מוכנה לנסות - ready to try

פרק 48

"זאת אשמתך, אתה יודע," אני מתאפקת שלא לצחוק מההבעה הזועפת של ג'ייק, שיושב לצידי בספה בשילוב ידיים, לבוש שוב בבגדיו.
צחקתי כל כך הרבה, שהייתי בטוחה שאני אחנק למוות. זאת בהחלט דרך טובה למות בה. אני בטוחה שחיי התקצרו בעשר שנים לפחות, עם כל האוויר שיצא ממני.
"הבנתי את הנקודה שלך, אז אפשר להפסיק לדבר על זה," הוא מתנשף ומניד בראשו. "ותפסיקי כבר לצחוק."
"אז תוריד את הסרט הורוד הטיפשי הזה מהראש שלך."
עיניו מתרחבות ולחייו מסמיקות. הוא תופס במהירות את הסרט ומוריד אותו מראשו, משליך על הרצפה, מפנה את מבטו לצד השני ומתחמק ממני.
אני עוצמת עיניים כשאני נשענת לאחור וצוחקת.
אני לא מאמינה עד כמה חמוד הוא נראה עם זה על ראשו.
"את יודעת, את צריכה מישהו שיחנך אותך להקשיב לאחרים. ואולי גם להעניש אותך,"
אני פוקחת את עיניי למשמע קולו העמוק, רואה שהוא מחזיק שוב בסרט הורוד בידיו.
אני בולעת רוק כשאני רואה את הסרט נמתח בין שתיי ידיו, ואת המבט החודר בעיניו.
הו, אלוהים...
הגוף שלי מעקצץ בכזאת ציפייה כשאני חושבת על מה הוא יעשה לי עם בד המשי הדק שבידיו.
אני מרגישה את לחיי מתלהטות ואת נשימתי מאיצה כשאלפיי תסריטים חולפים בראשי.
אלוהים, ממתי הפכתי לכזאת?
אני מציצה למעלה אל ג'ייק שרוכן ומעביר בעדינות את הסרט הדק על ידיי, כורך אותו סביבן במטרה לקשור אותן, אך רגע לפני שהוא מספיק לקשור את ידיי, אני הודפת אותו במהירות, עד שהוא נופל מעט מהספה, כשאני שומעת את הדלת הראשית נפתחת בתנופה.
"רות, חכי רגע."
אני מסתובבת ורואה את מליסה מתקדמת במהירות לעבר רות -- שכמעט רצה לעבר החדר שלה, ועוצרת אותה.
"מה עכשיו," ג'ייק מתנשף וקם מהרצפה.
"אי אפשר לקבל קצת פרטיות במקום הזה?" הוא רוטן ובועט קלות בקצה הספה.
"אתה יודע, זאת דירת שותפות אחרי הכל, אם אתה רוצה פרטיות, תשכיר חדר במלון או משהו," אני לוחשת לו, ואני מרגישה את המבוכה מתפשטת בתוכי כמו וירוס כשקלטתי מה אמרתי.
"את יודעת שהוא לא התכוון לזה." מליסה אומרת.
רות מתעלמת ממליסה, פניה כל הזמן מוסתרות תחת שיערה הבלונדיני כשהיא צועדת לחדר שלה.
"חכי ר--"
"מה קרה?" ג'ייק מפתיע אותי כשהוא שואל זאת לפניי.
מליסה מסתובבת להביט בו, ונאנחת.
"ניק... אני לא יודעת מה עובר עליו אבל הוא מתנהג מוזר. איתנו, זה נראה שהוא מתנהג כרגיל, אבל עם רות הוא ממש קשוח. הוא כל הזמן הזה התרחק והתעלם ממנה, וכשהיא ניסתה לדבר איתו, הוא פשוט התפרץ עליה ואמר לה לא לדבר איתו ולא להתקרב אליו."
עיניי מתרחבות בהלם למשמע הדברים האלו, ואני מרגישה שהתגובה של ג'ייק לא שונה משלי.
ג'ייק משתהה לרגע לפני שמוציא את הפלאפון שלו מהכיס, ומחייג.
"תקשיב לי, ותקשיב לי טוב. תזיז את התחת הננסי והבלונדיני שלך לכאן, לפני שאני מפרק לך את הצורה. אני אצל מליסה." הוא אומר במהירות , ומבלי לחכות לתשובה מנתק.
