחלתי לדאוג." אני רואה את הדאגה בעיניה.
"מצטערת. לקח לי זמן למצוא את החנות." אני שולחת לה חיוך מרגיע.
מליסה מבחינה בקרע שבחולצה שלי. "מה לעזאזל קרה לחולצה שלך?" היא כנראה שאלה יותר מדי בקול כשהרבה מבטים מופנים אליי מהסלון.
יושבים שם ארבעה בנים ושתיי בנות. אחת מהן יושבת לצד ליזי, שמביטה בי במבט מרוצה ולועג.
"אז..  מישהי החליטה לאמץ את המראה של הפרוצה?" היא מתגרה.
הבחורה שיושבת לצידה בספה מתחילה לצחוק, ואחריה כמה מהבנים. אני מרגישה את לחיי מאדימות ואת הכעס המתגבר.
"תסתימי כבר את הפה שלך," מליסה מרימה את קולה על ליזי, אך ליזי רק ממשיכה לצחוק.
"אני הולכת להחליף חולצה," אני אומרת במהירות למליסה ונותנת לה את הסיגרויות שביקשה.
"רגע, אנה, חכ--" מליסה מנסה לומר משהו אבל כבר פניתי לעבר המסדרון.
אני אוחזת בחולצה בחוזקה. איזה בושות אני לא מאמינה. היום הזה יכול להפוך ליותר גרוע?
ובדיוק כשאני חושבת ששום דבר לא יכול להיות גרוע יותר, אני מבינה שטעיתי כשאני נכנסת לחדר שלי ושל מליסה ועיניי מתרחבות בבהלה, עוד רגע יוצאות מחוריהן.
על המיטה שלי שוכב בחור שמתעסק בסמארטפון שלו. אני בוהה בו, סורקת ובוחנת אותו. הוא מאוד נאה אני חייבת להודות. יש לו רעמת תלתלים בצבע נחושת ופנים מסותתות. אני יכולה להבחין בקעקוע שמציץ תחת השרוול השמאלי של הטי-שירט השחורה שלו. אני ממשיכה לבחון ולבהות בו. הוא כנראה הבחין בי כשהוא מניח את הנייד שלו בצד המיטה ונשען על מרפקו, מביט בי.
אני לא יכולה לראות את צבע עיניו, אבל אני מרגישה אותן חודרות אליי. מנקבות חורים בתוכי.
אני נעה מעט במקום תחת מבטו החוקר. "אממ... א-אני צריכה להחליף חולצה." אני בקושי מצליחה לדבר.
הוא ממשיך להביט בי עד שעיניו נחות על הקרע שאני בכוח מנסה להסתיר, אך מרגישה שזה לא עוזר. אני מרגישה עוד יותר חשופה לפניו.
"אז?" הוא אומר באדישות.
מה?
"אז... אתה יכול לצאת כדי שאוכל להתלבש?" אני יותר דורשת מאשר מבקשת.
"זה בסדר. אני לא מסתכל." הוא נשכב בחזרה וחוזר להתעסק בנייד שלו.
"אני לא מתכוונת להתלבש כשאתה נמצא כאן," אני אומרת בכעס.
הוא שב להביט בי ומלגלג עליי. "אל תחמיאי לעצמך. הגוף שלך לא עושה לי את זה." הוא אומר במבטא מעצבן. כמעט כמו של ליזי.
מה?!
"סליחה?" אני מרימה את קולי. עכשיו אני כבר רותחת מזעם.
"נו באמת," הוא רוטן במבטא בריטי כבד. הוא קם מהמיטה וניגש אליי, חוסם לי את הדרך בידיו שמנוחות על הדלת משניי צידי גופי. הוא מביט היישר לתוך עיניי, ועכשיו אני מבחינה בצבע עיניו. ירוק עמוק. כל כך יפה...
הלב שלי פועם בחוזקה ואני לא מצליחה לזוז כדי להשתחרר ממנו. אני מרגישה את רגליי רועדות והופכות לגוש של ג'לי.
הוא מקרב את אפו לשיערי, שואף עמוק ולוחש לאוזני, "אמרתי לך כבר, בנות כמוך לא עושות לי את זה." קולו הצרוד מעביר בי צמרמורות במורד גופי.
הוא לוקח צעד לאחור כדי להביט בי. אני מרגישה את לחיי הסמוקות, ואני לא בטוחה אם מכעס או ממשהו אחר.
הוא שולח לי מבט של 'תפסתי אותך'. הוא מושך בזרועי, מעיף אותי הצידה ויוצא מהחדר. אני נשארת לעמוד במרכז החדר.
מה זה היה? מי הוא חושב שהוא? 
הערב הזה יכול להיות יותר גרוע עכשיו?!
אני ניגשת לארון, מוציאה גופיה שחורה ולובשת אותה. אני נשכבת על המיטה שלי ונאנחת בעייפות. אין לי את הכוח והאומץ להתמודד עם כל מי שבסלון.
ובמיוחד שלא עם הבחור המתולתל והחצוף הזה!