מוכנה לנסות - ready to try

פרק 112

נקודת המבט של ג'ייק.

"מה זאת אומרת אני לא יכול להיכנס?!" אני מתפרץ על האח שעומד לפניי ונושא הבעה אדישה. איך הוא יכול להיות אדיש למצב הזה? לכל הרוחות!
"ג'ייק, תירגע." מרינה מניחה את ידה על כתפי כשמבט עצוב על פניה.
"למה אסור לי להיכנס?" אני שואל ומביט בחשדנות בכל אחד ואחד שעומד סביבי. אימא של אנה, אדם, הזקן ומרינה, חוץ ממייק ומליסה שהקפיצו אותי לכאן ולא יודעים את הסיבה, ההבעות של כולם עצובות ונפולות.
"רק עכשיו הגעת כך שאתה עדיין לא יודע." האימא אומרת בקול רועד ונחשלת מלעצור את הדמעות.
"יודע מה?" אני שואל במהירות. "יודע מה בדיוק?!" אני מרים את קולי כשאף אחד לא עונה.
"היה סיבוך. הם הכניסו אותה לקיסרי." אדם אומר ומנסה לשמור על הבעה יציבה.
אני מרגיש כאילו מישהו החטיף לי אגרוף לגרון ומתקשה לנשום. "אני רוצה להיכנס."
"אתה לא יכול, עדיין..." מליסה אומרת בקול שקט.
אני מרגיש שאני מאבד אט אט את השפיות וההיגיון כשעדיין מסרבים לתת לי להיכנס אליה. האח הזה עומד כמו איזה כלב שמירה ומונע ממני לעבור.
השפיות וההיגיון נעלמו, ונשאר רק הזעם, והפאניקה שאוחזת בכל עצם מזורגגת בגוף שלי. אני מרגיש את ידיו של הזקן נחות עליי לפני שמדבר. "ג'ייק זה בסדר. הם מטפלים בה עכשיו. תירגע, בן." עד כמה שהדברים שאמר אמורים להרגיע אותי, אני מרגיש שאני משתגע יותר ויותר.
תכננתי להפתיע אותה בכך שאמרתי שאני לא יכול לבוא. תכננתי לראות את ההבעה המופתעת והשמחה שלה כשתראה שבאתי. תכננתי לבלות ימים איתה וללחוש לה מילים לאוזן בזמן ששפתיי תובעות את שלה. תכננתי להיות איתה. כשבאתי לדירה, מליסה, ליזי ורות קפצו עליי ואמרו לי שהיא כאן יולדת ומיהרתי כדי להיות איתה בזמן הזה. אך במקום זאת, היא כל כך קרובה אליי ועם זאת, כל כך רחוקה מהישג ידי.
אני מתרחק מעט מהזקן. "איזה סיבוך?" אני שואל כשאני הולך הלוך ושוב וידיי מענות את שיערי.
"כריכת חבל התבור סביב הצוואר ועצירת דופק." האח עונה.
אני בולע את הגוש שנוצר בגרוני ומושך משיכה אחת אחרונה בשיערי לפני שאני משחרר את ידיי.
"זין עם כל זה. אני נכנס!" אני הודף במהירות את האח שחסם לי את הדרך ונכנס דרך הדלתות.
ברגע שאני נכנס, אני רואה אותה. רואה אותה שוכבת בהכרה על מיטת בית החולים. הגוף שלי קופא במקומו כשאני רואה את הסכין החדה עוברת על בטנה, יוצרת בעדינות ובמיומנות חתך על עורה החלק. אני מרגיש את הקיבה שלי יוצרת מחאה כשמיצי הקיבה עולים לגרוני בעוד אני רואה ידיים נכנסות לתוכה.
"אסור לך להיות כאן," קולו של האח לוחש מאחוריי בעודו מניח את ידו עליי.
ברגע שאני מרגיש את רגליי לוקחות כמה צעדים, אני מיד נעצר כשאני שומע בכי.
הבכי הזה, מרעיד כל חלק בתוכי. מרעיד את העולם שלי כשאני מבין שהיא סוף סוף יצאה. יצאה אלינו בריאה ושלמה.
אני רואה את היצור הקטן שבוכה בידיים זרות שנושאות אותה הרחק ממני ומאנה.
"לאן אתם לוקחים אותה?" אני שואל במהירות כשאני מתקדם בצעדים מהירים וכושלים, אך כמעט מועד כשהאח עוצר אותי בידו שמונחת על כתפי.
"מי אתה? אתה לא אמור להיות כאן. תוציאו אותו!" הרופא שביצע את החתיכה מצווה בקול חד.
אני מרגיש את האחיזה של האח מאחוריי מתהדקת בכתפי כשהוא מושך אותי בכוח לאחור. אני נאבק באחיזה שגוררת אותי, אך מרגיש כאילו ברק הכה בי כשאני שומע את המוניטור מצפצף.
"זה לא טוב. תוציאו אותו מהר!" הרופא שוב מצווה.
"מ-מה קורה כאן?" אני שואל בבהלה. "מה קורה לה?!" אני צועק את נשמתי כשאף אחד לא עונה וצוות הרופאים מקיפים אותה, בזמן שהאח המזורגג גורר אותי בכוח מחוץ לחדר.
ברגע שאני בחוץ, אני לא מצליח להגיב.
הצפצופים האלה... מה הם מסמנים?
אני פוחד לדעת את התשובה.
אני נותן לאח לגרור אותי לכיוון השאר. ברגע שאני נעמד סביבם, הקולות שלהם מציפים אותי.
"היא תהיה בסדר. שרה גם עברה קיסרי בפעם הראשונה." אדם מנסה להרגיע את אימא שלו שעוד רגע מתמוטטת על הכיסא.
"נכון. זה לא כל כך גרוע. הם מטפלים בה בדרך הטובה ביותר." הזקן אומר בקול מעודד.
מילים נוספות נזרקות אל האוויר במטרה לעודד ולשפר את המצב, אך אני שקוע עמוק במחשבות שמונעות ממני להרגיש עידוד ושיפור של המצב.
אחרי זמן מה של המתנה שמרגישה כמו נצח, הרופא המנתח יוצא מן החדר. הוא נעמד קרוב אלינו ומביט בכולם מתוח כשמבטו נח לבסוף עליי. "יש לך קירבה אל האם?" קולו העמוק מוציא אותי מהסרטים שהמוח שלי אוכל.
"אני האבא." אני משיב בקול כמעט חסר תחושה.
בהתחלה הוא מביט בי מופתע, ואז שב להיות רציני. "אני מבין.."
"מה קרה לה?" אני שואל ומרגיש את גופי מתקשח.
"היה לה שטף דם פנימי."
ברגע שאמר את זה, אני שומע התנשפויות זעזוע, והתייפחויות מצד האימא. אני מנסה לייצב את גופי שמרגיש כמו אחרי אלפי מכות ברקים, ומרגיש כאילו הקירות נסגרים סביבי ולוכדים אותי.
הרופא לוקח נשימה עמוקה ומשחרר, כשהמילים הבאות יוצאות מפיו. "אני מ..."