וואו, הוא מגונן באופן די מפתיע...
"ג'ייק, אתה יודע משהו?" מליסה שולחת לו מבט בוחן.
הוא מגרד מעט בראשו ונאנח. "בערך,"
יודע משהו? חשבתי שזה רק בגלל שאכפת לו מרות כי היא חלק מהחבר'ה, אבל כנראה שזאת לא הסיבה היחידה...
"אולי כדאי שתדברי איתה בינתיים." ג'ייק אומר למליסה, היא מהנהנת ונעלמת במהירות לכיוון של רות.
"אני חושבת שגם אנ--"
"תישארי כאן. את לא יודעת מה קרה שם, ולא כדאי לערער אותה יותר עם שאלות לא נחוצות."
אני מהנהנת ונשארת לשבת במקומי.
כבר רבע שעה עברה, וג'ייק הופך עצבני יותר ויותר, צועד הלוך ושוב בסלון.
אני מביטה בו בדממה. האווירה השתנתה דרסטית. הוא מאוד כועס. אני יכולה להבין אותו, גם אני די כועסת על ניק, אבל אני לא יכולה להאמין שעשה זאת. בכל אופן, אני חייבת לומר משהו כדי להרגיע מעט את ג'ייק, שעוד שנייה משאיר שבילים על הרצפה מההליכה שלו. אבל בדיוק כשאני פותחת את הפה כדי לדבר, הדלת שוב נפתחת.
אני רואה את מייק עומד בפתח, ואת ניק לצידו, מביט מעט הצידה, והאחרים מאחוריהם.
מייק נכנס ראשון, והאחרים עוקפים את ניק כשהוא נשאר לעמוד במקום.
"כנס," ג'ייק אומר בקול מאופק ומהדק מעט את הלסת.
ניק מפנה מבט לג'ייק, ונכנס.
מייק נעמד לצד ג'ייק. ולירוי, ליאון וליזי מתיישבים בספה ליד, שותקים ומביטים מתוחים.
"שב," ג'ייק מחווה לעבר הספה שאני יושבת בה.
אני לא ידעת למה אבל מאיזשהי סיבה, אני קמה כשניק מתיישב לידי ונעמדת לצד מייק וג'ייק. כנראה בגלל הרגשות המעורבים שאני חשה כעת לניק, או בגלל שאני מעדיפה להיות בזווית קרובה לג'ייק למקרה שהדברים יתחממו, כי ג'ייק וכעס, שווה מתכון לאסון.
אני יודעת שבמקרה והוא יתפרץ אני לא אוכל לעצור אותו, אבל אולי אוכל להרגיע אותו מעט. בכל מקרה, עדיף שאעמוד לידו.
"אז... למה רצית אותי כאן?" ניק נשען עם מרפקיו על ברכיו ומרים מבט לג'ייק.
"אתה מוכן להסביר לי למה אתה כזה זין אליה?" ג'ייק מרים מעט את קולו, אך שומר על איפוק.
ניק מביט בו בהבעה אטומה ושותק לכמה רגעים, לפני שמדבר בטון שאני כמעט ולא מזהה. "אתה יודע טוב מאוד,"
"אני רוצה לשמוע את זה, אני רוצה שתגיד את זה בקול."
אני מניחה את ידי על זרועו של ג'ייק כשאני רואה שהוא מקמץ אגרופים ושריריו הופכים למתוחים.
האווירה כל כך מתוחה, שאפשר לחתוך אותה בסכין.
ניק שולח לי מבט מהיר וחוזר להביט בג'ייק. "כי היא מתנהגת כאילו היא יודעת הכל, היא חושבת שהיא יכולה להבין אותי כשהיא בעצם לא. היא לא יודעת כלום, ולעולם לא תוכל להבין אותי."
אני מרגישה צביטה כל כך חזקה בלב, שקשה לי לנשום. המילים שלו חודרות אליי וננעצות עמוק בתוכי. זה בדיוק כמו עם ג'ייק ואיתי. אני לא יודעת עליו כלום, ואני לעולם לא אוכל להבין אותו.
"ובמה אנחנו שונים ממנה? למה איתה אתה מתנהג כמו מניאק, ואיתנו כרגיל? היא אחת מאיתנו, אז במה אנחנו שונים ממנה?" ג'ייק מחווה בידו לעבר כולם, ששותקים ומחכים לתשובה מניק.
"כי לכולם יש יחסים מסובכים עם המשפחה שלהם. כולכם עברתם הרבה דברים ואתם יכולים להבין אותי, והיא, מישהי שהחיים שלה מושלמים, מישהי שהיא הנסיכה של ההורים, בחיים לא תוכל להבין את זה!"
אני מביטה בניק המומה כשהמילים האלו מתפרצות מתוכו.
לפתע, אני מרגישה מרוחקת מכולם. מרגישה לא שייכת. אני לא יודעת דבר עליהם. וכנראה שלעולם לא אדע. זה נראה שלכל אחד ואחד כאן יש עבר כואב מתחת לפני החזות שלהם.
"אז אתה אומר, שאתה מתייחס אלינו בצורה יותר טובה מפני שיש לנו חיים דפוקים?" ג'ייק צועק, וידי מתנתקת ממנו במהירות כשהוא לוקח צעדים מהירים לעבר ניק, אוחז בצווארון החולצה שלו ומאלץ אותו לעמוד.
"ג'ייק!" אני צועקת את שמו ומנסה להתקרב אליו כדי להרחיק אותו מניק, אבל ידו של מייק עוצרת אותי מלעשות זאת.
"מה אתה עו--"
"תני להם. זה חייב להיפטר. ניק לא יכול להתנהג בצורה כזאת לרות. זה לא הוגן כלפיה, ואפילו כלפיו כשהוא יודע שמה שהוא עושה זה לא נכון." מייק אומר, והאחרים שותקים, אך אני יכולה לראות את ההסכמה שלהם עם דבריו. אפילו ליזי, מהנהנת אליי ומסכימה.
אני שבה להביט בהם ורואה את ניק נאבק להשתחרר. "זה לא זה!"
"אז מה כן?" ג'ייק צועק ומהדק את אחיזתו בחולצה. אני יכולה לראות את הזעם בעיניו ואת הורידים במצח שלו מתחילים לבלוט.
"זה לא זה. זה פשוט ש... זה כואב להיות ליד מישהו שמנסה להבין אותך אבל אתה לא רוצה לספר דבר, כי זה כל כך כואב לדבר על זה. כל כך, שקשה לך לנשום ברגע שאתה מנסה להוציא את המילים. וברגע שאתה לא יכול לדבר, זה כואב גם בשבילך, וגם בשביל מי שרוצה להיות לצידך ולהבין אותך!" ניק צועק בחזרה, פניו מאדימות ועיניו מתחילות לדמוע.
אני עומדת קפואה במקום, ומרגישה כל כך הרבה רגשות מעורבים בזה שהראש שלי מתחיל להסתחרר.
יכול להיות שזאת הסיבה שגם ג'ייק לא רוצה לספר דבר?
ג'ייק מביט בניק כמה רגעים נוספים ומשחרר את אחיזתו ממנו. ניק מועד מעט לאחור וצונח בישיבה על הספה, ראשו מורכן בתבוסה.
"חשבתי שזאת הדרך היחידה להפסיק להרגיש כאב," קולו של ניק רועד מעט. "חשבתי שאם לא אתן לה להתקרב, אז לא אהיה חייב לדבר. אני יודע שזה לא מגיע לה. אני לגמרי אידיוט."
"אז תגיד לה את זה בפנים." ג'ייק מביט למטה אל ניק.
"מה?" הוא מרים את ראשו במהירות, מביט בג'ייק מעט מבוהל.
"תגיד לה שאתה לא מוכן לדבר עדיין. אני בטוח שהיא תבין."
הלב שלי מתחיל לפעום כל כך חזק כשג'ייק מפנה את מבטו אליי. כאילו שהוא מדבר עליו ועליי.
"אבל מה אם היא לא תסלח לי?"
"זאת כבר בחירה שלה. מה שאתה יכול לעשות, זה להיות גבר ולהתנצל. אני יודע שאין לי זכות לומר זאת, אחרי הכל, עשיתי ואמרתי הרבה דברים בעצמי שאני מתחרט עליהם ולא בדיוק התנצלתי. אבל אני יודע שסלחו לי על כך שהייתי בן זונה גמור." הוא עדיין מביט בי כשהוא אומר את הדברים האלה, עיניו נעולות בשלי, ואני מרגישה שאני נשאבת בים של רגשות, שאני לא יודעת בדיוק מה הם, אבל אני יכולה להרגיש אותם תחת כל הירוק הזה.
מייק מניח את ידו על כתפי כשהוא מבחין בדמעות שמתחילות לעלות, מאיימות להתפרץ. אבל אני עוצרת אותן. אני עוצרת את עצמי מלהתפרק עכשיו.
"אתה בטוח?" ניק שואל בדאגה.
ג'ייק שב להביט בו. "אני בטוח שהיא בסופו של דבר תצליח להבין אותך גם אם לא תספר. זה יכול לקחת שבועות, חודשים, אפילו שנים. אבל זה יקרה. אני בטוח."
כשג'ייק אומר את כל זה, אני לא מזהה את הג'ייק הבוטה והאכזרי שהיה. כאילו שהוא אדם שונה, אדם טוב יותר.
בנוסף לכל זה, אני מרגישה ניצוץ קטן בתוכי אחרי שאמר שזה יכול לקחת שבועות, חודשים, ושנים. כאילו שהוא רואה את עצמו איתי לטווח ארוך. אבל הניצוץ כבה בהדרגה כשאני נזכרת שאנחנו אפילו לא זוג רשמי. הוא מעולם לא אמר שהוא רוצה להיות איתי בזוגיות.
"היא בחדר," ג'ייק אומר לניק וטופח על כתפו כשהוא קם מהספה. ניק מהנהן והולך בצעדים מהססים לחדר שלה.
יש שתיקה לכמה רגעים אחרי שניק נעלם במסדרון, לפני שליזי מדברת, "חתיכת נאום דפקת,"
"זה נראה כאילו עבדת שעות על הנאום הזה." ליאון צוחק מעט.
"סתמו," ג'ייק מזעיף פנים לעברם.
"בכל אופן, אני חושב שזה היה נהדר. מעולם לא חשבתי שאשמע את זה ממך. אני גאה בך." מייק אומר בחיוך רחב כשהוא מוריד ממני את ידו.
"איאוו! אל תגיד את זה, אתה נשמע כמו אבא שלי." ג'ייק מעוות את פניו בגועל.
כשכולם צוחקים, אני לא יכולה להצטרף. הראש שלי מסוחרר מכל מה ששמעתי עכשיו. יכולתי להישבע שזה כאילו הוא דיבר אליי.
אחרי שמליסה יוצאת לסלון מבולבלת, היא שואלת מה קרה ומייק מסביר לה הכל.
"בחיים לא חשבתי שתגיד דברים כאלה, כל הכבוד. שיחקת אותה, אח חורג." היא צוחקת
כשהיא כורכת את ידה סביב עורפו ומכופפת את ראשו ופורעת את שיערו בידה השנייה.
"אולי מספיק? מה כל כך מפתיע? אתם מתחילים לעלות לי על העצבים." הוא נשמע נרגז, אבל אני יכולה לראות את החיוך שלו כשהוא מרים את עיניו אליי.
"הי, מה קרה?" הוא שואל אותי כשמליסה משחררת אותו. כולם לפתע מביטים בי.
"כלום, אני פשוט די עייפה אחרי העבודה."
"בטוחה?" הוא מכווץ גבות.
"כן," אני מאלצת את עצמי לחייך. "מצטערת, אבל אני רוצה ללכת לנוח."
"טוב," הוא אומר ושב לדבר עם האחרים.
אני משתהה לכמה שניות, לפני שאני פונה לכיוון החדר. כשאני סוגרת מאחורי את הדלת, אני מרגישה את הדמעות כבר זולגות.
אני נכנסת במהירות למיטה ומתכסה בשמיכה כשאני מכסה גם את פניי.
למה אני מרגישה ככה?
אני אמורה לשמוח ולהרגיש הקלה מהדברים שאמר.
אז למה כואב ועצוב לי?
אני עוצמת את עיניי ומאלצת את עצמי לישון מעט, לפחות עד שכולם יעזבו.